(תודה מיוחדת לפרופ’ איתן קולברג, ד”ר ח’אלד אבו ראס, נסרין זועבי ודליה לשמן)
תפילת הזוהר (דעאא’ אל-בהאא’ / دعاء البهاء /Duʿāʾ al-Bahāʾ)[1] היא תַחֲנוּן או תפילת בקשה אישית המקובלת בענף השיעי של האסלאם. מומלץ לאומרה בלילות הרמדאן, לפני עלות השחר. בסיום התפילה ניתן להזכיר את אשר אנו מבקשים, ועל פי חכמי הַשִּׁיעָה, תִּתְמַלֵּא מִשְׁאַלְתֵּנוּ, “אם ירצה אללה”.[2]
מבנה הבקשה חֲזָרָתִי מֵדִיטָטִיבִי וּמַצִּית השתוקקות אל טַעֲמֵי הַשְּׁכִינָה, הנמשכים לְאֵינְסוֹפָם תוך שהם נִשְׁזָרִים לאינסוף מסחרר אחד. בְּדָלְגֵנוּ מִשּׁוּרָה לשורה נִטַּלְטֵל בין השוני והדמיון עד שנשקע בריכוז גדול, התמקדות ורגיעה.
הפרסום העברי הראשון של התפילה במסגרת האתר שפה חדשה מצטרף למאמץ לקיים קשר לב בין יושבי המרחב הֲשָׁאמִי בדרך של איתור כלים לשוניים ראויים שיאפשרו פעולה רוחנית רוחבית, אישית או משותפת.[3] השפה החדשה שמובילה חביבה פדיה ראוי לה שתתכתב לא רק עם הרוב הסוני-ערבי, אלא שתחבק את כלל התרבויות, הפלגים והזרמים במרחב, אותן קבוצות רוב ומיעוט, האחוזות זו בזו בִּתְעוּקַת שְׁכָבוֹת, קרועות בין ייחוד לאחדות, מאוימות על ידי רוב אַלִּים, וַחֲרֵדוֹת מן החירות.[4]
תפילת הזוהר נולדה בעולם השיעי, אך היא נקיה מסממנים שיעיים או אסלאמיים בלעדיים, עוינים או מדירים, ועל כן פתוחה לכל. היא מיוחסת לָאִימָאם השיעי החמישי מוחמד בן עלי “אל-בּאקִר” (676–733), שחווה בילדותו המוקדמת את טבח כַּרְבָּלָא (680), אַחַד האירועים המכוננים בשיעה, אך רוב ימיו עברו עליו ברווחה ועושר בעיר מָדִינָה שבחיג’אז, שם עסק בבניית תשתית רוחנית, אֱמוּנִית ומשפטית לעדה השיעית לעתיד לבוא. כינויו “אל-באקר”, המפלח או המפצח, מרמז ליכולתו של הָאִימָאם להתיר את סודות הדת והמסורות עליהן שקד ומהן ארג ורקם את מַצָּעָהּ של ההלכה הַגַּ’עְפָרִית, הקרויה על שם בנו.
אפשר להתייחס לַשִּׁיעָה כְּסָפֵק דת נפרדת וְסָפֵק מִסְדָּר מיסטי במסגרת האסלאם. אם אומנם מבחינה הלכתית לא גדול ההבדל בין הסונה לשיעה, הרי השסע הרוחני ביניהן רחב. בדומה למרחב הֲסוּפִי המיסטי, הפעולה הרגשית והיצירתית תופסת בשיעה מקום מרכזי. השיעים רואים הכרח שמנהיג האסלאם יהיה אימאם מצאצאי עלי שיש לו יכולות תקשור כמו-נבואיים – וִלָאיָה (وِلايَة /wilāya ) – אל העולמות העליונים, בדומה לשרשרת החסידית של הַסּוּפִים הסונים (סִלְסִלָה). האהבה היא מוקד מרכזי בעולם הרגשי השיעי, ובשיעה המוקדמת המונח עִלְם, דעת, שימש כמקביל ל-מָעְרִפָה (תבונת הלב) הֲסוּפִית.[5] מחולל מרכזי בעולם הרגש השיעי הוא הפצע הגדול של כַּרְבָּלָא שהניב עולמות של צער ואשמה, בֶּכִי וּטְרַנְס, הלקאה עצמית עם חֲזָרָתִיּוּת גדולה (תַטְבִּיר, לָטְמָה, סִינֵה-זָנִי), שמזכירה כמה מטקסי הַדִּ’כְּר הֲסוּפִים, טקסי זָאר אַפְרוֹ-איראניים, אומנות לחימה מקצבית (זוּרְחָ’אנֵה), שירת אבל (נוֹחֵה-חַ’ואנִי) ושבח (מָדָּאחִי), טקסי קללה וּמְאֵרָה (לָעְן)[6], תיאטרון רחוב עם ובלי וילון רקע מצויר (נָקָּאלִי, פַּרְדֵה-חַ’ואנִי), יסודות שמאניים שחדרו ממרכז אסיה וגם את תפילת הבקשה שאנו מביאים כאן.
בשיעה גם עולמות המתכתבים את הקתוליקה הנוצרית, ובהם דמותה של פאטמה בת הנביא כאם אשה, המרטיריות הסובלת ומחזות הייסורים הַתָּעְזִיֵה (تعزیه / TaꜤziye), המשלבים דמע וגם צחוק, כמוהם כתיאטרון הייסורים (passion plays) שהנהיגה הכנסייה בימי הביניים במערב אירופה. בדומה לכנסיה הקתולית, השיעים רואים עצמם כממשיכיהם הישירים של בני ישראל במצרים, אשר כמוהם הם סובלים מדיכוי ועושק.[7]
לשיעה גם עולם הילכתי חמור, ייחודי ויצירתי מאוד (שלא כמו הסונה והיהדות הרמב”מיסטית, השיעה לא סגרה את שערי הפרשנות היצירתית, אִגְ’תִהָאד). כמו ביהדות, השיעי מצווה לבחור מורה דתי ולנהוג כמוהו (תַקִלִיד). בשיעה גם נטייה פוסט- זוֹרוֹאַסְטְרִית להגזמה בדיני טומאה וְטָהֳרָה, וממילא שנאת יהודים מועצמת, ובימינו נושבת בשיעה רוח של אנטישמיות קטלנית שמרכזה באיראן.
בעשורים האחרונים אנחנו חוזים בשינויים עמוקים באוכלוסיות שיעיות נרחבות, בתוך איראן, בעיראק בסוריה ובלבנון. כמו בקרב מיעוטים אחרים, קיימת תחושת מיאוס – ואולי גם יֵאוּשׁ וַחֲרָדָה ‒ מן הרצחנות והאלימות הלא נגמרה של האסלאם הג’יהאדיסטי והאימפריאליזם הח’ומייניסטי. אט אט צומחת קבלת המיעוטים, עולה רגש חרטה מסוים על הפגיעה בקהילות ישראל העתיקות, בעיקר בעיראק, והבנה פאן-אברהמית כי השתלבות של ישראל והיהודים, והמיעוטים בכלל, הינם המפתח היחיד להבראת העולם האסלאמי ולאפשרות להקים תור זהב חדש עבורו. מנגד, אנו רואים בסוריה עוינות ואלימות כלפי מיעוטים.
אולם, חשיבות הלימוד הרוחני של העדוֹת והדתות השונות באזורנו איננה נובעת רק מצורך גיאו-אסטרטגי לברוא עולם של שלום ושגשוג וכחלק מתפיסה של קדושת החיים. סוד הבריאה צפון ביכולתנו לחבק את הַהַבְדָּלוֹת ואת הָאַחְדוּת, הקולקטיבי והאישי מאוד.[8] התפילה שלפנינו נכתבה בידי אדם שעבר טראומה קשה בילדותו (טבח כַּרְבָּלָא), ובחר לעשות מעשה יוחנן בן זכאי, שחזה בחורבן ירושלים, ולהקים תשתית לדת חדשה, אותה השלים בנו הָאִימָאם גַ’עְפָר. דורות על גבי דורות צעדו השיעים הַשְּׁנֵים-עָשָׂרִים (הגַ’עְפָרים) בעקבותיו, ונהגו כגולים בארצותיהם, בישיבה שקטה ושפופה (קֻעוּד) ללא שאיפות פוליטיות שנדחו עד להופעתו הפלאית המקווה של הָאִימָאם הנעלם. והנה לנו עוד הקבלה עם תולדות עם ישראל, שבחר בגלות ובשפיפות קומה בציפייה לבואו של משיח צדקנו, עד שהחליט לשוב להיסטוריה המדינית בעת החדשה. השיעה המהפכנית בהנהגת אייתולה ח’ומיני, הפכה את הקערה על פיה, בין השאר בהשראה של תקומת ישראל,[9] ויצאה למלחמת חורמה נגד החופש התרבותי של העידן המודרני.
