בחודשים האחרונים, בעקבות מתקפת ה-7 באוקטובר ועם החרפת המלחמה האיומה בעזה והתרחבותה לחזית הצפונית, עולה בתדירות הולכת וגוברת השאלה האם הסכסוך הישראלי-פלסטיני בלתי פתיר.
בבואנו לענות על שאלה כל כך כבדת משקל, נדרשת מידה רבה של ענווה, שבאה לידי ביטוי בתוספת של מילה אחת: עדיין. הסכסוך הישראלי פלסטיני לא פתיר – עדיין.
אנחנו, עזיז אבו שרה ומעוז ינון, לפני שנה עדיין לא ידענו זה על קיומו של זה. הכרנו על רקע שכול משותף – עזיז איבד את אחיו לאחר שעונה בכלא הישראלי ומעוז איבד את הוריו שנרצחו במתקפת ה-7 באוקטובר. אנחנו אחים בדם; איבדנו את אהובינו, אך זכינו לא רק זה בזה אלא באחים ואחיות רבים הן בין הירדן לים והן ברחבי העולם, ויחד אנחנו פועלים כדי ליישם את מה שלמדנו דרך כאב ואובדן איומים, כדי לחסוך מאחרים לשלם בדם ובסבל את מחיר הסכסוך בין מאה השנים בין העם פלסטיני לעם הישראלי.
הנה חמישה דברים שלמדנו בשנה האחרונה.
על ההיסטוריה
מההיסטוריה למדנו שסכסוכים נגמרים, גם אלו שנראו בלתי ניתנים לפתרון. בשנת 1994, כשתהליך אוסלו היה בעיצומו, האפרטהייד בדרום אפריקה התמוטט והיה חשש ממרחץ דמים נורא; הפסקות האש בצפון אירלנד הופרו שוב ושוב והסכם השלום בין אירלנד לבריטניה נכשל כישלון חרוץ; אגמי רואנדה נשטפו בדם של מיליון קורבנות רצח העם – נדמה היה שדווקא אנחנו, הישראלים והפלסטינים, מצליחים להיחלץ ממעגל הדמים והאיבה, ואילו דרום אפריקה, צפון אירלנד ורואנדה נידונו לעתיד נורא של עוד ועוד דם וסבל.
מאז שלושה מארבעת הסכסוכים הללו הסתיימו בהסכמים. הסכמים הם פתרונות שלא נוצרו יש מאין אלא בעבודה קשה, בתהליכים ארוכים ומורכבים, בידי אנשים שסירבו להתייאש והוכיחו שניתן לבחור בדרך השלום. זהו מסלול הדורש מחיר יקר של הכרה באחר, ויתורים ופשרות כואבות; אבל מחירו של הסכם שלום, גבוה ככל שיהיה, בטל בשישים אל מול מחירה המאמיר של מלחמה מתמדת.
על מפלצות
למדו כי כאשר אינך מכיר את האחר, מסתיר ומדכא את הנרטיב שלו ובונה חומות פיזיות ותודעתיות בינך לבינו, אתה הופך אותו למפלצת והאחר עושה לך בדיוק כך. אולם המפלצת האמיתית אינה האנשים אלא עצם הסכסוך. הדרך היחידה לעקור את המפלצת היא להסתכל לאחר בעיניים ולהתחיל לנהל דיאלוג. ברגע שמתחילים לשמוע את כאביו, פחדיו והאובדן שחווה יחד עם התקוות והחלומות שהוא עדיין מערסל בנשמתו, אנחנו מאנישים לא רק את האחר – אנחנו מאנישים גם את עצמנו. זה לא אומר שנסכים על הכול, זה לא אומר שתמיד נאהב את מה שנשמע, אבל לבטח נבין את האחר הרבה יותר, וככל שנבין יותר נוכל לשכלל ולדייק פתרונות אמיתיים – לא אשליות על ניצחון מוחלט אלא תכניות פעולה שייתנו סיכוי של ממש לבני האדם שבשני הצדדים.
