הנסיך הקטן – פרק 21 :
"שום דבר אינו מושלם, " נאנח השועל,
אבל הוא חזר על הרעיון שלו :
החיים שלי חדגוניים. אני צד תרנגולות, ובני-האדם צדים אותי. כל התרנגולות דומות זו לזו, וכל בני-האדם דומים זה לזה. על-כן קצת משעמם לי. אבל אם תביית אותי, יהיו חיי כמו שטופי שמש. אכיר קול צעדים שיהיה שונה מקולם של שאר הצעדים . שאר הצעדים מבריחים אותי אל בטן האדמה. קול צעדיך יוציא אותי ממאורתי כמנגינה ערבה. ועוד משהו : אתה רואה שם את שדות החיטה ? איני אוכל לחם. אין לי כל צורך בחיטה . שדות החיטה אינם מזכירים לי כלום. וזה עצוב. אבל לך יש שיער זהב. אז כמה נפלא יהיה אחרי שתביית אותי. החיטה, שצבעה כצבע הזהב, תזכיר לי אותך ! ואוהב את קול הרוח בין השיבולים…"
אנחנו מאוהבים בסיווגים ( classification ), יש לנו מדור לכל דבר, ספרות ילדים, ספרות רצינית, ספרי פסיכולוגיה, פילוסופיה, שירה… " הנסיך הקטן " נמכר בצרפת בסדרה " Folio Junior ".ועל גב הספר נאמר : פתיחה אל הספרות הטובה יותר עונג נוסף !
ובכל זאת : האם אין צורך להשתחרר מן הסיווג ? הוא כל-כך נוח, הוא מאפשר לעשות סדר במרחב שבו אנו חיים , הוא מכוון אותנו בחיי היום-יום.
" הסיווג האובייקטיבי, אומר מוריס בלה ( Maurice Bellet ) בספרו " ההקשבה " ( L'écoute) מייחס את מה שנאמר לידע שכבר קיים, המרשה לסווג את מי שמדבר, הקובע את מקומו בלוח המאפיין אותו. הדיבור הוא אז תסמין – סימפטום. הוא נשמע, לא עבור מה שהוא אומר, אלא בשביל האחיזה שהוא מגיש לפרשנות, וכשמשתמשים בה כראוי, היא מאפשרת לשחזר את המכלול.
אבל אם קורה כשהדיבור שנשמע אינו מופיע בלוח ? אם שום תא לא מתאים לו ? בלתי אפשרי, באופן עקרוני – fondamentalement – בלתי אפשרי ; נשמע טוב : אפשר להביא שינויים לפרטים מסוימים, חוויות שמעשירות את הלוח, אבל שום דבר אינו יכול לערער ébranler) ) את הלוח. כי אז זה היה לערער את הסובייקט התואם לאובייקט הזה, ובאופן קיצוני… לערער את הביטחון הראשוני של התבונה. וזה בלתי אפשרי.
אבל קיים תא שאינו נכנס בשום תא : זה התא של ההרחקה ( l'exclusion ). ואולפ, משום שהחוץ גרידא יהיה עוד נוכחות שאי אפשר לשאת, המורחק חייב עדיין להיות מובן, הכול חייב לקבל שם. לכן, בפועל, ההרחקה הופכת להיפוכה : הכליאה ".
האין זה מה שאומרת המילה העברית : הגדרה ? הכנסה של היוצא מן הכלל, של הלא מובן, של מה או מי שאינו נכנס בשום תא, בתוך מרחב כליאה סגור, מגודר ?
בפרק " המגירה, התיבות והארונות " של ספרו " הפואטיקה של החלל " מתייחס גסטון בשלאר לביקורת של הנרי ברגסון על השימוש במושגים שמונעים גישה ישירה לעולם הממשי:
" כידוע, ברגסון משתמש במטאפורת המגירה ובכמה מטאפורות אחרות כמו " הבגד מן המוכן – l' habit de confection – " כדי לבטא את הכשל שבפילוסופיה של המושג. המושגים הם מגירות המשמשות למיון ההכרות ; המושגים הם בגדים מן המוכן אשר מעלימים את הייחודיות מההכרות שחווינו. לכל מושג יש מגירה משלו ברהיט הקטגוריות. המושג הוא בגדר מחשבה מתה, משום שבהגדרתו הוא מחשבה ממוינת. "
בשלאר מצטט את ברגסון, הכותב בספרו " ההתפתחות היוצרת " :
" השכל, מול כל מושא חדש שהוא, שואל את עצמו… איזוהי הקטגוריה מבין הקטגוריות הישנות שלו שתואמת את המושא החדש. לאיזו מגירה, נוחה להיפתח, נכניסהו ? איזה לבוש, שכבר הוא גזור, נלבישהו ? " שהרי בגד מן המוכן הוא כל מה שדרוש כדי לחנוט בתוך לבוש רציונליסט אומלל.
