“שורש רע”: רשמים

רשמים על התערוכה שורש הרע באוצרות סאלי הפטל נוה בבית האמנים ירושלים. מאי 2024

אפילוג

בכניסה לחלל בית האמנים בירושלים מוצבים שני תצלומים גדולים, מימין ומשמאל לכניסה המקושתת. בעבודתו של דניאל קאפ דמויות אדם בגודל טבעי פוגשות את המבקרים בכניסה לבניין בצלאל הישן-חדש. העבודה נושאת את השם “קדמת עדן”,(“שערי בצלאל”) משמאל אדם מישיר מבט למבקרים אחוז הקפדה וזעם ומימין אותו אדם מפנה את גבו ועומד, כנזוף לאחר פעולה רפטטיבית ארוכת שנים – ממנה מהדהדת שאלה – היכן הבל אחיך?

קין והבל

קין והבל בצילום הם אותו אדם. פעם אחת הוא מפנה את גבו, נשען בנחת, מאמין בעולם ובמרחב סביבו וצופה לאופק הפרטי והקולקטיבי ובשני הוא מישיר מבט לתוך עיניי הצופים, אחוז הקפדה, ביקורת וזעם שהובילו אותו לאחוז באבן לפני פעולה אלימה.

המהלך כולו הוקפא – המוטיבציה של קין הקדום ידועה לנו, וכך גם תוצאות הפעולה, ואילו כאן דמותם של האחים באיש אחד – האם הוא האמן העכשווי? הרי ממנו יכול לבוא חורבן או ההפך מזה. לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה –  כן, כן, אתה – תמשול בו. זהו ליבה של הזמנת סאלי הפטל נוה לשינוי פרטי וקולקטיבי.

קין והבל על דרך המשל, כשני הפכים בשדה האמנות:

קין המקראי חקלאי עוסק ביבול ויוצר יש מיש. ואילו הבל רועה צאן ויוצר יש מאין . (על פי המקרא)

שני האחים הם אכן הפכים ומייצגים יוצרים ואמנים. בנוסף לזה בלב יצירתם נחה קנאה זועמת: הקנאה שחש קין מביאה לאסון – קין שניסה  להניח לכוחות הפסיכוטיים והאפלים של הקינאה החולנית, מרגיש בסופו של דבר נרדף ומסורס.

ראשית היא חוה, שאומרת: ״קניתי״ ומה הוא עניין הקניה והקניין? התבוננות ולמידה מוביל לקניה ולקניין.  קין הוא תוצאה של חיבור הזוג אדם וחוה והתבוננות הנעשית ברחם האמא, תוצאתו קניה וקניין בלידתו.  קין אף קונה את שם הוריו וחותם אישיותם.

שמו של קין מושאל מתוך השורש-  ״וַתֹּאמֶר, קָנִיתִי אִישׁ אֶת-יְהוָה״ איש את ה׳ הוא אותו אדם שנברא מצלם ה׳ הצל שממנו קניתי. האדם הראשון והוא האיש שנוצר בצלם/ צל האל, כפי שמוגדר המוסד הישן/חדש בו שוכנת התערוכה. (בנוסף נושאת העבודה כמה שמות מלבד הדמויות –אחד מהם : “שערי בצלאל”.)

״וְקַיִן, הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה.״  – האם הסתפק רק בזאת?

רש״י מביא שקין ידע להפיק שמן פישתן. דהיינו, איש משכיל. הידע שלו התבטא ביכולת להפיק חומר כימי מתוך הצמח ובמעבדות הסטודיו של קין לעשות בו שימוש בעירבוב הצבעים ומתיחת בד על מסגרת עץ.

אם כן, קין בעל יכולות מושכלות להפיק חומר כימי מצמחים, שמן פשתן בד פשתן וכו’. המאמץ של קין כולל אילנות ופירות כלומר הוא נאחז ונתלה באילנות גבוהים ממנו בדיוק על דרך לימודי האמנות הנחה של רפרודוקציה מתולדות האמנות והעתקה שכוללת בתוכה פרשנות אישית ואימון של היד. פירוק וחיקוי הקיים (יש מיש) בתוך זה נכלל ניתוח ופירוק הצבעים, ערבוב צבעים , מתיחת בד על מסגרות, בד פשתן. ציורי נוף וטבע דומם כנהוג בבתי ספר לאמנות.