האסלאם הח’ומייניסטי חבר אל “האחים המוסלמים” במסע אַלִּים, מתוחכם ואכזרי לכיבוש העולם והכפפתו לשיטה דתית פוליטית אחת, שלטון “אסלאמי” שראשו בשמיים – עִיר וּמִגְדָּל – שֶׁיִּכְפֶּה על כולנו, מעשה מגדל בבל, שָׂפָה תרבותית אֶחָת. ביום שמחת תורה, ה-7 באוקטובר 2023, הצליחו אזרחי ישראל בידיים חשופות לעצור את הפולשים. אך מעשה הפלישה חייב להזכיר לנו כי מאבקנו הוא מאבקם של כלל תושבי האזור לחירות תרבותית ולהכרה. חביבה פדיה מזכירה לנו במאמרה “השמדה והשמדה סימבולית” (הארץ ו-שפה חדשה, גיליון 5) כי ערב החורבן, “רבן יוחנן בן זכאי, שראה את הנולד, יצא מהעיר בארון מתים לכונן מקום חדש ושפה חדשה והבנה אחרת של מהי יהדות”. בעודנו מבקשים לכונן מקום חדש ושפה חדשה והבנה אחרת של מהי יהדות, עלינו לעצור ולשוחח עם שכנינו ועם אזרחינו כולם, עם הרוב הערבי-סוני, וגם עם השיעים, וקבוצות אחרות רבות וחשובות מאוד באזור כמו הדרוזים, הנתונים בימים אלה בסוריה בסכנה גדולה בשל אחיזתם בדתם ותרבותם.
אנו נִתְבָּעִים אֵפוֹא לַחֲשִׁיבָה מַעֲמִיקָה, מַקִּיפָה, מהירה ומדויקת.
תפילת הזוהר שכתב האימאם אל-באקר מכוונת אותנו אל הלב פנימה, אל שיח ישיר ושקט עם השכינה, לַחֲשִׁיבָה בהירה וצלולה.
תפילת הזוהר / האימאם מוחמד בן עלי “אל-בּאקִר”
מערבית אלדד פרדו
הוֹי אֵלִי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ מֵהִדּוּרְךָ בֶּהָדוּר בְּיוֹתֵר וְכָל הִדּוּרְךָ הָדוּר, הוֹי אֵלִי אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ בְּשֵׁם הִדּוּרְךָ כֻּלּוֹ,
הוֹי אֵלִי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ מִיָּפְיְךָ בַּיָּפֶה בְּיוֹתֵר וְכָל יָפְיְךָ יָפֶה, הוֹי אֵלִי אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ בְּשֵׁם יָפְיֵךְ כֻּלּוֹ,
הוֹי אֵלִי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ מֵהודך בְּרַב הַהוֹד בְּיוֹתֵר וְכָל הוֹדְךָ מָלֵא הוֹד, הוֹי אֵלִי אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ בְּהוֹדְךָ כֻּלּוֹ,
הוֹי אֵלִי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ מִגְּדֻלָּתְךָ בַּגָּדוֹל בְּיוֹתֵר וְכָל גְּדֻלָּתְךָ גְּדוֹלָה, הוֹי אֵלִי אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ בְּשֵׁם גְּדֻלָּתְךָ כֻּלָּהּ,
הוֹי אֵלִי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ מֵאוֹרְךָ בַּמֵּאִיר בְּיוֹתֵר וְכָל אוֹרְךָ אוֹרִי, הוֹי אֵלִי אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ בְּשֵׁם אוֹרְךָ כֻּלּוֹ,
הוֹי אֵלִי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ מֵחֶמְלָתְךָ הָרְחָבָה בְּיוֹתֵר וְכָל חֶמְלָתְךָ רְחָבָה, הוֹי אֵלִי אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ בְּשֵׁם חֶמְלָתְךָ כֻּלָּהּ,
הוֹי אֵלִי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ מִמִּלּוֹתֶיךָ בַּשְּׁלֵמָה בְּיוֹתֵר וְכָל מִלּוֹתֶיךָ שְׁלֵמוֹת, הוֹי אֵלִי אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ בְּשֵׁם מִלּוֹתֶיךָ כֻּלָּן,
