(למייסטר אקהרט)
כל מעשה נראה לו כמו אבר חיים שנבצע, אך אילו נמנע מעשות, היה מחל לראות החיים כאילו היו נטולי איברים, גוש מבוקע ושדוד שחיסרונותיו המקריים הם פרי זה שכבר נידון לעשות בהם. כך או כך אפוא היה נמצא גורע מחייו, אולם היה ממשיך לעשות בהם בכל זאת כי תמונת הגוש המבוקע הייתה בלתי נסבלת יותר מכל. בעשייה יכול היה להיות רק הגורע ולא הנגרע, הפועל ולא הדבר, ובמובן זה לראות עצמו כבר מרוקן לגמרי, הד של חייו האטומים והסתומים. היה ממשיך לעכל עצמו, ובסתר גם דימה עצמו מרוקן אותו גוש חיים ליסודו, עד שלא הייתה נותרת אלא ההחסרה מן הריק עצמו, ואותה החסרה עצמית הייתה הזכר היחיד לחייו, הנקמה המושלמת במי שעשה שיהיה בו מן הדבר. בכל מעשה נמצא זרע של אותה נקמה אכזרית, אותו היפוך דמוני של מי שעשה אותו – הוא היה המפחית והמחסיר, המחלק, המחטט והמחורר. אך בכל שלילה שכזו בה בעת נתוודע כמה נקמתו עלובה, כמה דלה היא לעומת הרוע של מי שעשותו, מי שהוא לעולם לא יוכל להתעלות לגבהיו, מי שיש בכוחו לעשות דבר הגורע מן עצמו. וכך היה נמצא מתייחד איתו, הורס ומניה וביה מפרה את שיצרו, עובד את מי שדן אותו להיות אותה רוח אוטו־קניבלית וגחמנית הנכשלת לבלי קץ להקים קרקע להתעכלותה הבזויה. לקרקע הזו, לא העז לייחל, משום שאז באמת היה נכנע להיותו דבר, דבר הנשען על דבר כמו כל יתר הדברים. אולם הדבר, כך נראה לו לפעמים, לפחות עומד לעצמו. אין הוא מתמיד בקיומו אלא מסרב לגרוע מעצמו. הוא מתעקש על היותו דבר, כפי שאכן הובטח לו. הוא ממתין, ובאורך הרוח שלו יש דבר־מה על־טבעי: אין דבר אחר שבכוחו לגזול ממנו את המתנתו הנצחית, את מסירותו המלאה להבטחה שהינו. רק הנצח מסוגל לצלוח את הגובה שמציבה ההבטחה, ורק באמצעותו יכול הדבר להיות דבר: הדבריות שלו מצויה בכוחו להמתין לאין־קץ להיעשותו דבר. לעומת הדבר הוא כבר נראה לעצמו כעת חלש ורפה, דבק בהד פעולתו הנעלם מיד עם היוולדו, מצטמק לאותה נקודה חסרת מימדים, רק שעכשיו כבר אין בה אף זיו נקמה או שמחה לאיד. כמו כוכב נופל הוא קד בפני יוצרו ונכחד.
