בעקבות יצירתו של יגאל חביליו
החיילים שעומדים על גדת הירדן לבושים בחורף 72-3 במעילים הגדולים מכפי מידתם. זה כמעט הדבר הראשון הצד את העין. כל אחד לעצמו ומבטו למקום אחר. מבויימים? מופנמים? עייפים?
המעילים שנתרמו מצבא ארצות הברית. משלוח של מעילים מזמן מלחמת העולם השניה. כמו סימון חץ ישר ממלחמת העולם השניה, השואה אל קום מדינת ישראל. ואחר כך המלחמות: 1948 1967 1973
האם זה במבט העכשווי כיום 45 שנה מזמן הצילום שהיינו רוצים כמה שיותר להסב את הגלגל אחור. להילחם פחות. שלא יהיה 67 שלא יהיה 73.
להישאר בקו הישר הזה מ1945 ל1948. למדינה שהיא נס עבור קולקטיב שידע כל כך הרבה שואות. והשואה האחרונה חיסלה את הגוף החי שלו ולבוא ברכות למרחב פחות הלומי טראומה.
צילום הוא תמיד זיקת מבט שנפרשת בין המתבונן ובין האוביקט.
הצלם מחובר למצולמים כי הוא גם חלק מיחידת הצנחנים הזאת. על כתפיו של הצלם מונח גם כן ממעיל הגדול ממידת אדם. צאצא למשפחת יהודים מגורשי ספרד שנדדו דרך מקדוניה וסרביה לארץ ישראל.
חבורת חיילים מכיתת הצנחנים עומדת על גדות הירדן ב1972 ובוהה בעייפות קדימה כל אחד לקו האופק שלו הסגור או פתוח. לאן בהו קדימה ל1973 לעתידם הפרטי לעתידה של מדינה שהם הצבא שלה. אחר כך הם גם ינועו לעזה וידעו בעל פה כל בית וכל משפחה. זה יהיה בימים שערבי המהלך ברחובות עזה נראה כמו היהודי הנודד אף הוא נלכד באותה מצלמה.
יגאל חביליו מצלם באופן שבו אינך יכול לשכוח את המבט. המבט של העין המצלמת הלוכדת את צלם הדברים. המבט האנושי החומל והמבט הטרנסצנדנטי . לעיתים קרובות המבט הנלכד של הדמות המצולמת הוא מבט קפוא עצוב מעט, בודד. המבט המצלם של חביליו משדר מעורבות עמוקה בתוך הדברים יחד עם יכולת הזרה חריפה.
כאמור,יגאל חביליו נצר למשפחה ספרדית ותיקה ששורשיה בנדודים אחרי גירוש ספרד דרך הבלקן אל ישראל. מצאצאי משפחות המגורשים קמו משיחים, הוגים פילוסופים ומקובלים חדשים. במשפחתו ענפי ושלוחות רבנים ומקובלים, עושי חלבה כמיטב המסורת באימפריה העותמנית, ואנשים חבולים וכאובים כמוהו היום. חביליו. המשיח הנחבל. דבש וחלב וחלבה.
כעת החיילים העומדים על גדות הירדן שהוא חלק מהם – לובשים מעילים אמריקאיים עצומים מרזרבות של מלחמת העולם השניה. כמו המדינה הצעירה שקמה בין היתר על חורבות יהדות אירופה בשואה, חורבות שאיפשרו את החלטת האו”ם ב1948.
המבט שמוצא חביליו הוא מבט הלוכד רגעים שאותם הוא תופס מתוך מעורבות בדברים ולא מתוך ביומם, המבט הזה הוא לעיתים קרובות מבט המסתכל הצידה לקרקע לשמים בעד החלון צופה למקום אחר או בוהה בשום מקום בחיים ללא קו אופק.
זרות שנוגעת במתבונן כך שהיא הופכת בו לחמלה ולכאב.
אני מנסה לצוד את עקבותיו של הצלם המתבודד שצילומו לכד בעיני לא רק את מחלקת הצנחנים באופן בלתי נשכח וחד פעמי אלא גם הפך למייצג של סיפור ההלם הישראלי. הלם הקרב. מעשה השכחה והזכרון.