הוֹי אֵלִי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ מִשְּלֵמוּתְךָ בַּשְּׁלֵמָה בְּיוֹתֵר וְכָל שְלֵמוּתְךָ שְלֵמָה, הוֹי אֵלִי אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ בְּשֵׁם שְלֵמוּתְךָ כֻּלָּהּ,
הוֹי אֵלִי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ מִשְּׁמוֹתֶיךָ בַּגָּדוֹל בְּיוֹתֵר וְכָל שְׁמוֹתֶיךָ גְּדוֹלִים, הוֹי אֵלִי אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ בְּשֵׁם שְׁמוֹתֶיךָ כֻּלָּם,
הוֹי אֵלִי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ מֵעֻזְּךָ בָּעַז בְּיוֹתֵר וְכָל עֻזְךָ עַז הוּא, הוֹי אֵלִי אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ בְּשֵׁם עֻזְךָ כֻּלּוֹ,
הוֹי אֵלִי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ מֵרְצוֹנְךָ בַּנָּחוּשׁ בְּיוֹתֵר וְכָל רְצוֹנְךָ הָיָה, הוֹי אֵלִי אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ בְּשֵׁם רְצוֹנְךָ כֻּלּוֹ,
הוֹי אֵלִי, מִמְּךָ מִיְּכָלְתְּךָ בַּיְּכֹלֶת אֲשֶׁר גָּבַרְתָּ בָּהּ עַל כָּל דָּבָר וְכָל יְכָלְתְּךָ גּוֹבֶרֶת, הוֹי אֵלִי אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ בְּשֵׁם יְכָלְתְּךָ כֻּלָּהּ,
הוֹי אֵלִי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ מִיְּדִיעָתְךָ בַּחוֹדֶרֶת בְּיוֹתֵר וְכָל יְדִיעָתְךָ חוֹדֶרֶת, הוֹי אֵלִי אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ בְּשֵׁם יְדִיעָתְךָ כֻּלָּהּ,
הוֹי אֵלִי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ מִדְּבָרְךָ בַּמְּפֻיָּס בְּיוֹתֵר וְכָל דְּבָרְךָ מְפֻיָּס, הוֹי אֵלִי אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ בְּשֵׁם דְּבָרְךָ כֻּלּוֹ,
הוֹי אֵלִי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ מֵעִנְיָנֶיךָ בָּאהוּב בְּיוֹתֵר אֵלֶיךָ וְכָל עִנְיָנֶיךָ אֲהוּבִים עָלֶיךָ, הוֹי אֵלִי אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ בְּענייניך כֻּלָּם,
הוֹי אֵלִי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ מֵאֲצִילוּתְךָ בַּאֲצִילִי בְּיוֹתֵר וְכָל אֲצִילוּתְךָ אֲצִילָה הִיא, הוֹי אֵלִי אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ בְּשֵׁם אֲצִילוּתְךָ כֻּלָּהּ,
הוֹי אֵלִי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ מִשִּׁלְטוֹנְךָ בַּתְּמִידִי בְּיוֹתֵר וְכָל שִׁלְטוֹנְךָ תְּמִידִי, הוֹי אֵלִי אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ בְּשֵׁם שִׁלְטוֹנְךָ כֻּלּוֹ,
הוֹי אֵלִי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ מִמַּלְכוּתְךָ בַּמְּהֻלֶּלֶת בְּיוֹתֵר וְכָל מַלְכוּתְךָ מְהֻלֶּלֶת, הוֹי אֵלִי אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ בְּשֵׁם מַלְכוּתְךָ כֻּלָּהּ,
הוֹי אֵלִי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ מֵרוֹמְמוּתְךָ בָּרָמָה בְּיוֹתֵר וְכָל רוֹמְמוּתְךָ רָמָה, הוֹי אֵלִי אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ בְּשֵׁם רוֹמְמוּתְךָ כֻּלָּהּ,
הוֹי אֵלִי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ מֵחַסְדְּךָ בַּקָּדוּם בְּיוֹתֵר וְכָל חַסְדֶּךָ קָדוּם, הוֹי אֵלִי אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ בְּשֵׁם חַסְדֶּךָ כֻּלּוֹ,
