נזכיר לעצמנו את הדברים היסודיים לגבי יונה:
- ליונה קוראים בשם של ציפור – יונה. אי אפשר להתעלם מהנקודה הזאת.
- יונה הוא נביא שמסרב לשליחותו – הוא לא רוצה לקבל אותה. כשאלוהים אומר לו ‘קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי’ (יונה א, ב), יונה לא עונה, הוא יורד ליפו, רוצה לקחת אונייה ולברוח מאלוהים. הוא מבטא בזה את התפיסה שאלוהים הוא אלוהים מקומי; הוא לא אלוהים אוניברסלי, הוא לא גלובלי, אפשר לברוח מפניו. הוא רוצה לשנות מקום, אולם שינוי המקום שתכנן לא מתרחש, אלא קורה שינוי אחר בתכלית: אלוהים מטיל אותו לתוך בטנו של הלווייתן.
מבחינה דרשנית פואטית קשה להתעלם מכך שאותיות יונה ואותיות נינוה הן אותן אותיות. השליח ועיר העוולות מקושרים ביניהם בקשר של חובה. אנחנו חייבים עוד בטרם נולדנו לשליחותנו. משהו בסגנון ב’טֶרֶם אֶעֱנֶה אֲנִי שֹׁגֵג’ (תהלים קיט, סז). האשמה המטפיזית קיימת בטרם נהיה אשמים בפועל, חברתית, מוסרית, אנושית.
בבטן הלווייתן
רק בבטן הלווייתן יונה מגיע להכרה שאין אפשרות לברוח.
ביישום שאני מנסה להציע למצבנו העולמי, האוניברסלי – אנחנו נמצאים בעולם שאין אפשרות של ממש לברוח מהתהליכים הגלובליים שמפעילים אותו, וצריך לשקול בפלס המאזניים את העמדות הפוליטיות והחברתיות בצורה המדויקת ביותר. זאת משימה כבדה שאולי לא נדרשנו אליה אי פעם בממדים האלה. היא דורשת הבחנה בפלס ממש בקו מידה מדויק בין פשט, רמז, דרש וסוד. זו מתודת הפרד”ס שאני מפתחת מאז ה7.10 הדורשת הבחנה וצלילות בכל ממד כשלעצמו ואז התכנסות לאינטגרציה. צעדים של צדק במישור לוקאלי בהרחבתם לגלובלי עלולים לגרום להתלקחויות רחבות של השמדה. העידן של ישום הסיסמאות הפוסטמודרניות ככלי יישומי חלף, אך מה במקום זה?
יציאה לעיר ותגובת יונה
אנחנו בבטן הלווייתן. אחרי שאלוהים מצווה על הלווייתן להקיא את יונה אל החוף, אחרי התפילה שיונה נושא בבטן הלווייתן, יונה יוצא וממלא את החובה שלו להגיד לנינווה שהעיר תיהפך. אנשי נינווה חוזרים בתשובה ובוכים, ואלוהים מבטל את הגזרה ולא מחריב את העיר האיומה והאכזרית הנודעת לשמצה נינווה, שמייצגת ציביליזציה של השמדה והרס; נינווה ניצלת. והלא נינווה אשמה וחייבת! מה קורה כאן?
כשיונה רואה שהעיר לא נהרסת:
וַיֵּרַע אֶל יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לוֹ (יונה ד, א).
הוא כועס שאלוהים לא החריב את העיר.
וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה’ וַיֹּאמַר אָנָּה ה’ הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. וְעַתָּה ה’ קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי. וַיֹּאמֶר ה’ הַהֵיטֵב חָרָה לָךְ (שם, ב–ד).
כלומר אלוהים אומר לו: ‘נו, התעצבנת באופן רציני?’.
הסוכה של יונה
וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן הָעִיר וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה מַה יִּהְיֶה בָּעִיר (שם, ה).
זאת הפוזיציה שמעניינת אותי, זאת האקספוזיציה של כולנו כרגע בעולם. אנחנו כרגע מוקעים מתוך המצב של העיר, יושבים מקדם לעיר. אני לא יודעת איזו עיר היא הנידונה למצב זה – ירושלים, צפת, קריית שמונה, ביירות, עזה, ניו יורק, טהרן – אבל אנחנו נמצאים עכשיו בסוכה מחוץ לעיר ויושבים תחתיה בצל, עד אשר נראה מה יהיה בעיר, מנסים לחשוב מה העתיד של העולם, מה הרצון, מה הכוונה. אנחנו כה מוקעים היות ואי שם הותקפנו הפכנו למתקיפים הכוחניים ואנו נעים ונדים נאבקים בתוך המדינה איש איש ונגעו ופגיעותו ויש המעצימים שפה בכדי לפגוע ובתוך כך האונייה מחשבת להישבר יש רוח סערה גדולה ואנו בישראליות כמו המלחים מטילים זה על זה את האשמה והשפה כבר לא נושאת אותנו עד שחלילה נהיה מושלכים מחוץ לעולם כולו. יושבים מחוץ לעיר. מנודים כמצורעים. וברמה העולמית ניתן לנהל דיכוטומיות של מלחים המשליכים זה על זה דברי האשמות ושנאה אך מה עם עתיד האונייה כולה ועתיד העיר בהא הידיעה? כיצד מסדירים הסכמים איזוריים?