היום, כארבעים שנים לאחר שחווה הלם קרב קשה שבעקבותיו יצא לשתיקה מדברית התבודדות לימודים ומשברים, כשאנו משוחחים בדירתו הקטנה בקרית יובל, לצלילי מוזיקה של באך, מתוך אוסף התקליטים שלו המחזיק מטובי הביצועים בעולם, לצלילי דוד אויסטריך בקונצ’רטו ל2 כינורים ותזמורת של באך, הוא חושב שאולי לא במודע חיפש מבטים קפואים עם עצבות. זה מה שאולי חיפש כי זה מה שמצא כל הזמן.
סיפורו סיפור של אדם חבול וכואב. כבר בהיותו נער ותוך כדי שירות צבאי ראה מעבר לעצמו ואני חושבת שמא שראה את הכאב הזה שעתיד יום אחד הוא עצמו להיות אויביקט שלו
צמיחה מטאורית של נער שאביו היה שגריר קודם בקמרון שבאפריקה ואחר כך בקולומביה. הציוויליזציות השונות הללו הארצות השונות האלה הטביעו בו חותם והציבו בו כבר אז את ההשקפה מן הצד. את הפליאה.
אם תהיתי היכן למד לצלם ברמה כה גבוהה הרי שהוא מספר לי כי בקמרון שהה מרצה לפיזיקה צרפתי ג’ון צ’יזיני שהיה בודד שם כמוהו היום, ולקח תחת חסותו את שני האחים ולימד אותם צילום ופיתוח במעבדה.
אחרי שהות נעורים זו בקמרון חזר חביליו הצעיר לארץ הגיע לעתודה האקדמאית בלימודי פילוסופיה ומזרח תיכון וכתב על סוריה ומצרים ובפילוסופיה תירגם מיצירות הרקליטוס וממה שנכתב עליו בצרפתית. בעיניו הפרגמנטים שלו מובילים לאקזיסטנציאליזם כמו גם להגל.
עכשו לצלילי קזלס – סוויטה לצ’ילו של באך – אנו מדברים על צליל העומק של הנגינה ואני חושבת על עומק המבט המונח בתשתית הצילום שלו. פיסטוקים, תה וקולה, אבטיח וגבינה מלוחה, עוגיות של עבדי. אירוח לבבי בדירה צנועה, רהיטי עץ ישנים ושולחנות פורמיקה פשוטים. ועל מדף אחד מונחות בצנעה עשרות מחברות שלו בכתב יד.
תוך כדי שירותו הצבאי, סמל מחלקה בצנחנים, קנה מצלמה והתחיל לפעמים לתעד רגעים של כאב של אינטימיות, של קושי, של פחד, של עיפות, רגעים שאף אדם שלא “שרף” שלוש שנים בצבא יכול להגיע אליהם. אלו רק רגעים שתופס מי שנמצא בתוך הרצף הארוך, לכוד בו מתוך כאב, מתוך החיים. מי שלא חי את שלוש השנים הללו כצנחן לא יכול להגיע לצילומים הללו. תוך כדי השירות הוא מצלם את הסידרה המופלאה ממש. יש הקוראים לה טירונות. זה לא שם שהוא נתן. ייתכן והיה קורא לה חיי הבוץ. הצילומים זוכים בפרסים חשובים ומוצגים במקומות רבים בארץ ובעולם אך לאחר מכן הצלם נעדר מיחסי החברה והכח ומבטו מפסיק להראות.
את הצילומים אני מציבה בקו הרצף ממיכה ברעם אשר עשה מאמצים להצטוות לצה”ל לצוות הווי בכדי לתעד מלחמה ועד עדי נס הצומח מקרית גת והמעצב ומביים את החיילים בסעודה האחרונה. בתווך שביניהם חביליו הוא גם חייל משרת בפועל ממש המצלם ( ולא מי שמצטרף מבחוץ) וגם הוגה אחרי מלחמת יום כיפור בסרטו הראשון, שלא יצא לפועל, סרט שהוא קרא לו “מלחמת ליל הסדר”. הוא היה בטוח שתהיה עוד מלחמת הפתעה. בפועל כל מרכיבי תיבת התהודה של תפיסת החיילים בהקשר הסעודה האחרונה בצילום המבויים מאד של עדי נס כבר נמצאים בצילום הישיר של החיילים במעיל האמריקאי על גדות הירדן ובתסריט וצילומי ההכנה לסרט שנקטע ולא מומש לבסוף על “מלחמת ליל הסדר”.
