הנגב נתפס לעיתים כמרחב מוחלש, החווה תהליך מתמשך של הזנחה בשלושה מישורים: פוליטי, דתי ופיתוחי. אעסוק בכאב המושרש במציאות זו ובעמדות השונות הנוגעות אליו. זהו אינו ביטוי לחוסר אונים, אלא שאיפה לשקף את התמונה ללא מסכות. ערבית ועברית, על אף השוני, מורכבות מאותן אותיות, הנדרשות להיות מסודרות בצורה שונה. כיצד אנו יכולים לגשר על הפערים ולהתקרב זה לזה, בשיח שבין שני העמים בארץ? כיצד נוכל לחצות את גבולותינו, במקביל ליחסי הגומלין בין שתי התרבויות? בהקשר הזה, אני שואל כיצד השיח מתקיים על שפת הנהר הקדום הנשפך, שבין שני עבריו. זהו אתגר שמחייב לבחון את הקשרים והמתחים הפנימיים שלנו, ולהתעורר למקומות שבהם השפה והתרבות יכולות לשמש כחוט ולא כקיר.
כעת, בפתחה של שנה חדשה, מתערבבות תחושות של תקווה וכאב; כל שנה מביאה עמה אתגרים חדשים לצד הזדמנויות. בהקשר זה, יש חשיבות רבה להבין את המצב הקיים ואת השפעותיו על האנשים, מבלי להסתיר את המורכבות של חוויותיהם.
במרכז ההתמודדות עם הטראומה של השפה, מתגלה מערכת יחסים מורכבת בין שכחה לזיכרון, כשכל אחד מהם פועל כתהליך משלים המזין את השני. השכחה אינה ניתוק או חיסרון, היא פעולה דינמית המאפשרת לנו לשחרר את העול הרגשי של חוויות כואבות. באותו הזמן, הזיכרון, המשמש כקערה לכאב שלנו, מעניק לנו את הכלים לשוב ולפגוש את מקורותינו, לא מתוך רצון להבין את עצמנו בלבד, אלא גם כדי לגלות את המשמעות העמוקה של קיומנו.
דרך האריגה המתמשכת הזו, שבה הזיכרון מחדש את הכאב המודחק והשכחה פותחת לנו פתח של העבר, נוצר תהליך יצירתי המניע אותנו לעבר עתיד של הבנה. תהליך זה מאפשר לנו לנוע בין זהויות ומציאויות שונות ולמצוא בתוכן גשרים של תקווה וריפוי.
המונח "חקלאי תרבות" מתאר אדם או גוף המעורבים בפיתוח תרבות תוך השפעה על הקהילה שסביבם. מדובר באנשים או קבוצות המעניקים פעולות תרבות, חברה, חינוך, תוך יוזמות שמקדמות יצירה ואמנות, חינוך ומסורות. חקלאי תרבות פועלים בתחומים כמו תיאטרון, מוסיקה, אמנות עכשווית וספרות, תוך כדי שיתוף פעולה הדוק עם קהילות מקומיות כדי ליצור תכניות ואירועים המחברים בין אנשים ומבטאים את התרבות המקומית והייחודית. המונח גם משקף את רעיון ה"זריעה" ו"הקטיף" של רעיונות, יצירות ונרטיבים, בדומה לתהליכים חקלאיים.
ביום זה לא ייכתבו המילים על המקלדת, והמחשבות יגוועו בראשי הכבד. סיבוב קצר בן חמש דקות על החדשות, הערוצים משדרים שידור חוזר של הסדרה מאתמול, וכך נעבור על כל הערוצים. הפרסומות אינן נגמרות. אתה יודע מתי היא מתחילה, אבל אינך יודע מתי היא מסתיימת. לאחר כמה דקות, נרשם שנשארו שישים שניות לסיום הפרסומות, ואז מתחילה פינת קידום התוכניות והפרקים שיתקיימו הערב. למדנו את השיעור. לכן, מחליפים את התחנה עד שנגיע לערוץ שלא מפריע ולא מציע תוכן מיותר.