מה שמבקש השועל מן הנסיך הקטן כשהוא אומר לו : ביית אותי ! זה ההפך מן הכליאה בתוך מושג . הוא מבקש : הוצא אותי מכלל השועלים, שהציידים אורבים להם והורגים אותם בלי הבחנה, הוצא אותי משטח האש , שם כל השועלים זהים, אובייקט שמכוונים אליו רובה, בלי זהות אישית, בלי קול אישי, בלי זכות להיות . לביית, זה לגלות, לראות מעבר לכלל את האישי, ועוד יותר, להקשיב ולשמוע קול ייחודי, לתת לקול הזה להישמע, לתת לבעל הקול הזה להיות, מחוץ לכל סיווג ממית. הכלל הוא אילם, רק מי שנוכח באופן אישי מדבר ומבקש להישמע.
הסיווג הוא בלתי נמנע, במדע, ברפואה, בטיפול. הוא מאפשר יחס אובייקטיבי, ניטרלי. הוא בו-זמנית מקרב ומרחיק, מקרב לתפיסה, למניפולציה, ומרחיק מכל קשר אישי, ממתן כבוד למה שאינו בר החלפה. הוא כלי שאי אפשר בלעדיו . הוא מה שממפה ומעצב את עולמנו. אבל…
כך נאמר במדרש בראשית רבה פרשה מב,ח :
" ויגד לאברם העברי – רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן – רבי יהודה אומר : כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד. רבי נחמיה אמר : שהוא מבני בניו של עבר. ורבנן אמרי : שהוא מעבר הנהר ושהוא משיח בלשון עברי. "
רבי נחמיה ורבנן מסווגים את אברם : מבחינה גאוגרפית- מעבר הנהר, לשונית – מדבר בלשון עברי- גנאלוגית – מבני עבר. רק רבי יהודה ממציא עבורו תא מחוץ לכל התאים : כל העולם כולו מעבר אחד, בעל דעה אחת – גם סיווג !- נניח, עובדי עבודה זרה – והוא מעבר אחד, משמיע קול אחר, קשוב לקול האומר לו : לך לך ! היה אחר , ייחודי.
מי שנמצא מחוץ לסיווג הוא היחיד, בעל שם מיוחד, נעימת קול מיוחדת, עם פנים והבעות שאין דומה להם, וקול צעדיו במדרגות מרעיד את הלב. אבל שוב ושוב נחזור לסיווג המרגיע. אנחנו נאמר : כך וכך חטופות וחטופים עדיין מוחזקים בשבי. נחזור על המספר כי למספר אין פנים ואין קול. יהיו מי שיגידו : הם שייכים למחנה מסוים , הם לא משלנו. הם לא נמצאים בתא המתאים. אנחנו גם נמשיך לומר : כך וכך אויבים חוסלו. זה אופייה של המלחמה : אין סיווג ברור יותר מאשר החלוקה בין " אנחנו " ל " הם ". המלחמה עושה את מה שבשלאר מכנה la désindividualisation– העלמת הייחודיות של האויב.
וכאן מגיע המורה הקטן שלנו.
האם שמנו לב : הסיפור מתחיל כסיפור אישי, על ילד – כי כל מבוגר היה פעם ילד- שאהב לצייר והציע למבוגרים ציור של נחש בוא שבלע פיל. המבוגרים טענו שהוא צייר כובע, ויעצו לו להתעסק בדברים רציניים – גיאוגרפיה, היסטוריה, חשבון ודקדוק. אלה תחומים מוגדרים, שאינם מבקשים חיפוש של הלא-נראה, למשל הפיל שהנחש בלע, או, בחלומות פרעה , הפרות השמנות שנבלעו בפרות הרזות. זה האידאל בעיני פילוסוף כמו דקארט : מציאות שקופה, בלי פינות סתרים, בלי מסתורין.
" לעולם אין המבוגרים מבינים משהו לבדם וזה מעייף, עבור הילדים, לתת להם שוב ושוב הסברים " . באופן פרדוקסלי, לגדול, זה לעבור מן האינסופי, הבלתי מוגדר והנתון לאינספור פירושים, לסופי החד-ממדי. זה מה שנקרא להיות רציני.
הילד גדל, עזב את הציור, למד גיאוגרפיה, עבר מן הדמיון למציאות, ונהיה טייס, מקצוע מאד רציני שמחייב לראות היטב, ביום ובלילה. בעיקר לראות מלמעלה, מרחוק. הוא התבגר.