מדוע הפסיק חביליו בעל המבט יוצא הדופן לצלם? אני מצטמררת לגלות כי בסיפור ההלם שהוא נאות לחלוק איתי בכנות המוקד הוא רגע ההילכדות שלו במבט שהופנה אליו וזיעזע אותו עד היסוד.
במהלך פברואר 73 פשטה כיתת הצנחנים של חביליו על בסיס המחבלים של ארגון ספטמבר השחור (שעשה את הפיגוע במינכן ובשדה התעופה בלוד). מחבל אחרון פצוע נשען על קיר ובחגורו רימוני קרב. המג”ד ירה בו מחסנית שלמה וחביליו לידו עומד מול המחבל. המחבל יצא קשר עיניים עם חביליו, המחבל הגוסס נעץ בו מבט לחש לו דוקטור דוקטור ואז נפח את נשמתו.
זה זיעזע את חביליו הוא לא חווה עוד את הגבורה שבפשיטה. הוא נלכד במבט. זה היה הלם הקרב יוצא הדופן שלו. הוא חווה את הרגע כמי שהמחבל הארור מספטמבר השחור, אותו אחד שקרא לו דוקטור הכתיר אותו והכיר בו שהוא רופא. זה גרם לו להתחלחל הוא קיבל את ההסמכה הזאת ומאז הוא אפוף תחושה של יעד ושליחות משיחית שנועדו להביא שלום למזרח התיכון ולעולם כולו.
המשיח הוא בודד ויש לו נגטביים מפוזרים בכל מיני מקומות ונגטיבים של תמונות שמעולם לא פיתח
תוך כדי שעבר משברים בשנות השמונים והתשעים. ויש לו צילומים צבעוניים. הניואנסים האבודים בצילום הדיגיטלי משבשים את השריטה שהוא רוצה להשיג מבעד לזכוכית האפלה. ניצוצות השבירה הגדולה והוא כמה ללקוט אותם מחדש להפסיק את מעגל הכאב בין הציד לנצוד.
אני יוצאת ועולה במדרגות אל הכביש ובפי טעם דמעה וגבינה מלוחה אבטיח ואהבה עמוקה.
*
המעיל הגדול ממידת אדם – הגורל. לכל אדם – כך סוברים המקובלים יש בגד עור ובגד אור. עם חטא אדם הראשון הופשטו אדם וחוה מבגדי האור הקלילים והזכים והולבשו בבגדי העור העבים והגסים וזוהי למעשה התגשמות הרוחני לגוף.
כל מעבר מרובד הכרה אחד למשנהו, או מעבר בעולמות של מעלה הריהו על פי הקבלה מעבר שבו הסובייקט מתלבש במלבוש.
את יגאל חביליו ריאיינתי בשנת 2018. על תמונה זאת ביקשתי לכתוב עבור ספרה של ויויאן סילבר ברודי, פני הארץ. חשתי בתחושת הסיפור העמוק שמאחרי התמונה ובעזרת חברים ירושלמיים איתרתי את יגאל חביליו. קשר של רעות ודיאלוג נרקם ביננו מייד. עד כאן זהו נוסח הדברים המלא שכתבתי אז מתוכם פורסמו בספר 500 מלים בלבד.
*
מלחמת ההפתעה שתפסה את ישראל ביום שמחת תורה הזכירה לי מיד את חלומו של חביליו לעשות את הסרט מלחמת ליל הסדר, את בטחונו שמלחמת הפתעה נוספת בו תבוא ושהיא תהיה בימי חג ומועד.
הדברים שכתבתי אז שעל כתפי מדינת ישראל מעיל הגדול ממידות אדם, מעיל הגורל, מעיל הספוג בדם – מכים בי ללא רחם. כמו גם תמונת הערבי העזתי שנראה לי אז כתמונת היהודי הנודד.
האם נצליח לאסוף את רסיסי הנגטיב והפוזיטיב בכדי להרכיב מחדש תמונה חדשה של עתיד שהסיר את המעיל הזה מעיל ששת המליונים, מעיל הטראומה והאובדן, מעיל הקורבן השב ומקרבן אותנו כשאנו לובשים מתוך יהדותנו את מדי הקרב ופועלים מתוך ישראל. ממולכדים מול מחבלים. מבוי סתום של מלחמת דמים. חייבים לפרוץ את הדרך להיות “דוקטור”, להיות במשיחיות שיעדיה רפואה ושלום.