ברהט, כמו גם באזורים אחרים, נהוג שההורה דואג להגעת הסבא או הסבתא שיביאו את הברכה לתינוק החדש. הם מעבירים את רוקם שבלשונם לתינוק. מנהג זה הפך לחלק בלתי נפרד מקבלת פניו של התינוק, עוד לפני שהאם השתחררה ממחלקת היולדות בסורוקה לבית שלה. עם סיום המשימה, האם יכולה להיות בטוחה שהיא מגדלת את הילד המושלם, שלא יאכזב אותה בעתיד.
הרוק של הסבתא נושא עמו את כל הכישורים הביתיים והמיומנויות שנצברו במהלך השנים, שמטרתן להכין את התינוק להתמודד עם אתגרי החיים. כשמסיימים את תוכן קופסת השימורים, היא תהפוך לשימושים שונים, כמו מלפפונים חמוצים, בהתאם לעונות השנה. כאשר המשפחה מתרחבת, הם עוברים לקופסה גדולה יותר, עם המשך השימוש בקופסת השוקולד לשימור תבלינים או צנוברים יקרים, ובמקרים רבים גם לשמירה על איכות שרף הבושם היקר שמביאים המתפפלים מהחיג'אז שבסעודיה.
למרות זאת, ישנן דוגמאות רבות שמעלים זיכרונות רבים יותר מקופסת זכוכית או פיסת בד. כשמדובר בסוגיות אקלימיות כמו התחממות גלובלית ועליית טמפרטורות, מתפתחת על פנינו חיוך שלא חסר מרירות וסקפטיות, כאילו אנו אומרים שאין לנו קשר למה שמתרחש.
מאחר ואנו חיים מנטייה אחת לאחרת, במיוחד עם ההתמכרות שלנו למשברים, מוטב שיהיו אלה זוגות ולא בודדים. האם התרגלנו לכך? האם לא ניתן לנו להפסיק את הדאגה המתמשכת והטראומה המתמדת, בתנועה אינסופית? האם זו המלחמה האחרונה? כמובן שלא. אך המניות שלה היום גבוהות עד שנעבור לטרנד הדאגה הקיומית הבא.
הפרעות הקשורות למיקום האותיות מבהירות את הקושי של הפרט לקבוע את המיקום המדויק של כל אות בתוך המילה, מה שמוביל לעיתים קרובות להקשרים שגויים ואי הבנות. האם באמת יש לנו הבנה מעמיקה של מורכבות תהליך הקריאה, או שמא אנו נתקלים במבוכים של שגיאות והטעיות המאפיינים את התהליך האנושי הבסיסי של ההבנה? תהליך שמגביל אותנו ומאתגר אותנו בו זמנית.
חול
אינני חפץ באדם נוסף היום,
היום הזה הוא שלי,
כולו שלי, כמו כוכב בשמים.
סנפיריו שלי,
ניירותיו המתפזרים סביבי,
גרגרי החול וטיפות השתן,
כולן שלי, שלי בלבד,
כמו מים במעיין.
**
אני שואף את ריחותיו,
כשהם מחליקים בין אצבעותיי,
ממלא שקית באוצרותיו,
ושם בפינה של ליבי,
כמו סוד שמחכה להיחשף.
**
בערב, כשמילים נשכחות,
ומחשבות נעלמות בין הצללים,
אני משוטט בין זיכרונות,
לאור ירח שמחבק את החשכה,
יום זה שלי,
כמו שיר הנישא ברוח.
**
המילים לא יכתבו,
והמסך יישאר חשוך,
אך אני,
שומר את היום הזה,
בתוך נשמתי,
כחלק מנפשי,
שלא תדע שקט,
ושלא תדע את הזר.
נורן
קברו של נורן, הממוקם מערבית לבאר שבע בקרבת תל ג'מעה, מהווה ציון דרך תרבותי ורוחני לתושבי הנגב הבדואים וגם ליהודים רבים, אשר פונים לשייח' נורן עם בקשות לברכה או סיוע, במיוחד בעתות של מצוקה כמו לידת בן או בעיות בריאות. השייח' נורן זוכה להערצה רבה בקרב הקהילה המקומית, ואנשים נוהגים לפקוד את מקומו לקבלת ברכות. המנהגים סביב המקום, כמו שחיטת כבשים, תליית בדים לבנים, והנחת בשמים, שמנים ונרות, משקפים את הקשר העמוק למורשת התרבותית המקומית ואת האמונה הרוחנית במפגש עם הקדוש.
המקום משמש מוקד משיכה להמוני מבקרים, המגיעים אליו בלוויית בני משפחותיהם. חלקם מגיעים על גבי סוסים או גמלים, בעוד אחרים עושים את דרכם ברכבי שטח המותאמים לתנאי האזור הקשים. במקביל, נשים משמיעות שירי תקווה במהלך המסע, המוסיפים לאווירה הקהילתית. המפגש בין הקהילות השונות והמנהגים המסורתיים, מדגישים את הדינמיקה החברתית תרבותית של האזור.
השייח' נורן נושא עמו משמעות רבה בקרב תושבי הנגב, אך הדעות עליו חלוקות. יש הרואים בו דמות קדושה, המסמלת רוחניות וחסד, בעוד אחרים תופסים אותו כאדם בעל איכויות קדושות. השיח סביב דמותו מציף שאלות על הגבולות בין פולחן מקומי למסורות דתיות רחבות יותר. שירים כמו "הו, שייח' נורן, נדרנו כבש ושרשרת זהב מאז שצעקו סמיח בארצו" משקפים את ההשתרשות העמוקה של דמותו בלבבות המאמינים.
אחד מהסיפורים המעניינים הקשורים לשייח' נורן מתאר כיצד "אורו התגלה", רמז לקדושה ולכוח המאגי המיוחסים לו. סיפור זה ממחיש את הניסיון האנושי ליצירת קשרים עם כוחות עליונים, כשהשייח' נורן משמש כמקשר בין עולמות.
תופעה מעניינת נוספת קשורה לתוכניתה של האימפריה העות'מאנית להניח מסילת רכבת המחברת בין באר שבע לסיני. המסילה הייתה אמורה לעבור בסמוך לקבר, אך בכל פעם שהפועלים ניסו להניחה, הם גילו שהמסילה נחתכה ופוזרה הרחק מהקבר. תופעה זו, שחזרה על עצמה שוב ושוב, נחשבת כהוכחה לכוחו המיסטי של המקום והשפעתו על מעשי האדם. קברו של נורן הוא יותר מאשר אתר פולחן, הוא זירה שבה נפגשות אמונות, מסורות ותופעות חברתיות. המקום מציע מבט מעמיק על הדינמיקה שבין האדם למסורת, ומראה כיצד מקומות ודמויות כמו השייח' נורן ממשיכים לעצב את הזהות התרבותית שלנו.
חאג'ה אום יונס
בין המילים לכבודה של חאג'ה אום יונס, בולטת האהבה והכבוד שמעניקים לה בני משפחתה וקהילתה. המשפט "בני אתה החתן" הוא קריאה לתשומת לב, המבטאת את תפקידה של אום יונס כמובילה ומשפיעה. היא מתבקשת להפסיק את הכנת הקפה והתה ליד המדורה, משום שמי שמכין את כל אלה הוא החתן עצמו. ליד המדורה, שם מתארחים אורחים, הוא מברך אותם בחום ובנדיבות האופיינית. החתן מסביר מדוע הוא מסרב לתפקיד זה, כשהוא מדגיש את חשיבות שמירת האורחים ואת האתגרים עם הילדים הקטנים.
הדיאלוג נשען על חוויות משותפות ועל כבוד הדדי ביניהם. אום יונס מהווה ברכה למקום הזה, וכך מתברר שהיא לא רק דמות משפחתית, אלא גם סמל לרוחניות ולברכה. ההכנה לפגישה עם האורחים מתארת את המתח בין המסורות לבין קיום האירוע במציאות, כמו שבירת כוסות קפה, המצביעות על הכאוס שבחיים.
כשהאורחים מגיעים, אום יונס מתארת את התחושות המלוות את הביקור, רופאים בבתי החולים, המזהים אותה מרחוק, אומרים "הנה הגיעה פרופ' אום יונס", והרגשות נעים בין צחוק לברכות עמוקות, המשקפות חיבורים אנושיים המבוססים על חוויות משותפות. תחושות אלו הולכות ומתרקמות כאשר הוא מקבל את ברכות האורחים ומביע את הערכתו העמוקה.
