חמלה רחמים גאולה- מַפַּת הַצִּירִים הָאֲסוּרִים

"אֵל חַי יִפְתַּח אוֹצְרוֹת שָׁמַיִם / יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מַיִם"

מפיוטי תיקון הגשם הנאמר בקהילות הספרדיות לפני תפילת מוסף של שמיני עצרת.  מחברו לא ידוע.

***

לקראת אירועי דרום אדום זאת מפת הצירים שאסורים לנסיעה. הפעילות תתקיים בין הכלניות הפורחות בין היישובים השרופים והנטושים.

***

שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי! / אִם־יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב – /
וַאֲנִי לֹא מְצָאתִיו – / הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!

(חיים נחמן ביאליק, "על השחיטה")

 

מַפַּת הַצִּירִים הָאֲסוּרִים 

הַשָּׁנָה בִּשְׁמִינִי עֲצֶרֶת

כְּשֶׁאֵל חַי בִּקֵּשׁ לְהָשִׁיב רוּחוֹ 

וְהִתְכּוֹנֵן לִפְתֹּחַ אוֹצְרוֹת שָׁמַיִם

הַשָּׁנָה

נָזַל דָּם בִּמְקוֹם

מַיִם

 

אָז הִתְחַלְתִּי לְצַיֵּר שָׁמַיִם כְּחֻלִּים חֲתוּכִים בְּשָׁחֹר

וּמֵאָז לַמְרוֹת שֶׁנִּסִּיתִי שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים יָמִים 

וּבְעִקָּר שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים

לֵילוֹת 

לֹא הִצְלַחְתִּי לִכְתוֹב עֲלֵיהֶם

בָּאָדֹם כַּלָּנִית שְׂרוּפָה וּנְטוּשָׁה 

אוֹתִיּוֹת רַחֲמִיםחֶמְלָה  

וּבֶחָלָל הָרֵיק הַלָּבָן אָפֹר שֶׁמִּתַּחַת לַשָּׁחֹר 

לֹא הִצְלַחְתִּי לְצַיֵּר אוֹתִיּוֹת גְּאֻלָּה שֶׁרָאִיתִי אוֹתָן 

לְנֶגֶד עֵינֵי

הֲפוּכוֹת

 

עַד שֶׁבַּלַּיְלָה הַשְּׁלוֹשׁ מֵאוֹת חֲמִשִּׁים וְאֶחָד

הֵבַנְתִּי שֶׁהַצִּיּוּר קָפָא בַּזְּמַן הַקָּפוּא גַּם הוּא

כִּי נִסִּיתִי לְנַוֵּט בְּתוֹכוֹ בְּעֶזְרַת מַפַּת הַצִּירִים הָאֲסוּרִים 

שֶׁהִיא מַפָּה אִלֶּמֶת

וְלֹא כָּתוּב עָלֶיהָ דָּבָר

 

אָז הִשְׁלַמְתִּי אֶת הָעֲרָפֶל שֶׁמֵּעַל הַחִתּוּךְ הַשָּׁחֹר

וְהֵנַחְתִּי לַצִּיּוּר

כִּי מִי אֲנִי שֶׁאֶכְתֹּב וְיוֹתֵר עָדִיף לְהַנִּיחַ 

לַשָּׁמַיִם לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים 

עָלֵינוּ

בִּדְמָמָה

 

"והנחתי לציור כי מי אני שאכתוב": הרהורים על עצירה ויצירה בתשפ"ד

הדברים הבאים מבקשים לנסות להאיר את מפת צירי החיפוש אחר שפה חדשה, שנפרשה לפניי במהלך העבודה על שיר אחד וציור אחד לאורך שנת החורבן שהחלה בשבעה באוקטובר 2023.  בימים הראשונים שלאחר הטבח הַכְּתִיבָה היתה לי קשה והמועקה הדהדה את אמירתו הידועה של תאודור אדורנו כי כתיבת שירה לאחר השואה היא מעשה ברברי, ובעצם בלתי אפשרי.  נזכרתי גם בתיאורו של הפילוסוף ז'אן פרנסואה ליוטר את אושוויץ כרעידת אדמה שבה נהרסו לא רק חיים, בניינים ועצמים, אלא גם המכשירים המשמשים למדידת רעידות אדמה, ואיתם אפשרות קיומם של מבעים יוצרי מציאות.  מדברי שניהם עולה שהנוראה בטרגדיות שידענו מבטלת את אפשרות העדות והתגובה היצירתית לאסון.  שנים רבות לימדתי וחקרתי את ביטוייה הספרותיים של שואת היהודים הספרדים דוברי הלאדינו.  במקרה שלהם בתגובה לשואה אי האפשרות להעיד בכלל ולכתוב בפרט היא סופית (וסופנית) במיוחד משום שלשונם הספרדית היהודית נאלמה ונעלמה יחד עם דובריה בני הקהילות שהושמדו כמעט כליל.  כך שלא זו בלבד שלאחר השואה נעלמו המעידים, אלא שגם כלי העדות אינו קיים עוד.  ובכל זאת, יצירות ספרותיות העוסקות בחוויית השואה שלהם נכתבו, באופן מלא או חלקי בלשונם, על ידי השורדים הבודדים, כמו גם על ידי דוברי הלאדינו שלא חוו את הטראומה על בשרם, על ידי בני ובנות דורות ההמשך –  מביניהם אזכיר את ספר שיריו של שמואל רפאל, טברנה של זכרון, שראה אור בשנה שקדמה לאסון השבעה באוקטובר – ועל ידי מי שכמוני קרובים אל תולדות קהילותיהם ואל סיפוריהם האישיים. קריאתי ביצירות אלה מובילה להבנה שמציאות שמודעות אנושית אינה מסוגלת לקלוט ולשון אנוש אינה מסוגלת לבטא נוצקת לתוך "ספרות שמדדה על קביים", כאשר חלק גדול ממה שהאדם בכל זאת מסוגל לו הוא כתיבה על חוסר היכולת לכתוב.  לצד חוויית האלם היהודי הספרדי עומדת בגדולתה העצומה שירת היידיש של אברהם סוצקבר, מפסגות השירה העולמית במאה העשרים, שיצר לא רק כעדות רטרוספקטיבית אלא כבר מעומק הטראומה, בעצם התרחשותה, כאשר בעודו מסתתר בארון מתים בגטו וילנה כתב "בַּאֲרוֹן הַמֵּתִים, / כִּבְבֶגֶד שֶׁל עֵץ, / שִׁירִי עוֹד נָשַׁם" (תרגם בנימין הרשב) ובכך העיד שאפשר להעיד גם מתוך הנורא שבמצבים הלא-אנושיים.  

הטבח הנורא שחווינו בשבעה באוקטובר מעלה בתודעה ההיסטורית והרגשית את השואה, אם כי חשוב לעמוד על ההבדלים בין שתי הטרגדיות, שלא כאן המקום להיכנס לפרטיהם.  בתחילת השנה מראות וקולות הטבח, הרצח, האונס, ההרס, האובדן, הגלות בשבי והגלות שבבית ותחושת כליון האדם והטבע התרוצצו בתוכי. אלא שקטונתי ממעלת סוצקבר ולא הגעתי אף לדרגת משוררי הלאדינו, כך שככל שעברו הימים גברה מועקת הקושי לתת להם ביטוי, וה"שירה על קביים" שכתבתי גרמה לי להרגיש שאפילו העברית הישראלית, שלכאורה אמורה להיות יציבה ובטוחה בעצמה הרבה יותר מלשונות היהודים הרצוחות, נאלמה.   בשלב מסויים ביקשתי מפלט מהאלם בציור, ערוץ היצירה המקביל שחזרתי אליו לאחר שנים רבות של חיים במחוזות המילים, ועל הקנבס שעבדתי עליו החלו להופיע שמיים כחולים שנחתכו בקו שחור ומתחתיו מאפל אפור לבן (רִיק? פתח מהוסס לגאולה מעומק התהום?)  תכנית העבודה היתה לכתוב באדום על רקע השמיים את המילים "חמלה" ו"רחמים" ובחלק התחתון של הציור את המילה "גאולה" באותיות הפוכות, ואדומות גם הן.  לכאורה המהלך הזה אמור היה להוות פתרון למצוקת היצירה, בְּזַמְּנוֹ אפשרות הבעה ועדות בכלים מילוליים וויזואליים כשהמדיות משלימות זו-את-זו והשילוב ביניהן מאזן את הקושי ליצור בכל אחת מהן בנפרד.  אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד, וכאשר המציאות האיומה נתמשכה בלי סוף הייתי חוזרת אל הציור מדי כמה ימים, לא מצליחה להשלים את השמיים ולהביא את עצמי לכתוב עליהם את המילים האדומות (אולי כמו בשיר לא מצליחה לנווט בעזרת מפת הצירים האסורים), ומסתירה את הקנבס מאחורי דלת החדר שבו עבדתי.

כך קרה שוב ושוב, עד שלקראת סיום השנה הנוראה הבנתי על דרך האינטואיציה שאינני יודעת להסביר, שעלי לשחרר את השמיים שבציור מעול המילים.  בעקבות תובנה זו השתחרר גם מעצור השירה שהתמודדה עם טראומת השבעה באוקטובר על ידי כך כשבמקום לעסוק בה באופן ישיר התמקדה בתיאור הקושי לתת ביטוי טקסטואלי למציאות בתוך העבודה  הוויזואלית.  כלומר, רובד על רובד של יצירה מתוך יצירה הוא שהפך את תיעוד ועיבוד זכרון המציאות המטלטלת לאפשרי.  השיר נכתב כמעט בטייק אחד ופתח בשלושה ציטוטים שמעגנים אותו במרחב השירי והטקסטואלי שמקרוב ומרחוק, אולי כדי להיאחז במילים בטוחות לקראת הסיום בהמרת אפשרות הכתיבה בתקווה שימצאו לנו רחמים בדממת השמיים.  כך קרה שהמהלך הוויזואלי, שבו אני מתעניינת בקשר בין המציאותי והמופשט – ובציור השמיים שלפנינו הוא מהדהד את שדות הצבע ביצירתו של מארק רותקו, הוא הצייר האנרכיסט היהודי-אמריקאי הגדול, שנולד בלטביה כמרקוס רוטקוביץ' – שיחרר את השירה.  התוצאה היא תגובה דו-מימדית לאסון, שכל אחת מבבואותיה משלימה את זו שעומדת מולה לכדי היתוך של כתיבה על אודות השמיים בשיר וכתיבה על פני השמיים בציור שבו האותיות נוכחות גם מבלי שנכתבו באופן פיזי.  כך, בהדהוד משוררי השואה, נמצאתי גם אני בעצם כותבת על אי היכולת לכתוב.  זה המקסימום שהקביים – קב הכתיבה וקב הציור – אפשרו לי מתוך רגע זה של חיתוך הטראומה.

לא ארחיב עוד בניתוחים, שהרי מרגע שהפכה לנחלת העולם יצירתי נתונה בידיהם של נמעניה ונמענותיה, שאולי ימצאו בה פתח למחשבה על התנועה בין עצירה ויצירה ובין מציאות, עדות וזיכרון בהקשרים רחבים יותר בשנת תשפ"ד, בואכה תשפ"ה.  את הדברים האלה אני כותבת  בשבוע האחרון של השנה הנוראה הזאת, תוך כדי הקשבה לשיחתה של חביבה פדיה על ניצבים-וילך, הפרשה האחרונה של השנה.  אסיים בחתימת דבריה שטמון בהם רמז למהלך ציור השמיים והכתיבה עליהם ושמבארים בעמקות את מהלך עצירת היצירה שחוויתי בזעיר אנפין בשנה שבה הקוסמוס היהודי והישראלי כולו התמודד עם טרואמה של פרימת חוטי הביטוי שאולי, אולי מתחילים להישזר עכשיו מחדש: 

"הנחמה נמצאת, בעצם, בעובדה שהשמיים והארץ והשירה הם עדים […] אבל היכולת להישען על השירה והיכולת לדעת שמישהו זכר אותנו עוד לפני שאנחנו זוכרים את עצמנו כנראה נותנת איזושהי נקודה של הישענות על משהו שהוא מעבר למילים, מעבר לרציונלי המוגדר והוא בעצם, למעשה, הבסיס ליכולת לשוב.  היכולת לשיר היא הבסיס ליכולת לשוב.  היכולת להעיד – כי השירה היא עדות – ולהשתחרר מהעדות היא יכולת לשוב".

 

בתקווה לתחילתה של שנת שיבה, חמלה, רחמים וגאולה.