אם כך אנו רואים על דרך האפשרות את המהלכים שמתרחשים בספר בראשית כהזמנה ואפשרות ולא כאמת אחת ואבסולוטית. אך ראוי לציין שרוב המפרשים ובכללם רש״י ,רמב״ן ואחרים. מציגים גישות פרשנות מרתקות ומהן ניתן ליצור חברותא ולצאת לפרשנות עכשווית. אם כן, את ראשית פירותיו מתוך התאור היצירתי הנ״ל דהיינו יבול אמנותי מתוך חיקוי ופרשנות היסטוריוגרפית של תולדות האמנות, את זה מביא קין כמנחה לשם יתברך ומנחתו איננה מתקבלת.

קין יוצר מהלכים ב׳שדה׳ בו הוא מתפתח והשדה האמנותי מגיב אליו, מוריו ובנות זוגן אוצרות ושומרי הסף. הוא בעצמו גם נפגש עם הבל בשדה בתהליכי התפתחותו הראשונים והם לומדים אחד את יצירותיו של השני.

״וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה״ קין כועס על הבל כיוון שהבל סותר את טענותיו של קין על מקבצי עבודות שעליהן טען חידוש שפה ציורית. הוא מסביר לו שהטכניקה היא גלגלת של צבעים כגון טמבורטקס והנופים הם של אורי ריזמן. קין כועס אך בו זמנית נהנה מהמשוב של השדה. והיבול של האדמה, עליה נבנית המציאות הקונקרטית – ציור כמטבע עובר לסוחר.

קין יוצר יש מיש, הוא איננו מחדש אלא מגיש למציאות הקונקרטית את מבוקשה בדיוק כמו סוחר טוב. הוא למד ולומד מהו הביקוש העכשווי, ומגיש אותו כמהלך חדשני לצרכן ,וכך למעשה מתקיים הסגנון שקין מגדיר אותו ככתב היד שלי! השפה שלי! הסגנון שלי! העצים שלי! הצבעים שלי! השמים שלי!  וכן הלאה. הוא כל כך מזדהה עם הזהות שיצר ומערכת יחסים זו היא שמגדירה אותו. מהלך כלכלי שיווקי מהותו תן וקח ואינטרסים כלכליים.

במרחב האלוהי זה לא תופס ומתקבל כמנחַה, שהרי זה העברת מטבע מיד ליד כלומר יש מיש. הבל מביא מראשית חוכמתו וחידושיו, והם בכורות צאנו, וחלב על לשונו דהיינו מביא חלביהן בהתלהבות נעורים. פניו של קין נופלות לא כאשר הבל מתגלה לשדה אלא כשהבל נבחר ומתגלה כמנהיג, כרועה, שהאל רוצה ומקבל. והבל, שמביא חלב לקטנים[1] ״ כִּי חָלָב הוּא בְּחִינַת הוֹלָדָה שֶׁאָז דָּם נֶעְכָּר וְנַעֲשֶׂה חָלָב הַנִּמְשָׁךְ מִנֹּעַם הָעֶלְיוֹן שֶׁמִּשָּׁם מְתִיקַת כָּל הַטְּעָמִים בְּחִינַת דְּבַשׁ, כַּמְבֹאָר״.