" וככה קשרתי בחיי המון קשרים עם המון אנשים רציניים. חייתי הרבה בין המבוגרים. ראיתי אותם מקרוב מאד. דעתי עליהם לא השתנתה במיוחד. "
הוא למד לדבר עם המבוגרים. במקום לדבר על נחשים, יערות -עד וכוכבים,
" הייתי יורד לרמתם ומדבר אתם על ברידג', על גולף, על פוליטיקה ועל עניבות. והמבוגר היה מרוצה מאד להכיר איש נבון ככל-כך "
להיות נבון, raisonnable, זה לדבר על מה שמעניין את כולם, על מה שאינו דורש מאמץ, כמו לחפש בתמונה את מה שאי אפשר לראות. נכון, איש המדע מחפש גם הוא את מה שהעין אינה יכולה לראות, ורואים אותו רק דרך המכשיר. אבל עניינו הוא במה שאפשר להכניס תחת כלל אחד, המאחד את כל מה ששייך לסוג הזה. ההכנסה אל הכלל מאפשרת את הנראות המוחלטת – השקיפות. החוקר מתעניין בסתמי, ולא בייחודי.
כיצד חוזרים ממבט של מבוגר – טייס, למשל – למבטו של ילד ? כל הסיפור מבוסס על הצורך ברגרסיה הזאת. לא מדובר על אינפנטיליות אלא על הצורך להיוולד שוב, וכך לחזור לתנועה הראשונית של הקיום האנושי. זו רגרסיה רק למראית העין. היא מחזירה את החיים שנתקעו להליכה בדרך. רבים הם אלה שנתקעים בדרך, ואינם מסוגלים לחשוב בעצמם ולדבר בקול שלהם עצמם ולשמוע את הקול האחר הקורא להם להיות הם עצמם ולהקשיב בהיותם עצמם ולא נציג של קטגוריה. רבים הם אלה שיוצרים קשרים רק עם אנשים כמותם, ואינם מסוגלים לשמוע קול אחר, שיוציא אותם משגרת חייהם. הילד הוא שמוציא את המספר משגרת חייו החדגוניים. דווקא הטייס, איש התנועה החוצה יבשות, הוא שנתקע בקיומו. בטיסה, הוא מרחף מעל לעולם, אבל תנועת המטוס המרחף ממעל אינה תנועת הקיום האנושי, הדורש הליכת הגוף על האדמה ומפגש עם מה ומי שבא לקראתך.
שיר אחד, מאת וולט ויטמן ( " עלי עשב ", עמ. 395 ) נקרא : היה היה ילד יוצא לדרכו יום יום"
" היה היה ילד יוצא לדרכו יום יום ,
וכל דבר ראשון , יתן בו את עינו, נהיה הוא עצמו
הדבר ההוא נעשה הוא עצמו לגמרי, למשך היום כולו
או לחלק מן היום
או למשך שנים רבות או מחזורי-שנים מתמשכים.
… נבטים בשדה בירח-השנה הרביעי או החמישי נעשו חלק בו,
נבטים של תבואת החורף ושל התירס בהיר-הצוהב ושורשי-הגן
הראויים לאכילה,
ועצי -התפוח , המכוסים ציצים תחילה, ופרות לאחר-כך, וגרגרי היער
ופשוטי עשבים בצד הדרך,
והשיכור הזקן, חג ונע בדרכו הביתה מתוך בית המרזח ,
משם בקושי קם זה עתה,
והמורה הממהרת בדרכה אל בית הספר,
וחבריו הנערים, השלווים, הנרגנים,
והנערות רעננות הלחיים, והילד והילדה השחורים, היחפים,
וגם הוריו, אביו מחוללו ואמו שנשאה אותו ברחמה וילדתו,
ונתנו לילד יותר מזה משל עצמם
ונתנו לו כל-כך במשך הימים ,
עד שנעשו חלק בו
… קצה האופק, עורב הים העף, בושם ביצת המלחה ורפש החוף
אלה נעשו חלק בו באותו ילד, שהיה יוצא לדרכו יום יום
ועדיין הוא יוצא, ואף עתיד לצאת תמיד לדרכו יום יום."
זו הווייתו האינסופית של הילד : כל דבר שהוא פוגש, גדול וקטן, נהיה חלק מעצמו. כדברי רילקה, הנראה נעשה בו לבלתי נראה. עליו נאמר הפסוק : וגם את העלם נתן בלבם…
העולם הוא העלם, מילה שפירושה בעברית : בחור צעיר, עלם-חמד. הוא העולם שהמבוגר הממהר בדרכו איבד , והמשורר מחזיר לו אותו. וכך יעשה הנסיך הקטן למספר ולקורא.
