לכל מי שחסר
‘לכל מי שחסר’ היא יצירה שמתייחסת לתקוה ולגעגוע. היא נוצרה מתוך סערה ובמשאלה למפגש, אדם באדם, עין בעין, למעוף אל האהובים אליהם אנו מתגעגעים ואל מציאות חומלת ורכה יותר. הקשת בענן מרפררת לסיום המבול בסיפור תיבת נח המקראי, שבו לאחר קץ העולם כפי שהיה מוכר, עולה קשת בשמיים, בהבטחה שלא ישוב עוד המבול להכות בארץ המוצפת. אלא שב’לכל מי שחסר’ אין אלוהים שיתן נחמה חיצונית, והאדם נותר בודד במבטו על הסערה.
נדודים
‘נדודים’ הוא מבט בהווה: השמיים השחורים מהפגזות, מיאוש, מגעגוע, המוארים בידי ירח קטן המבקש להזכיר את האפשרות למחזוריות ולתיקון.
היצירה נוצרה מתוך שיחה עם חברה מפונה, אודות מושג הבית. האדם ב’נדודים’ הופך ליצור דמוי-צב, שסוחב את ביתו על גבו, שממשיך ללכת בתוך החושך וחוסר הוודאות, במרחב חסר-שם אינסופי, שמתייחס לתלישות ולאסון, במערב הנגב, בצפון ובעזה.
היצירה נוצרה מתוך שיחה עם חברה מפונה, אודות מושג הבית. האדם ב’נדודים’ הופך ליצור דמוי-צב, שסוחב את ביתו על גבו, שממשיך ללכת בתוך החושך וחוסר הוודאות, במרחב חסר-שם אינסופי, שמתייחס לתלישות ולאסון, במערב הנגב, בצפון ובעזה.
עבודת השכבות הסיזיפית בציור הידני מבקשת לרמוז את מלאכת השיקום העמלנית, להעניק מקום לטעות ולתיקון, להיסוס, לעבודה אנושית, קרובה, פנים-אל-פנים, מתוך ידיעה שתחילת השיקום במבט אנושי על עצמי ועל האחר.
“האם נדע להיוולד שוב מחדש?” – כדברי ‘החצר האחורית’.