אישיותו ואנושיותו יפת הטוהר  של הבל כובשת לבבות. והוא, איננו מתאמץ בקניית תעודות, הוא יוצר את מקומו כאוטודידקט בעל כישרונות מולדים. הוא מנהיג ולכן איננו זקוק לבעלי כוחות בשדה כגון מורים ובעלי סמכות שיאפשרו לו כך או אחרת. הבל לא רואה הבדל בין ראשית בכורותיו לבין הוותיקים בציוריו . בין ציוריו המאוחרים למוקדמים, בין הבוסרי למוקפד, בין התם למורכב ו/או לקונספטואלי. אין הוא מבחין בין הילדותי העילג למושכל החכם והבוגר. הבל איננו מהחומר הפוליטיקלי קורקט – הוא ישיר ומבויש באותה עת. קין מבין זאת לכן נפלו פניו, כיוון שהאדם הקרוב ביותר אליו לכאורה יוצר במשיכת מכחול אחת בוטחת מופעים ושפה קרובים למופשט הגדול ולקונקרטי בעת ובעונה אחת. התשוקות של קין מונחות במרחב והוא גורם ל׳שיח בשדה׳ שיש בו שפיכות דמים של הבל תוך שימוש במנחתו-ציוריו שהוגשו לעולם. טענותיו של קין נלחשות בשקט ונשמעות לאוזני ״יוצרי ההביטוס״ ואוכלוסיית בעלי העניין, סטודנטים לאמנות ומחזיקי קרקעות שאוחזים בפיסות אדמה מציוריו של קין. בדרכו המודעת הוא מדביק את קובעי ה׳הביטוס׳ בווירוס. מחדיר בהם פחדים לאובדן המעות וסירוס. הם פוחדים ופותחים את פיהם ובולעים את הבל לתוכם. קין מוביל את הבל למדרון חלק ובורח, מסתתר סביב היכלי מצוות ותורה. קין מודע היטב ליחסי הכוחות, הוא למד להיטיב איתם ביחסי גומלין. הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ.

הוראתו של האל מנסה לנחם את קין לכוון ולתעל את הדחפים שבו, מתשוקות אפלות בלתי נשלטות ל״קנאת סופרים תרבה חוכמה״ ,דהיינו קינאה בריאה. אך הוא לא מצליח לשלוט בתשוקות האפלות הוא חייב לסרס ולהשתיק את הבל גם במחיר של ״האות״. ארור אתה מכל הלוביסטים והעסקנים או רוכשי פיסות האדמה שבציוריך. ״וההם״ שלכאורה הם אשר שפכו את הדם של הבל ולא קין. שהרי הוא משיב ואומר “אני אמרתי? אני דיברתי? זה הם? האוצרים, העסקנים! השדה!” ותופס עמדה מיתממת ״השומר אחי אנוכי״? מה אתה רוצה מימני? זה הם . לא אני. מה אני יכול לסתום לאנשים את הפה? יש לי שליטה על הפה שלהם? ובאמת קין מנסה וניסה להניח לכוחות הפסיכוטיים והאפלים של הקינאה החולנית שמסרסת את עצמו באופן דמיוני. הוא מרגיש נרדף ומסורס. אך זה גדול ממנו ותשוקתו מונחת ׳שם שם׳ מאז ועד היום.

הכרה והבנה שמדובר בכוחות פנימיים שדרים בתוכנו, כפי שציינתי בתחילת הטקסט , מאפשר הכרה והודאה בחוסר אונים מול כוחות אלו. כאמנים ויוצרים בכל תחומי האמנות הפלסטית אחריות ומחויבות נדרשת.

כידוע ‘מופעים’ רבים לקין והבל באמנות כמייצגים,”אלימות במשפחה”, טיציאנו ויצ’אלי מאה 15 רצח הבל, אות קין , חיים מאור שנות ה-70 ועוד רבים וטובים.

תהליכים בשדה האמנות

שנים רבות אני מהרהר מעת לעת בתהליכים שהאמנות הישראלית עוברת,  שפה וזהות, סוציולוגיה של השדה, הביטוס ועוד.[2] ואולי זוהי הזמנה לתהליך שפותח צוהר לעידן חדש לאחר מאה שנות אמנות ישראלית. ראוי לשים לב  שבשדה האמנות המוזיקאלי ישראלי משנת 1998 לערך התחיל בהצלחה שינוי מבורך שהשפיע על אחדות ולא אחידות אולי כדאי להרחיב על כך במועד אחר.

בשורות הבאות אנסה להביא מעט מהמרובה שקיים בתערוכה הזו שהיא בעיני משאלת לב עתיקת יומין ועכשווית כאחד. אולי טוב לנו שזכינו לקבל הצעה למבט והתבוננות מסאלי שגדלה במרחב ציבורי שיש בו תנועה בהפרעה.