בגלל תקלה טכנית, הטייס מבצע נחיתת-אונס במדבר. הוא עסוק בעניין רציני, שאלת חיים ומוות- בתיקון המנוע ועם מעט מי שתייה. על רקע הבדידות הזאת, הבאה אחרי הבדידות בחברת המבוגרים, מופיע הילד. בתחילה, הוא לא נראה, רק קולו נשמע
" בלילה הראשון , נרדמתי אפוא על החול, אלף-אלפי קילומטרים מכל ארץ נושבת. הייתי בודד אף יותר מאדם שאנייתו נטרפה והוא שט על רפסודה בלב האוקיינוס. על-כן תוכלו בוודאי לתאר לכם כמה הופתעתי כשהעיר אותי עם שחר מין קול משונה. הקול אמר :
" בבקשה … צייר לי כבשה ! " הילד הלא נראה הוא מין קול משונה, המבקש שיציירו לו כבשה במדבר, ליד המטוס המקורקע. הספר נמצא בחצי-הזייה : המדבר נדמה לו כים.
" רפסודה בלב ים " – זה המשל שבו השתמש פטוצ'קה כדי לדבר על מצב של התפרקות העולם המוכר. היכן אני נמצא, כשכל מה שנתן לי תחושת ביטחון ויציבות קרס ? התקלה במנוע יכולה להיות משל למשבר המטלטל את החברה כולה, כשהיא מאבדת את נקודות הייחוס שלה. אבל האסון יכול להית הזדמנות ללידה חדשה ולפקיחת עיניים אל חיים אמתיים יותר. כך מתאר פטוצ'קה במכתב לחברתו האהובה, מילוסלבה הולובובה ( מובא בספרה של הילה נאות, " רפסודה בלב ים ," עמ.144 ) :
" כל המבנים שנשתמרו במאמץ כה רב, אלו הפוליטיים, אך גם היחסים המוסריים והאנושיים, ואפילו הביטחון שביחסי המשפחה, המוסווה בקפידה לאורך זמן, הכול לפתע פתאום צנח אל הקרקע. האנייה הגאוותנית הישנה ירדה למצולות, לא נותרה אלא רפסודה קטנה ."
התפרקות היחסים שבחיי השגרה מסתירים את חילוקי הדעות יכולה ליצור תחושה של בדידות קשה מנשוא. זו שקיעת הטיטניק, ספינת הדגל הגאוותנית, שעל סיפונה המשיכו לרקוד עד הדקה האחרונה, עד השקיעה במצולות. העולם הישן והמוכר התפרק. אין קברניט לספינה. לא מדובר רק על קריסה פיזית. הערכים שנראו בטוחים ומוסכמים על כולם אינם נראים רלוונטיים . אבל פטוצ'קה, שחייו כמבוגר התנהלו תחת המשטר הקומוניסטי, הנאצי, ושוב הקומוניסטי, ממשיך :
" רפסודה זו היא אהבה-אהבה לאמת ובתוך האמת. .. משמעה אידאה ותקווה להשיג אנייה אחרת ועמה יבשת מוצקה. האידאה אומרת כי המאבק והשנאה מצויים רק על פני השטח…" בין שפת הים המוכרת שעזבה הרפסודה והשפה שאליה היא רוצה להגיע ולהטיל שם עוגן, משתרע מרחב הנראה אינסופי, של הים או של המדבר הנמשל לים. אבל כך, במרחב הביניים, יכולה להיוולד מציאות חדשה.
הילד המסתורי , שאינו זקוק למטוס כדי לנחות במדבר ולנוע בו בחופשיות, מכוון את ידו של המספר המנסה לצייר כבשה. שום ציור אינו מניח את דעתו : הכבשה נראית לו חולה, או זקנה, עד שהוא מצייר תיבה עם חורים. שם הכבשה שמורה היטב.
" תראה… היא נרדמה … "
הילד אינו צריך לראות את הכבשה כדי לדעת שהיא קיימת, הוא מקשיב ושומע את נשימתה. הילד מבין שהקופסה אינה רק קופסה, היא מכילה סוד, והסוד חי ונושם. שם נמצאת הכבשה שלו. עם הילד, אנחנו יוצאים מן העולם האובייקטיבי ומתקרבים לאינסוף השמור בכמעט לא כלום. התיבה של הנסיך הקטן אינה תא, או מגירה, כשם שהארון עם המגירות אינו סתם רהיט. הילד מבין מעצמו את הסוד הידוע למשורר – הסוד של ה " יותר " בתוך ה " פחות ".
האין זה הנס של פך השמן, שהיה מסוגל להאיר מעבר לכמות השמן שבו, הפך הקטן, כמידתו של ילד , המנצח את חשכת המלחמה, האין זה הנס שיכול לחזור כל יום, אם רק נצליח להשתחרר מן הכליאה במושגים, בקלישאות, בסיסמאות, מכל שמעוור אותנו ואוטם את אוזנינו מלשמוע את הקריאה האומרת : היה מי שרק אתה יכול להיות, היה מי שאתה במפגש המתחדש כל רגע עם החיים הבאים לקראתך ! זה האור המשמיע לנו את מנגינת החיים, והמעורר שוב בלב השבור את אהבת החיים לחיים.