בהמשך, השיח מתפתח לנושא בריאותה של אום יונס, שאחרי שהעניקה טיפול לאנשים רבים, מוצאת את עצמה ללא מי שידאג לה בשעת צרה. הרופאים מכירים בכישרונה ובתרומתה. אום יונס מדגישה שהברכה והטוב שהיא מביאה אינם נלמדים, אלא נובעים מהאדמה שבה היא חיה ומעשי הלב שבשורש נשמתה.
בסיום המפגש, המילים מנסחות את הברכות ששלחו המשתתפים אל השמיים, תוך הכרה בכוחה של אום יונס. המסר המתקבל הוא שברכות אלו, שהוקדשו לבריאותה, אינן גחמות רגעיות אלא נושאות חוכמה עמוקה ועוצמה קהילתית. אום יונס, בכל מהותה, מהווה סמל לנדיבות ולאהבה, והיא מעניקה השראה לכל הסובבים אותה, כשדוגמת חייה משקפת ערכים של חסד, בריאות וחיבור אמיתי לעולם.
עבר, ערב, רעב, בער, רבע
השפה הערבית, במבנה הפיזי והוויזואלי שלה, מציעה מקרה ייחודי בשפה וכתיבה. האותיות בשפה זו כמעט שאינן מופיעות לבדן. הן מחוברות זו לזו, נרקמות למילה אחת, שהיא סמל מאוחד של משמעות. תכונה זו מהדהדת את רעיון ה"מכלול", שבו כל רכיב תורם להשגת משמעות כוללת. החיבור בין האותיות יוצר מרקם רב שכבתי של חיבורים ומבנים, המדגיש את התלות ההדדית ואת התהליך הקולקטיבי של יצירת משמעות. כך, השפה הערבית מדגישה את ההרמוניה בין האותיות, ההקשר שבו הן מתקיימות, ואת האופן שבו הן משתלבות ליצירת מבנה כולל.
במקביל, השפה העברית שומרת על זהות אינדיבידואלית לכל אות, אף שהאותיות מחוברות זו לזו. החיבורים הללו מעידים על האיזון הדק שבין האינדיבידואליות של השפה העברית לבין זו של הערבית, שכן כל חלק תורם למכלול. האותיות העבריות נושאות תכונות גרפיות ייחודיות. צורתן משתנה בהתאם למיקומן במילה, אך יש בהן גמישות המאפשרת להן להשתלב מבלי לאבד את ייחודן. זהו אחד הפרדוקסים של השפה הערבית. האותיות, על אף חיבורן, שומרות על זהותן האישית ומובילות למכלול שאינו מבטל את חשיבותו של כל פרט.
בעוד השפה הערבית נבנית באופן זה, השפה העברית מעניקה לאותיות אוטונומיה גרפית רבה יותר. האותיות יכולות לעמוד בפני עצמן, במרחק זו מזו, מבלי לאבד את משמעותן או את ייחודן. השפה העברית מאירה את האינדיבידואליות של כל אות באופן ישיר, כאשר היא אינה בהכרח מחוברת לאחרות בתהליך הכתיבה. בכך, העברית מדגישה את ייחודיות הפרטים בתוך המכלול, אך היא גם שומרת על האותיות כאבני בניין לשפה רחבה יותר.
כאשר אנו מתבוננים על הקשרים בין השפות העברית והערבית, אנו מוצאים שילוב מעניין של האינדיבידואליות של האותיות העבריות עם חיבורים והזרימה של השפה הערבית. היבטים אלו מזמינים אותנו להרהר על ההיבטים העמוקים של הקשר בין כתיבה ומשמעות, ועל היכולת של כל שפה ליצור זהות קולקטיבית ואינדיבידואלית בו זמנית.
