מוקדש לליילה נברו
כ-30 שנה אני נוסעת כמה פעמים כל שנה הלוך וחזור לאיסטנבול, ללמד טיפול באמנות ולהעביר סדנאות במקומות שונים ברחבי תורכיה, עם חברתי, ליילה נברו, שמקיימת פרויקט מיוחד שמחבר בין טבע, היסטוריה ותהליכים נפשיים, קבוצתיים. באוקטובר 2025 נסעתי דרך אתונה לאיסטנבול, משם לדרום, לפיניקה, למקום בו נחל, ים והר מתחברים בנדיבות אין סוף, של יופי ושפע ומרחבים גדולים. בימים אלה ליד הנחל הרגשתי שחלק מהנשמה שלי חזרה למקום, התמקמה מחדש בגופי. משם השראה לציור “re-turning”.
עבודות האלה מושפעות ממעברים בין שם לפה, בין פה לשם. פה ישראל, שם תורכיה. תורכיה של ילדות, של שפת אם, של חיבור למקום, במשך דורות רבים, בסיס הזהות שלי. ופה, דרך חלון הסטודיו שלי בטבעון אני רואה תורמוסים פורחים, שומעת את מטוסי הקרב, ומחפשת איך לנשום.
עבודות שלי נוצרים מתוך תהליך חיפוש מתמשך, בין דברים מתפרקים, כאוטיים לצורות והסיפורים המתגלים, כמו מתוך תרגול ‘דמיון פעיל’ של יונג. מחפשת חיבור בין שפת אם ושפת ציור, בין מה שמתפרק ופוצע לניצנים של צבע והתפוזים הכתומים בחצר ביתי. רוקמת, בשכבות של צבע. משהו חומק ממני, מתקרב ומתרחק. במעגלים מסתובבים וחוזרים של אהבה וגעגוע.