חזרה לביקור בתערוכה ‘שורש הרע’

הביקור בתערוכה הקשה והנהדרת של האוצרת סאלי הפטל נוה, הייתה עבורי אירוע מטלטל. דימויים חזותיים ששתיקתם זועקת .

כתיבתי היא כאמן, יוצאת מתוכי כמעט בנשיפה אחת ומתייחסת לעובדה כי אין לנפשנו את הכוח לשאת את קליפת ה’דמות’ (תחפושת, מסכה כבר לא עוזרת להסתיר) , ה-לכאורה מצחיקה ,צדקנית ו/או ממשטרת. לגופנו נפשנו ורוחנו אין את היכולת להסתיר פנים דואבות של נפש אבודה. והתחפושת? כבר לא מאפשרת להסתיר- ולשקר להתקיים. הדממה בה תלויה ההודאה הזו על הקיר, מרטיטה את גופי. עבודה של רון אסולין, עור שהיה פעם כנעל , הפך לכובע כהה או מצנפת .

ומהנעל שעברה שינוי לכובע, נותרו חוטי שרוך. כובע שפחה או כיפה אדומה? ופעם נוספת דמויות לראשם כובע ארוך ומחודד אסירי הראליטי/ליצנים? של איתמר שטמלר, פוגש אותי בכניסה לתערוכה וביציאה. אחד תלוי על קיר והשאר על הריצפה גורם לפרץ דמעות מעיניי. אני מנסה להבין מה פשר הדמעות שהן פעם אחת מהכאב שהתחפושת מסתירה ופעם שניה מהיותי אסיר תודה ומהכרת הטוב למעשה האמנות שמניחה את ההודאה באופן ישיר. למרות או גם אם האוצר/ת אמן/ית לא התכוון לאמת הזו. [3]

(בשיחה שלי עם סאלי נאמר שהכול מחושב).

בעבודה נוספת “המתיחה הגדולה”, אורי ווינשטיין  ,הרפלקציה של דמות אמן אחד, שעליו וסביבו סטנדרים בתוכם סיגרים עבים ואפר נופל על פניו ומצחו של אמן שהכין מופע שטרם התחיל (סיגרים של יגאל שילון?).

אך, דמותו משתקפת על הארץ מסמנת את המרחב. סביבו מפוזרים הסטנדרים כאזור בו מסומנת טריטוריה, טריטוריית המופע שלי, השטח שלי . פחד איבוד הקהל מותירה את החלל ריק לחלוטין פרט לנוכחותו של האמן המסמן והמסומן שמשתקף בעצמו מתוך פיסת “הארץ” שצורת קווי המתאר שלה מזכירים שלולית או אגם.[4] בו ובתוכו משתקף דמותו של ארוס ותשוקותיו הקדומים ועכשווים.

משם להזמנה ל-“שירה לציבור” של יהונתן רון, עבודה ממוחשבת בה הקהל מחליט אם להגיע ואז בוחר איזו נוסטלגיה הוא או הם מחליטים לשאוב מבאר מאגר ממוחשב שהוכן מראש.

העבודה “שירה לציבור” מהדהד תקופה רומנטית בערד על הדשא, עיר ילדותי, או בחדר האוכל וחצרות קיבוץ בארי בו למדתי וחייתי כילד חוץ. העבודה באמצעים דיגיטליים, בינה מלכותית מרחפת מעל האדם הביולוגי האורגני . מתוך המכשיר נפלטים טקסטים מארכיון פרוטוקול שקצרנית בבית משפט הקלידה. מדובר במאגר זיכרון תביעות ועברות. כולל פסקי דין שהוגשו בעקבות אלימות ,עבירות מין, ניצול מיני, אלימות כלכלית.

השם וההזמנה “שירה לציבור” וכניסה לחלל גם זו תחפושת ומסכה שמותירה את הנוכחים באי נוחות מול הטקסטים שנפלטים מהמכשיר לדוגמא : “מי שתבוא לפה עכשיו אני מזיין אותה”, אנו נמצאים בשדה קרב משפטי והאותיות המילים ומשפטים נפלטים מהמכשיר הדיגיטלי לעיני הצופים כמכונת ירייה.