הקיקיון והלקח
וַיְמַן ה’ אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ (שם, ו).
וכאן אנחנו נפגשים לראשונה בקשר שיש בעברית בין מושג הצל (shadow) למושג להציל (to save). הצל כאן הוא במשמעות חיובית של הצלה.
וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה.
וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ (שם, ו–ז).
אלוהים שולט בכל הסיטואציה – הוא הבמאי הראשי. הצל נובל, הסוכה מתחממת, וליונה אין מסתור בסוכה.
הלקח האמיתי
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יוֹנָה הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן וַיֹּאמֶר הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת.
וַיֹּאמֶר ה’ אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה (שם, ט–יא).
לדעתי אין אדם שמסיים לקרוא את ספר יונה ומבין את התשובה של אלוהים. התשובה לא מובנת בכלל – מה הקשר? איך זה דומה? אבל הרעיון הוא שהדמיון הוא בזה שאין דמיון. מה שנאמר כאן: אתה ריחמת על הקיקיון, שבסך הכול בא לעזור לך, כלומר ריחמת על הקיום שלך, ואני, אלוהים, מרחם על הדבר הזה שהוא לא אני, שאני לא מקבל ממנו כלום, ושרוצה להתקיים למען עצמו.
אתה ריחמת על הקיקיון כי הקיקיון היה אמור לתמוך בקיום שלך, אבל הרחמים הם על קיום שהוא לא הקיום שלי – על תמיכה בקיום שהוא קיום של האחר. וכאן מופיעים הרחמים האמיתיים, כאן מופיעה סוכה אמיתית. כנראה זה המסר של יונה, ובזה יונה רוצה שאדם יהיה כאלוהים.
יש שתי בחינות בקיום האל שהן משליכות על שתי בחינות בקיום האדם המוסרי באמת. הקיום של האל כשלעצמו (שאלת התארים חיוביים ושליליים) והקיום למען זולתו. אדם מוסרי באמת ההולך בדרכי האל לא יתן לקיומו בשביל עצמו לבלוע את זולתו.
כאן אולי זה מאיר מדוע הצל הוא צל באופן דו משמעי כי הצורך שלי בהצללה עבור עצמי יכול לבטל את החובה שלי להציל על ואת הזולת.
סיכום הסצנה התיאטרלית של יונה
הסצנה התיאטרלית שבה אני רוצה למקם את יונה – כאשר אני מדגישה את הלווייתן כמדינה, כאימפריה, כאימפריה של הנקמה והזעם – היא בלב התוקפנות. אנחנו נמצאים בתוך הלווייתן, אנחנו הלווייתן, אנחנו נמצאים באשליה שאנחנו ואפסנו עוד. אחת משתי האפשרויות: או שאנחנו צריכים לקום וללכת לעיר הגדולה ולהגיד לה את דברי המחאה ואת הדברים שאנחנו רוצים לזעוק למחות ולהתנגד אליהם ולגרום להם לתשובה או שאנחנו יושבים ומרחמים על עצמנו העיקר שלא נגיע להסדר או הסכמה עם מחוללי הרִשְׁעָה הגדולים עם נינווה. בין שתי הבחירות הללו המציאות לא קלה – לשבת בסוכה מחוץ לעיר ולסמוך על הקיקיון. אנחנו בעצמנו העיר הגדולה הסוכה הלוויתן הפליט והיות ואנו הכל ושום דבר חובה עלינו בעולם היברידי שכזה לא לקדם שיפוט דיכוטומי לעשות כמיטב יכולתנו להנכיח את המוסר הצדק האנושי באשר הוא לקדם הסכמים איזוריים בין עמים ליישב הדורים. להכיל אותנו ואת האחר הקיים למען עצמו ולמען קיומו שלו בלבד ולמען הסדר הסימבולי שלו בלבד. לא חייבים לאהוב או להצדיק. כן חייבים לאפשר חיים וזכויות אנוש וזכויות אזרח.
אולי המסר הזה הוא אחת הדרכים להאיר את התפילה: אני והו הושיעה נא
ויש לקרוא כך: אני והוא הושיעה נא
אני רוצה להיוושע ורוצה בישועת ההוא הנסתר שאינני מבין אותו שזהותו וערכיו שונים אך גם הוא רוצה וצריך להיות קיים ולקבל את כל זכויותיו.
האור שיכול להכיל את העור שלי ואת העור של הזולת הוא השלום המינימלי ודי בו של הסכמים וקיומם.
