רַאבִּעַה אל־עַדַוִיָה (מ' 801), 'האשה שלא מתה מעולם', היא מיסטיקנית בעלת שיעור קומה מהעיר בצרה אשר בעירק. בדמותה של רַאבִּעַה מתגלמת נקודת מעבר בין העולם הרוחני הישן של הסגפנים ובין העולם החדש של המיסטיקנים הצוּפים. המפתח להבנת דמותה של רַאבִּעַה כמיסטיקנית צוּפית כולל את יחסי הגומלין באישיותה בין...

The following lines are written when so many have begun to commemorate one year since the death of their loved ones. Many believe that by this point, their loved ones are already in a different, better place. And as the autumn birds begin to migrate south, the winds of war are blowing in the north....

מעשה בבן מלך, שהיה הראשון והאחרון לבניו של המלך. בכל יום ויום היה דורש המלך בשלומו ומבקש שיביאוהו לסעוד משולחנו והיה בא עימו בדברים. יום אחד נתכף בן המלך עצבות גדולה מאוד והיה בוכה דמעות רבות ושנים הרבה. המלך נעצב מאוד לראות כך את בנו והיה מזמן חכמים רבים מכל העולם לממלכתו שישמחו את בנו והיה מבטיח...

בְּסִירוֹת פַּח נַפְלִיג בָּאַסְפַלְט, יְרֵחֵי נֵאוֹן יַתְווּ לָנוּ דֶּרֶךְ נִצְעַד עַל חוֹפֵי הַמִּדְרֶכֶת, נִתְעַרְבֵּל בַּכִּכָּרוֹת וְנִפָּלֵט אֶל בִּנְיָנִים רַבֵּי קוֹמָה וְכָל הַקּוֹמוֹת יִדְמוּ בְּעֵינֵינוּ וּבְכָל זֹאת לָאַחַת נִקְרָא בַּיִת, לָאַחֶרֶת מִשְׂרָד וְלֹא נֵלֵךְ אֶל...

אפתח בספור שהתרחש במאה השמונה־עשרה באחד הכפרים במזרח־אירופה. יהודים נהגו להגיע עם בנם שהתקרב לגיל בר־המצוה לקבל את ברכתו של האדמו"ר. הרב. מכיון שהכפרים היו מרחקים, לעתים ארך המסע ימים מספר עד שהגיעו לאדמו"ר. מספר על אב ובנו שהגיעו לאדמו"ר והמתינו מחוץ לחצר הרב עד שקבלו אשור להכנס לביתו ושם המתינו...

באוקטובר 2023 , התחלתי לרשום ולצייר מידי יום. תחילה כאחוז בולמוס, כדי לקיים רצף כלשהו. חלקי מראות, שאותם עיבדתי בפסטל , פחם, עט, עיפרון ומחיקות, בדרך כלל על דפים של פנקסי רישום, הצטברו ליומן מתמשך. הפנים האנושיות, הן הססמוגרף שלי. אבל מאז אוקטובר 7, החזרה אל מופעיה של הדמות האנושית להרף עין ולאור...

הדברים הבאים מבקשים לנסות להאיר את מפת צירי החיפוש אחר שפה חדשה, שנפרשה לפניי במהלך העבודה על שיר אחד וציור אחד לאורך שנת החורבן שהחלה בשבעה באוקטובר 2023.  בימים הראשונים שלאחר הטבח הַכְּתִיבָה היתה לי קשה והמועקה הדהדה את אמירתו הידועה של תאודור אדורנו כי כתיבת שירה לאחר השואה היא מעשה ברברי, ובעצם...

הַלַּיְלָה בְּגוּפוֹ הַשָּׁחֹר וְהָאַדִּיר פּוֹתֵחַ אֶת עֵינֶיךָ עַל מָה שֶׁנִּגְזַל מִמְּךָ בַּבֹּקֶר הַדְּמָעוֹת הֵן נָהָר שֶׁהַמְּלִיחוּת הִכְבִּידָה עָלָיו וּמַעְגְּלֵי הָרֵיקָנוּת וְהַתְּפִלָּה הַקְּדוּמָה הִסְתַּתְּרוּ מֵאֲחוֹרֵי הָרֵי הַתְּהִיָּה וּפִרְכּוּסֵי הַבֶּכִי וַאֲרוּחוֹת הַבֹּקֶר מֵהַנְּהִי...

אֵילו סימונים היית חורטת על קיר המחילה כדי למנות יום ועוד יום ועוד לילה. מטורטרת, חסרת שינה, צונחת על המרצפות, שקטה מאוד. באיזה סמל היית בוחרת לאותת מעבר נוסף בין ירח מתמלא לירח מתחסר. לזכור שישנה מעלייך שמש בלתי נראית ושעדיין אדמה חופפת אדמה. ואולי מוטב לשאול את השאלה שבאמת מקננת בראשך: איזה טקסט...

היום ה-248 נדרשו לי 126 ימים לחזור לחומר. מהו פסל לעומת  מציאות שבה מעשי זוועה שוללים מהאדם את זהותו כבן-אנוש?  לכאורה, דבר לא השתנה. אותו הר שמתרחק ככל שאני מתקרב, חוזר ועומד בפני  כ"ראש" שאני מנסה לתת בו סימנים. אבל מה קורה כשהעולם סביבך נחרב, אסון ממוטט את  הבית   ותווי הפנים נמחקים? ...