חדר עם פודיום עליו מיקרופונים שתפקידם הוא להגביר את הקול/אש שמוציא מהפה מילים ומשפטים שנפלטים אל הקיר מהמכשיר. ובאמצעות המבקר/ים בתערוכה כל אחד מייצג דמות וכולם נכנסים לאקסטזת החייאת שדה הקרב המשפטי. הקהל נאלץ לשחק ולהיכנס לשדה קרב. הטקסט נערך באופן ש-האותיות יוצאות מהמכשיר אל הקיר פעם ירי אות בודדה ופעם ירי מילה או צרור של משפט שנרשם על הקיר. שדה קרב אותו אנו מכירים מהצייר הספרדי פרנסיסקו דה גויה עת תיעד הוצאה וביצוע גזר דין באמצעות כיתת יורים , הציורים המוכרים לנו פורקו והורכבו מחדש? עוד ציור גויה: “תהלוכת פלג’לטים” מופע כובע אסיר/ליצן ושוט שמצליפים על גופם עד זוב דם ובאקסטזה מלווה בפיוט נוצרי כשירה לציבור.

אכן, עבודות מכסות וחושפות יותר ממה שמסתירות. ובדידות אלימה נוכחת בסליחה נעדרת מתוכה נוצרה עבודה קטנה ותמימה של רועי כהן , משדרת לחן רך ועדין מחופש לשיר זועם – ש”ישרף לכם הכפר”. התנועה בחלל התצוגה מציב בפני המבקר אתגרים ביניהם הניחה ליהי ניידיץ בזווית על קיר הפרנואידים מחבט בייסבול בקריצה ערמומית מצהיר “בחר בי. כמו שבחר קין” (ציורי. טיציאן וציירים בלגים מהמאה 15/16.)  הזעם לגיטימי והגיוני. כן, כן הכלי הזה איננו משחק הוא המשחית הברוטלי של כל אפשרות עתידית לפעול הפוך מהזעם ולבחור לצאת מהסירוס העצמי המדומיין והבדידות – למשחק בייסבול שאין בו מנצחים ומפסידים. אלא מפגש חברתי ספורטיבי של אוהבות ואוהבים שמבינים וסולחים כי כולנו אחים ואחיות. ואין צורך לבצע מעשה ברוטאלי ובלתי הגיוני עטוף ברציונליזציה הגיונית לפעולה בלתי הגיונית של השמדה והרס.

אנחנו לא פרנואידים וכת. “לא קניבלים” כמו שהצהירה נעמי אביב ז”ל , לא רוחות רפאים מסיפורים חשוכים של רדיפת שחורים או שונים ואחרים.[5]

ואכן העבודות מטלטלות אותי ברמה האישית וקשה עלי קריאת התוכן.

חכמי לב ותבונת לב נחוצה כדי להביא לתיקון. לאהבת ונתינה ללא תנאי.

וידאו –של ירון אתר, ילדים בחוף הים תחת הכותרת “סקילה” מתלכדים יחד להרוג באבנים חרק/חיה . מתקן להרבעה/זיווג כלבים או כלים של עיר קדומה שיש בה חוק נוקשה וביזארי. סדום ועמורה? בקומה עליונה , הצבת האובייקט על פתח המעבר מחדר תצוגה אחד לשני מבהיר את החוק הבלתי מתפשר ואת תהליכי המישטור שמחייבים את כולם להיות ‘אחידים’ ובאותו אורך או שמותחים אותך באמצעות מיטה כי אתה נמוך, או שחותכים  אותך כי אתה גבוה. (מתקן ברזל של שטמלר) .

כתוצאה מההצעה שמציעה האוצרת, נבחרת לקיחת אחריות. זהו מהלך מבורך, בפרט במקום הספציפי בו נבחר הפרט להיות איש  במקום שלא היה איש  [6]

מה אומרים מקורותינו על שורש רע?