הרמב"ם, כאיש הלכה ומנהיג ציבור, בחר לכתוב את תשובותיו בערבית, וההחלטה הזו איננה מקרית או טכנית בלבד. הוא לא רק בחר בשפה הערבית משום שזו הייתה שפת הדיבור והתקשורת של יהודים, מוסלמים ונוצרים בימיו, אלא מתוך מודעות למסר עמוק יותר שניתן לקרוא ממנו במובן תרבותי ופילוסופי. בערבית, האותיות נארגות זו בזו, כמו קווי המחשבה והרעיונות שמתחברים לטקסט אחד שלם. חיבור זה מהדהד את יחסי הגומלין המורכבים בין התרבות היהודית לתרבות האסלאם בימי הביניים. יחסים אלו מוצאים ביטוי בפרשנות הקוראן, בהקשרים היסטוריים ופילוסופיים, במתודולוגיה של האסלאם, כגון "אל-אסראיליאת", המתייחסת לפרשנות הנשענת על מסורת בני ישראל בהבנת הבנה מעמיקה מעבר לקונטקסט המוסלמי.
בהקשר זה, יש לזכור את החדית' שבו הנביא מוחמד מבטא את חשיבות סיפורי החכמה של בני ישראל, ומכאן את ההתפתחות התיאולוגית באסלאם שהובילה לגישה מורכבת יותר כלפי מסורות היהודים. פרשנים כמו אבן כתיר משלבים סיפורים יהודיים בפרשנות הקוראנית, ומדגישים את הערך המחקרי והתרבותי שבהם. שרשראות המסירה בפרשנות ובחדית', הדומות למושג ה"סנהדרין" היהודי, משמשות ככלי לבדיקת אמינותם של מקורות ומסורות.
הצו הראשון בקוראן, "תקרא", מקבל כאן משמעות מיוחדת. הציווי האלוהי לקרוא הוא לא רק קריאה פיזית, אלא דרישה לחשיבה מעמיקה, לשיח פתוח ולחקר הדדי בין תרבויות. קריאה זו משתקפת גם בהגות היהודית-ערבית של ימי הביניים, המגלמת בתוכה את הדיאלוג בין מצוות וצווים בשתי הדתות. על אף שהצו "תקרא" איננו חלק ישיר מעשרת הדיברות, הוא יוצר השלמה רוחנית למבנה המצוות היהודיות, ובכך נפתח פתח לשיח רב תרבותי, שבו קולות שונים מזינים זה את זה דרך עיון בטקסטים דתיים.
כאשר משלבים את מושג ה"אסלאמיאת" בשיח היהודי, מתקבלת תמונה של הכנסת אורחים רעיונית. הכנסת דעות שונות ונקודות מבט מגוונות, כמו שניתן לראות בפירושיהם של אבן כתיר ואחרים, יוצרת כר פורה לדיאלוג פילוסופי ותיאולוגי עשיר. היכולת לקבל מקורות חיצוניים תוך שמירה על הייחודיות של הפרשנות הדתית והמסורתית מעמיקה את הדיון ומאפשרת לגשר בין עולמות שונים.
במקביל, ההיסטוריה התרבותית והדתית של ימי הביניים מלמדת אותנו על מציאות רב תרבותית שבה מתקיים שיח פורה בין הדתות. הרמב"ם, שגדל ופעל במסגרת זו, מדגים דרך תשובותיו בערבית את חשיבותה של הבנה רחבה ודיאלוג פתוח. באותו אופן שבו האסלאם קלט והשפיע על המסורת היהודית, גם המסורת היהודית יכולה ללמוד ולצמוח מהאינטראקציה הזו. השיח היהודי אסלאמי מצביע על כך שהתיאולוגיה והפילוסופיה אינן סגורות בפני עצמן, אלא ניזונות ממפגשים עם תרבויות ורעיונות אחרים, ובכך מעשירות את עצמן.
_
בתמונה: הגיאוגרף מוחמד אל-אדריסי, שאחראי ליצירתן של יותר מ-70 מפות יוצאות דופן, מציג במפתו זו את הים התיכון, צפון אפריקה, אירופה וחלקים נרחבים מאסיה. בניגוד לתפיסה המקובלת, מפתו משנת 1154 מציבה את הדרום בחלק העליון, ומציעה זווית ראייה חדשה ומסקרנת על העולם כפי שהוכר באותם ימים.