על דעת הקהל
במהלך תהליך אוסלו תמיכת החברה הפלסטינית בתנועת החמאס הצטמצמה לנמוכה ביותר שהייתה לו מראשית האינתיפאדה הראשונה. בשנת 1977 דעת הקהל הישראלית הייתה נגד משא ומתן עם מצרים ונגד החזרת סיני תמורת שלום. משה דיין אמר אז, כי עדיפה שארם בלי שלום מאשר שלום בלי שארם, וגם גולדה מאיר אמרה שלא יהיה שלום עם מצרים בדורנו. דעת הקהל שתמכה בשתי האמירות הללו התהפכה כמעט בן לילה עם ביקורו של סאדאת בישראל ונאומו ההיסטורי של בגין, שאמר כי "המלחמה היא נמנעת, רק השלום הוא בלתי נמנע".
והנה כיום יש לנו הסכם שלום עם מצרים שמחזיק מעמד כבר 40 שנה; יש לנו הסכם שלום עם ירדן, שמחזיק מעמד כבר 25 שנה. היו שנים טובות יותר וטובות פחות – אבל יש שלום; הילדים שלנו לא מתים במלחמות עם מצרים וירדן. אלא שאנחנו חסרים מנהיגים בעלי חזון, והפסוק "באין חזון יפרע העם" נכון היום כפי שהיה נכון לאחר מלחמת יום כיפור. לפיכך החלטנו אנו המחברים ולבנות בכוחות משותפים את דרך השלום והפיוס. דעת קהל מגיבה לעובדות בשטח, תפקידנו לייצר את העובדות הנכונות.
על כוחה של סליחה
בעוד שסביבנו מתרבות קריאות לנקמה, אנחנו גילינו את כוח הסליחה. ניתן לסרב לניסיון לדון אותנו לגורל אכזר של נקמה ושל טראומה מתמשכת; המפתח לכך הוא סליחה. ההחלטה לסלוח אינה קשורה לאדם שפגע בך פגיעה איומה, שהרס את חייך– ההחלטה לסלוח קשורה רק לעצמנו, לרצון להפנות את האנרגיה שלנו לבנייה במקום להמשך ההרס. שנאה ותאוות נקם שאינה יודעת שובע הם כלא נורא; ברגע שאתה סולח למי שהרס את חייך, אתה משתחרר מכלא ייסוריך ויוצא לחופשי כאדם שיכול לשנות את גורלו האישי וגם את המציאות המפחידה החונקת ומגבילה אותו. נקמה מאפשרת למי שפגע בך להשיג את מטרותיו, בעוד שסליחה מאפשרת לך להשיג את מטרותיך.
על האנושות
ההיסטוריה האנושית מבוססת על הניסיון לפתור בעיות; זו ליבת קיומנו ומהותה של ההתקדמות האנושית, וקצב ההתקדמות מהיר עתה מאי פעם. בתחילת המאה ה־20 הטלפון חוטי היה המצאה חדשנית יקרה ונדירה ואסתמה הייתה מחלה חשוכת מרפא. מאה שנה מאוחר יותר כל ילד בן עשר מחזיק בכיסו מכשיר שעלותו שווה לכל נפש המאפשר לו גישה לכל העולם, וחולי אסתמה מחזיקים בכיסם משאף שעוצר ברגע התקף שפעם היה מסכן חיים. מי היה מאמין! זו יוהרה איומה ומסוכנת להחליט שבעיה אינה פתירה ולכן אנו פטורים מהחובה לנסות לפתור אותה. אין בעיות שאין להן פתרון, אלא רק כאלה שטרם נפתרו. מי שלא לוקח חלק בניסיון למצוא פתרון הוא חלק מהבעיה.
ייתכן שהמרחק בין הסיפור הישראלי לפלסטיני רחוק היום מאי פעם. אבל אנחנו מאמינים שהסיפורים שלנו – של עזיז ומעוז ושל העמים של שנינו – ייפגשו בעתיד בהגשמת חזון של שלום בין הירדן לים, בהתבססם על ערכים משותפים של הכרה והיכרות, שוויון והוגנות, פיוס וריפוי, שקט וביטחון.
החלטנו לחיות ולהחיות את העתיד הזה. מוזמנות ומוזמנים להצטרף.