נדבך אחד בדיון על שורש רע הוא תפיסת הרע כמתחפש – משיל ולובש צורות – כמו במקרה שבספר איוב:

ד וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְהוָה, וַיֹּאמַר:  עוֹר בְּעַד עוֹר, וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ–יִתֵּן, בְּעַד נַפְשׁוֹ.  ה אוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ, וְגַע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ–אִם לֹא אֶל פָּנֶיךָ, יְבָרְכֶךָּ.  ו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן, הִנּוֹ בְיָדֶךָ:  אַךְ, אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר.  ז וַיֵּצֵא, הַשָּׂטָן, מֵאֵת, פְּנֵי יְהוָה; וַיַּךְ אֶת אִיּוֹב בִּשְׁחִין רָע, מִכַּף רַגְלוֹ עד (וְעַד) קָדְקֳדוֹ.

אומר תנא [7]: פעולותיו של הבעל דבר (שטן) הם להשית/להזיז בני האדם לבחור בו בתחבולות וערמומיות לאין שיעור. לאחר שהצליח לגרום לכך שבחירה ברע תהיה בתחפושת של טוב או בטוב בתחפושות של רע. ואז עולה הוא למרום ומבקש רשות מבוראו להניח דין כיוון שחטאו, בעבור הנחת ה-דין נברא. כלומר, המלאך הזה חרוץ ומבקש לעבוד בעבודה ובתפקיד שיועד עבורו הפניה שלו לבורא היא הנה חטא – הוא עושה זאת בפניה ‘תמימה’ ולכאורה מביא רק את הראיות מהמציאות שיש בה חוק אחד ויחידי והוא ״בחירה חופשית ״.[8]

זוכרים? צורתו הקדומה של הנחש היא “ערום מכל חיית השדה” אך היו שם עוד שניים ערומים והוא המסיט, זקוק לבחירה שלהם כדי להתלבש בצורת הקודש בתוך האנושי. ואז האל מתערב ואומר: “בנפש לא תיגע”. הנה תיאור גרפי שניתן לנו לזה: את הכלי תשבור אך את התוכן – יין – שמור. והיזהר שלא יישפך. זהו אחד הדיונים המרתקים בעיניי ביחס לדיאלוג בין חסד בלתי תלוי לבין דין.

אם כן, רע מתחפש משיל ולובש צורות מאז מרחבי בראשית ועד 1928 עת יסד בוריס שץ  את “בית הנכות” בצלאל הישן (שערי בצלאל”- קאפ) וייצג את עצמו כירושלמי מקומי, במזרח התיכון – כאן בבצלאל הישן בית האמנים בירושלים, 2024.

מהו שורש רע?

ל”שורש רע” מקורות רבים. הוא קיים כמו שאנחנו נושמים – רע הוא גם ראשי תיבות רצון עצמי (גאווה) שיש בו דחף לקיום. אם כן ,פנים רבות לרצון העצמי להיות קיים “אני חושב משמעו אני קיים” . ובמעשה “אדם חוה והנחש” -“קין והבל״ הדחף הזה קיים משחר האנושות, דחף לעונג רגעי שאולי יהפוך לנצחי. הפליטה הזכרית על מנת להתרבות ולשכפל את הפרט בעולם באופן חייתי טריטוריאלי עד כדי ניצול לרעה של כוח ושליטה באמצעות מוקדי כוח אקדמי או כלכלי  – כך היה הדבר אז וכך קיים היום-  בשנת 2024. [9]

אמנם אמנות כהגדרה היא יצירת אלמנט באמצעות מדיום , ציור , פיסול ועוד שנע בין כיסוי לגילוי , בין הסתרה לחשיפה , בין טוב לרע או בין רע לטוב. אך מעבר לכל זה אמנות מכילה אמת אבסולוטית שאיננה תלויה בסובייקט/יוצר אמן/ית  או באוצר/ת. תערוכה שבחר להרכיב נושא באמצעות מספר דוקטרינות ומגמות בשפה חזותית. לדוגמא: ציור של אמן מכיל אמת אבסולוטית גם אם האמן בוחר להגיד שקר ולכן המדיום או האובייקט אוטונומי לחלוטין. כמו כן קיר או חלל של האוצר/ת מכיל אמת אבסולוטית גם אם האוצר בוחר להסיט, להסתיר ולהתחפש. בתערוכה “שורש רע” מתרחש פלא. מסכה מתייתרת ודווקא חושפת. לא על מנת להוכיח, אלא להאיר את הנתיב והדרך למזור הבראה ותיקון עולם.

האוצרת מצהירה: ש-“אנחנו כפרט וכחברה צריכים לקחת אחריות”. אכן, אחריות. הפרט צריך לקחת אחריות על עצמו ולהצהיר אינני לוקח חלק! בניצול מיני, באלימות מינית וכלכלית , בנידוי וחרם.  בשתיקה מול אלימות מינית, בלשון הרע ,אינני לוקח חלק בריטוש והרס ושפיכות דמים. וכשזה יקרה אנחנו כחברה נתחיל מסע להבראה שבו “האני” הוא אתה שהופך לאנחנו. לא עוברים את גבול המרחב הפרטי-אינטימי של איש/ה ללא רשותו. לא בועטים באף אמן ללא ידיעתו ובחדרים סגורים וחשוכים. לא לוקחים חלק בזה! ביקורת אמנות לגיטימית ונכונה כי באמצעותה מטפסים בסולם ההתפתחות. אך בשום אופן לא אונסים את אישיותו של אף אמן/ית אוצר/ת. גם לא שותקים שזה נעשה מולנו. כי אנחנו יודעים שזה מוביל לפגיעה וטראומה שהופכת לפוסט טראומה. בשלולית התובענית שנקראת אמנות ישראלית, אמנים, אמניות, אוצרים ואוצרות, גלריסטים ומוזיאונים, כותבי אמנות וכל אחד/ת שבחר בשפה חזותית יודע שרכילות מרושעת, הוצאת דיבה, שם רע ,לשון הרע קיים רק בבחירה לפתוח את הפה ולשומע להקשיב או לקרוא במקרה של עיתונות.

לקחת אחריות זה להיות בר מזל שבוחר – רק להיום, כל יום מחדש להתנהל בגבולות של הלכה מלשון הליכה שחוצבת מתוכנו את צורת האתיקה והאסתטיקה של פרט בחברה מתוקנת .

הפחד לפתוח את הפה ולהגיד לא! או ללכת משם הוא פחד מובן. אך בנו האומץ לשנות ולהגיד לא לוקח חלק בזה. הרי נרטיב אפשר לספר בכל מיני צורות ולפעמים הוא מדומיין וזה בסדר להגיד ולהכריז אינני מכיר. או אני מכיר אך שמעתי נרטיב שונה . זו התחלה בלקיחת  אחריות.

האם ניתן לשנות את ‘שורש רע’?

שורש שממנו יצאו זרועות אלימות וברוטאליות של הרס וחורבן . ניתן לשנות בתנאי שהשורש שואף לצמוח ולהביא בכורותיו ומנחתו – פירות וצל לעולם בו דרים ‘אחרים ואחרות’ בכפיפה אחת. בחירה אמיצה היא ללא ספק יצירת תערוכה זו ודווקא בבית האמנים ירושלים. לפתוח תערוכה שבוחרת בהודאה – ״שורש רע״ יכול להיות לכאורה בהחלט התחלה של תיקון עולם ובעזרת השם יתברך תבוא נחמה ומזור לאמנות הישראלית .

אמנים/יות הם לא קורבן ומקרבן של כוח ברוטאלי שמתחפש לסבתא שמבקשת לבלוע את התום ! (כיפה אדומה). אמנים לא ישחקו בכל משחק גם אם יש בו שכר גבוה שבו הם מתבקשים לייצג דמות שמציעה למכירה מוסר ואתיקה בעד בצע כסף. אנחנו בעלי ערכים . אמנים לא ישקרו בזמן שמכונת אמת מחוברת לגופם כי הם יודעים עמוק בלב שבורא עולם נוכח ואי אפשר לשקר בנוכחותו ורק כאן בקונקרטי מכונת אמת מחוברת לגוף יכולה להגדיר שקר והפרקליט יכול להסיט נסיבתית ולעזור לחמוק מתיקון. אנחנו אמנים וכן בעלי ערך ומוסף לחברה בריאה שלא חיה בדמיונות ובפחד מבוהל שהדמיון יתנפץ . אמנים הם יוצרי ההבראה בעולם תובעני שמאבד את עצמו לדעת. אמנים הם הכוח ליציאה להודאה והודעה בחוסר אונים כי רק ביחד נפתח שערים להוציא אנוש ממערות החושך. שורש רע- איננו באחר, שורש רע הוא בנו והדרך להפחית את הנזק היא הודאה בחוסר אונים. זו אחריות ותחילתו של פתרון.

“שורש רע” – נקבע אך ורק בתפירת המלבוש, בגד שלכאורה מייצג את הסוכריה המדומיינת שעוד רגע תסתובב בחלל הפה והכל יהפוך למתוק . אך בואו נזכור שהדמיון של הבגד בוגד והרסני. אנחנו זכינו להיות בזמן שסביבנו אירועים בקנה מידה תנ״כיים , יש לנו את העוצמה להביא הבראה מקומית ועולמית. אמנות כפרקטיקה של געגוע לתום וסולידריות חברתית שתחזור לספינת חיינו. מופעי התרבות האיכותיים בבית האמנים ירושלים מתקיימים תדיר הודות לאישה מרתקת ומרשימה שזכיתי להכיר באופן שטחי בשנת 1999 ויותר לעומק בשנת 2000/1 עת הצגתי בבית האמנים – ביאנאלה לרישום  ובמשכן הירושלמי. כל אמן/ית או אוצר/ת שמכיר אותה וודאי יודע שיש אצלה עוד חדר בלב עבורך ולא משנה גיל גזע דת או לאום-ככה זה משכן – ראשי תיבות: מנהיג/ה,שליח/ה,כהן/ת,נביא/ה. מעת לעת היינו מתראים בפתיחות בבית האמנים ירושלים, וכשהיא לא עסוקה היינו גם מדברים מעט – בשנת  2005/6 לערך אינני יודע מדוע הבאתי לה קלף שכתוב עליו באותיות קודש – “אם אתה מאמין ,שיכולין לקלקל ,תאמין שיכולין לתקן”.

ובאופן פלאי היא מיד הצביעה על רפרודוקציה ממוסגרת עם זכוכית וביקשה ממני “תציב את הקלף בין מסגרת העץ לזכוכית שיצוף בצד ימין או שמאל”, תלוי על קיר במשרד והוסיפה, “משאלה/תפילה שתהיה לנגד עיניי ותשפיע טוב לשורשו של עולם”. אמן.

כנראה מונח שם עד היום 2024 .

[1] ברכת הפרות ד׳ ליקוטי הלכות

[2] שרה חינסקי ז”ל השאירה לנו ירושה כתובה בעלת ערך עמוק ליצירת אופק בוגר ונבון שאליו סאלי חותרת בהצהרה ישירה ומיד בכניסה.

[3] ניתן לטעון לפרשנויות של הצופה – פעולה לגיטימית היא להתייחס לפרשנות בעיניי הצופה.

[4] זה מוביל אסוציאטיבית ישירות לסיפור הטרגי של דודו טופז וחרדת העדר הקהל. (אינני יודע אם לכך הכוונה).

[5] מסכות שודדים ? טרוריסטים בטבח האוליפידה במינכן או קו קלוקס קלאן.

[6]  אז בשנת 2014  בתערוכתי “ויהי היום ” שאצר אילן ויזגן..ראו מאמרו של אלברט סויסה: ערב רב – “מעשה בשני אמנים חכמים בעירנו “.

[7] גמרא מסכת בבא בתרא , ט״ז עמוד א.

[8] יש חולקים וטוענים שאין-בחירה חופשית

[9] מאבקים ומלחמות הותירו טרגדיות לאין שיעור הניסיון להסתתר מתייתר  ואולי עוד יובהר בעתיד בכלים פסיכולוגיסטים סוציולוגים . אך אניח רק זאת -הביטוי שימוש לרעה ״abuse׳ זו הגדרה של ניסיון של חולה להחלים בשימוש ייתר של תרופות שקיבל כמירשם מהרופא והכל לכאורה חוקי יש חולה יש רופא יש מירשם עכשיו משתמשים בלי הבחנה. אין לטעות זהו הרס שנובע ממניפולציה ערמומיות ותחכום של החולה בשימוש לרעה של החוק . צריך להחלים!