באחד המפגשים המשמעותיים בחיי, שרתי בפני פרופ’ חביבה פדיה את השיר האיראני העממי “دوتا كفتر بوديم”, ״זוג יונים היינו”. קינה על ציד, שבי ופירוד, שבתוכה רעד עתיק של גלות.
זוג יונים היינו/ בתרגום מפרסית ג׳נט יהודיאן ובעריכת חביבה פדיה
יונה ויון היינו בעורקינו זרם אותו הדם
חם בליל קיננו ובשחרים נפקחנו למרחב
אלוהיי נקום נקמתי ממי
שאת אהוב ליבי שבה
ממי שאותו לקח ממני לשיראז
לשימצה הייתי ושמי חרפה
*
למה זה רחקת מני
מה חטאי לך
אל תבוא אל תבוא
היית לי לזרא…
לו יכולתי לעקור לעד ליבי ממך
אהובי, מאמללי
מה היה לי
מה יבכה לעד ליבי
בזעקת “אלאהי”، الاهى، אלוהיי , שמעתי לא רק כאב, אלא תנועה של הפנים אל הנשגב. בהקשבה שקיבלתי באותו ערב התחדדה בי ההבנה: השירה , היא לא רק ביטוי אישי, אלא נשיאה של זיכרון. זיכרון גלותי שמבקש מרחב של שייכות ותיקון.
הילדות שלי באיראן והעלייה לבדי לישראל בגיל חמש־עשרה, היו לידה מחדש, כואבת ומצילה גם יחד. עזבתי עולם שבו לא היה מקום לילדה כמוני , שמוטב שקולה לא יישמע, נולדתי בגולה, והגולה נולדה בי, אבל יותר מכל, נולד בי קול שלמד לשתוק, לפני שלמד להישמע. לא הייתה לי אפשרות להיות מי שאני, להמשיך ללמוד, לשיר, להיות אישה בקולי שלי.
איראן, היא לא רק מקום שעזבתי, היא תודעה שאני נושאת והגלות לא הייתה רק שבר, היא הייתה ערש יצירתי. מתוך השתיקה וההשתקה נולדה בי רגישות לזולת, שהפכה לדרך חיים. בין מדע לרוח, בין גוף לנשמה, נוצר אצלי קול. הוא איננו רק שלי, הוא ניתן לי כדי לתת.
כדיאטנית קלינית וכפרמקולוגית, ליוויתי , כשלושה עשורים אנשים במסע הבריאות שלהם. במסע זה , התובנה שהגוף לא עובד לפי ספרים ושהרבה פעמים ריפוי אמיתי לא מתחיל מתרופות והתערבויות רפואיות, אלא מהקשבה עמוקה לסיפור האישי שמאחורי הסימפטומים, התחדדה עם העמקה
ונסיון.
ריפוי אמיתי מתחיל, כשאנחנו מבינים שהגוף והנפש אינם נפרדים ושלעתים הכאב הפיזי הוא רק הד לקולות פנימיים שלא נשמעו.
כמי שעוסקת גם במוזיקה, גם בריפוי יש להקשיב לניואנסים, לשמוע את מה שלא נאמר במפורש ולתת מקום לשתיקות שבין הצלילים.
לפעמים, הצעד המשמעותי ביותר בריפוי הוא, הרגע שבו מטופל הרגיש בטוח מספיק לספר את האמת העמוקה שלו, על פחדיו, על תקוותיו, על כאביו.
ממבט, מנשימה משותפת, מהבנה ש”אני רואה אותך”.
השירה עצמה מגייסת נשימה ומרגיעה את הגוף, אך מעבר לפיזיולוגיה , היא משיבה לאדם תחושת שייכות. ראיתי זאת שוב ושוב, אנשים שמוצאים מחדש את קולם ומשם גם את חיוניותם.
כאשר אני רואה צעירים באיראן תובעים חירות, אני חושבת על קול. על הזכות להישמע. אני נשאתי את הגלות כקול שהבשיל לאט, הם נאבקים כדי שקולם לא יוגלה מלכתחילה.
ותודה לפרופ’ חביבה פדיה, על ההזכרה שגם בעידן של קיטוב, יש עדיין מקום לדיאלוג שמתחיל מן הלב.
מאחלת לכולנו מרחב שבו נוכל להישמע.
לפניכם שתי גרסאות לשיר, הראשונה בשילוב עברית והשניה אקפלה ללא מעבר לעברית:
