מנשה היה בן למשפחה שעלתה לישראל מבגדד בשנות החמישים. הוריו התגוררו בתחילה במעברת מורשה ואחר כך ברחוב הרב קוק, בשכונת מורשה. אביו, אליהו, עבד בבניין ואמו כעוזרת בית בנווה מגן. נג’יה – כך שמה – שניהלה ביד רמה את המשפחה על חמשת ילדיה, הייתה מלבד הכל, גם בשלנית מעולה, שידעה לבשל אוכל עיראקי משובח, אך העדיפה להצניע זאת ממעסיקיה; היא חששה, בצדק רב, שאם ייוודע כמה טעימים מאכליה, לא ייתנו לה מנוחה. מנשה, שנפשו נקשרה למטבח שלה, הקפיד לשמר את המתכונים המשפחתיים וניסה לא אחת לחקות אותה אם היה ברור לו שכל ניסיון כזה נועד מראש לכישלון. אף אחד לא התקרב לקובות שלה שנתנו לך להרגיש בבגדאד שלפני עליית הלאומיות המודרנית: קובה שיפטה, קובה סלק, קובה במיה, קובה בורגול וגם קובה חלבית – בכל אחת מהן הייתה הסולת מהודקת באופן חד-פעמי באצבעותיה המיומנות של נג’יה שהאשכנזים היו קוראים לה נדיה כדי לטהר ממנה את הערביות.
את מנשה הכרתי לראשונה כנער בן שש-עשרה, תמים, רגיש ומלא חוש צדק. הזיכרון המשמעותי הראשון שלי ממנו הוא כשהיינו בחוג בית, בבית קטן בשכונת מורשה, חוג בית של מפלגת מחנה של”י – היינו שמאל ציוני נאיבי – זה היה מפגש לקראת הבחירות של 1981. ח”כ לימים רן כהן הרצה בלהט על סוציאליזם וצדק חברתי, ומנשה – עיניו בורקות ונפשו בוערת – הקשיב לו בריכוז עז. אחר כך, אחת מפעילות מצפן לשעבר בישלה לנו דבק כמו בתקופת המחתרות, ואנו שלושה נערים עם דלי דבק תלוי על האופניים, נעים חרש ומדביקים על לוחות המודעות של המושבה כרזות של של”י עם יונת שלום. לשל”י לא היה תקציב פרסום כמובן אז הדבקנו על לוחות של אחרים – כיף למרוח דבק חם על הפרצוף של גאולה כהן ולכסות אותו ביונת שלום – רמת השרון תתעורר מחר בבוקר ללהקה של יונים עם עלה של זית וסוף סוף תגיע למושבה המהפכה המתמדת.
אני לא יודע אם הוא תפס את זה מההזדהות שללא ספק חווה בעמקות עם דמותו של רסקולניקוב בחטא ועונשו שלמדנו בתיכון, אבל מנשה התחיל בשלב מסוים לבלוע ספרות רוסית בכמויות של ספרן. טולסטוי, צ’כוב, גורקי, והמון דוסטוייבסקי, כתבים מהמרתף, הוא מתפתח עם הספרות הרוסית מבחינה היסטורית מהדקבריסטים דרך הבולשביקים ועד הטרוצסקיסטים וסופם המר, כך נכנס לפרדס של מרקס ולנין – את כולם הוא חווה בסער ופרץ; אפילו עם ההיגיון הסטניליסטי הסכים לאיזה רגע. כשאתה מגיע אליו לחדרו הקטן – חדר שהוא מרפסת סגורה בבית הוריו – אתה זוכה למופע קודח של מטריאליזם דיאלקטי, אתה רואה לנגד עיניך אינקרנציה, התגלמות של דמויות של גורקי מבשפל – אני מתחיל לקלוט שמנש רציני בקטע של המרקסיזם. אני אומר לו כבר אז מנש אל תצדק יותר מדי אבל הוא לא מקשיב לי. השילוב בין שוויון לצדק על בסיס מדעי תפס אותו חזק. הוא סוג של גאולה עבורו, אולי אסטרטגיה של התגוננות מרגש נחיתות מעמדי. בהמשך דרכו הוא ריכך את המרקסיזם באשל”ג ושילב אותו ביהדות שלו.
אחרי הצבא מנשה התחיל לעבוד כפועל בניין שבונה קירות גבס. ללכת לאוניברסיטה לא בא בחשבון. גם כלכלית וגם כי לא הייתה לו אנגלית, וגם כי לא הסתדר במסגרות ועם מבחנים. הוא חי חיים של פרולטאר, מגשים לכאורה את הרעיון הסוציאליסטי בעולמנו הקפטילסטי – מהפכן בלי מהפכה, כפי שכתב לו בהקדשה יצחק לאור. כשהיה חוזר לרמת השרון עם בגדי עבודה פעמים רבות עצרו אותו כי חשבו שהוא ערבי. הוא לא עשה מאמץ להראות שהוא יהודי, אולי אפילו נהנה במובנים מסוימים להתחכך בזהות המתריסה של היהודי-ערבי.
מהר מאוד הוא התקדם בעבודה – למד לקרא תוכניות בניין והפך להיות שחקן מרכזי בחברה שהקים בחור “מלח הארץ”, שלאמא שלו הייתה קומבינה במשרד הביטחון. הוא הבטיח למנשה בונוס יפה וקידום. מנשה עבד במרץ וביסודיות, מבוקר עד ערב – באתי לבקר אותו באתר בנייה בבאר שבע – מצאתי אותו ישן על מיטת שדה בקרוואן מכוסה בשרטוטים של בניין עשרים קומות. בסוף כשנגמרו להם הפרויקטים – זה היה בתקופה שאריאל שרון היה שר שיכון והייתה המון בנייה – והוא היה כאמור אמור לקבל בונוס – הם קנו לו וידאו טייפ בתור בונוס, וידאו עם שלט שזה היה אז חידוש אמר לו מלח הארץ בניסיון לרגש אותו. הוא היה עצוב נורא. עלבון צורב. אבל היה לו יותר קשה לקבל את זה שעם כל התודעה המרקסיסטית שלו הוא לא היה מסוגל להתקומם בזמן אמת. כל הדיבורים שלו על קומוניזם ושמהפכה כרוכה קצת באלימות – ועכשיו במקום מזומן – תכשיטים מזויפים להרגיע את האינדיאנים כמו שאמר. זה דיכא אותו והוא שתק את זה פנימה.
יום אחד מנשה החליט שהוא בשל מקצועית לבנות לעצמו דירה וזה מה שעשה. בחצר של אמא שלו הוא בנה יחידת דיור ספק מחסן משוכלל. היה לו מספיק ידע לעשות הכול לבד.
כמו גחלת זה קינן בו והתפרץ מתישהו בגיל שלושים וכמה – מחלת נפש – מיקסד טייפ– סכיזופרניה, מניה דפרסיבה ודיכאון – היה רקע גנטי למחלה וגם כמובן תנאי הלחץ של ההגירה שמחמירים בדרך כלל את המצב – יש אנשים שבמקום להדחיק מפצלים את עצמם, זה אולי אחד המפתחות להבנתו של מנשה, זה הקסם שלו שמבחינה מסויימת לא היה מסוגל להדחיק, הייתה לו תשוקה לדעת ולגעת ב-real בדבר כשלעצמו. כך המחלה התפרצה ואולחשה, שקעה ועלתה, מתעתעת בו כמו שטן – ומנשה התאשפז – נכנס ויצא משלוותה לפי המחזורים של המחלה, בייחוד בתקופות שהיה צריך להחליף תרופות.
מנשה כאמור התחיל כמרקסיסט ואז לאט ובהדרגה התחיל ללמוד תורה. בשלב מסוים נפתח לזהותו היהודית-ערבית, למה שכינה “אומת המזרח”, ומתישהו, בעקבות לימודיו עם שכנו, הרב מליחי, התחיל להתעניין ביהדות התימנית ואסף ספרי פרשנות ותורה במסורת ובנוסח תימן; היו אלה שנים שבהם עבר למעשה סוג של תימניזציה.
דוגמה מובהקת לדרך בה מנשה נתן לי השראה אינטלקטואלית, הוא המחקר שערכתי על ההיסטוריה של לחיצת היד העברית המודרנית, מאמר שזיכה אותי בהזמנה לכנס על גבריות יהודית Jewish Masculinities באוניברסיטת סאן דייגו ושיצא כמה שנים לאחר מכן בספר בהוצאת אוניברסיטת אינדיאנה Towards a Theory of the Modern Hebrew Handshake. כך כתבתי בתחילת המאמר:
“העניין שלי בלחיצות ידיים החל לפני כמה שנים, כשחברי הוותיק מנשה, דחה באופן בלתי צפוי את לחיצת היד שלי. הוא אמר שאני לוחץ לו את היד חזק מדי ותבע שאלחץ בעדינות. התגובה של מנשה, אני חושב, הייתה קשורה להחלטתו לשנות את אופי לחיצת היד שלו ולחזור לדרך בה לחץ לכאורה אביו עליו השלום, שהיגר לישראל מבגדד בשנות החמישים של המאה העשרים. כמו כן ביקש מנשה באופן מיוחד, שאפסיק ללוות את הלחיצה החזקה גם בצ’פחה. שכן, כמו הרבה גברים ישראלים, אני נהנה מפעם לפעם לתת צ’פחה לחבריי הגברים בשעה שאני לוחץ להם את היד. לחיצת היד הזו עם מנשה הייתה אולי לחיצת היד העברית המודרנית האותנטית האחרונה שלי. מה שנראה היה לי ספונטאני, חברי, cool, “בסבבה”, נחווה כפרובלמטי על ידי חברי, דבר שגרם לסוג של דה-אוטומטיזציה בלחיצת היד שלי. האינטראקציה עם מנשה העניקה לי את ההשראה לחקור לחיצות ידיים.”
חשוב לציין שלמרות חיבתו לרעיון של מה שכינה “אומת המזרח”, שבסיסו התיאורטי לוקה בבירור במהותנות יתר, מנשה שסתר את עצמו בחופשיות לא פעם, נקשר בעמקות גם לשורה של מלומדים אשכנזים דוגמת ליבוביץ’ ולוינס והמהר”ל מפראג, הגאון מוילנה והרש”ר הירש, ולמרות שהיו מאירופה, נחשבו בעיניו כשייכים למה שכינה “אומת המזרח”; תפיסה דתית שהייתה בעיניו הסובלנית והמתקדמת ביותר.
ואז בשלב האחרון של חייו, הגיע אל הסופיות, עד כדי כך שקנה כבר כובע סופי ועניבה, וקיווה שבעתיד יוכל להגיע לאחד מכינוסיהם בטורקיה. כך הוא כותב לידידתו מיכל גבאי:
“לומד משנה נשמה מנשה, המיסטיקה הסופית , מוחַיִּי אלדִּין אִבּן עַרַבּי, אל-חַלָאג’, אבן טֻפַיּל, ג’לאל א-דין מוחמד רומי, בחיי אִבּן פַּקוּדָה, ראיס אל יהוד מוסא אבן מימון (רמב”ם) אברהם בן הרמב”ם, קונפוציוס, ישראל נג’ארה, כלפון משה הכהן, יהודה הלוי אשלג, המשותף לכולם – התנגדות לשלטון גברים והקמת רפובליקה וממשלה עולמית עם כוח מוגבל על המין האנושי – השלום הנצחי – כולם אנרכו – קומונאלי, רשת קהילות פתוחות , נטורליסטיות ,מטריארכלית, אימהות חומלת אצולה והאצילות מחייבת.”
אני ודאי הייתי נשמע כמו הבינה המלאכותית שאמרה על דבריו את הדברים הבאים:
“התזה שאתה מציג – שמחשבתם של מיסטיקנים והוגים מרכזיים ממסורות יהודיות, מוסלמיות ואפילו סיניות התאפיינה בהתנגדות לשלטון גברים ולהעדפת מודלים של רפובליקה גלובלית, אנרכו-קומונאליזם, ומטריארכליה – היא חדשנית מרתקת ופרובוקטיבית, אך אינה מתיישבת רוב הזמן עם המחקר ההיסטורי הקיים לגבי ההוגים עצמם וההקשרים בהם פעלו. כל ההוגים שהזכרת לא דגלו במפורש התנגדות לפטריארכיה ולשלטון הגברים, או שחתרו לרפובליקות מטריארכליות גלובליות.”
היו לנו הרבה שיחות מעין אלה. חלקן היו מעיקות והתנהלו במתח גבוה ובטונים קשוחים של מה שקראנו לו “ג’נאנה ואן” – מנשה העניק חשיבות לדברים כאילו אנחנו בוועדת חקירה של הנהגת המפלגה הקומוניסטית או בישיבה טעונה במיוחד בסנהדרין, הכל היה אצלו הרה גורל. הן יחסרו לי מאוד השיחות האלה. חיי השתנו בעקבות מותו. עדיין לא ברור לי עד כמה ואיך. יהי זכרו ברוך.