הוֹי אֵלִי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמּוֹפְתֶיךָ בַּנָּדִיב בְּיוֹתֵר וְכָל מוֹפְתֶיךָ נְדִיבִים, הוֹי אֵלִי אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ בְּשֵׁם מוֹפְתֶיךָ כֻּלָּם,
הוֹי אֵלִי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ בְּכָל מָה שֶׁהִנְּךָ בְּמַעֲלָה וּבְעָצְמָה, וּמְבַקֵּשׁ מִמְּךָ בְּשֵׁם כָּל מַעֲלָה וְכָל עָצְמָה
הוֹי אֵלִי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ אֶת שֶׁתִּתֵּן בְּעֵת שֶׁאֲנִי מְבַקֶּשְׁךָ, הָשֵׁב לִי אֵפוֹא הוֹי אַלְלָה!
دعاء البهاء
اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ مِنْ بَهائِكَ بِاَبْهاهُ وَ كُلُّ بَهائِكَ بَهِيٌّ ، اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ بِبَهائِكَ كُلِّهِ .
اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ مِنْ جَمالِكَ بِاَجْمَلِهِ وَ كُلُّ جَمالِكَ جَميلٌ ، اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ بِجَمالِكَ كُلِّهِ .
اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ مِنْ جَلالِكَ بِاَجَلِّهِ وَ كُلُّ جَلالِكَ جَليلٌ ، اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ بِجَلالِكَ كُلِّهِ .
اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ مِنْ عَظَمَتِكَ بِاَعْظَمِها وَ كُلُّ عَظَمَتِكَ عَظَيمَةٌ ، اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ بِعَظَمَتِكَ كُلِّها .
اَللّهُمَّ اِنّي اَسَأَلُكَ مِنْ نُورِكَ بِاَنْوَرِهِ وَ كُلُّ نُورِكَ نَيِّرٌ ، اَللهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ بِنُورِكَ كُلِّهِ .
اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ مِنْ رَحْمَتِكَ بِاَوْسَعِها وَ كُلُّ رَحْمَتِكَ واسِعَةٌ ، اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ بِرَحْمَتِكَ كُلِّها .
اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ مِنْ كَلِماتِكَ بِاَتَمِّها وَ كُلُّ كَلِماتِكَ تامَّةٌ ، اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ بِكَلِماتِكَ كُلِّهَا .
اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ مِنْ كَمالِكَ بِاَكْمَلِهِ وَ كُلُّ كَمالِكَ كامِلٌ ، اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ بِكَمالِكَ كُلِّهِ .
اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ مِنْ اَسمائِكَ بِاَكْبَرِها وَ كُلُّ اَسْمائِكَ كَبيرَةٌ ، اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ بِاَسْمائِكَ كُلِّها .
اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ مِنْ عِزَّتِكَ باَعَزِّها وَ كُلُّ عِزَّتِكَ عَزيزَةٌ ، اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ بِعِزَّتِكَ كُلِّها .
اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ مِنْ مَشِيَّتِكَ بِاَمْضاها وَ كُلُّ مَشِيَّتِكَ ماضِيَةٌ ، اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ بِمَشِيَّتِكَ كُلِّها .
اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ مِنْ قُدْرَتِكَ بِالْقُدْرَةِ الَّتي اسْتَطَلْتَ بِها عَلى كُلِّ شَيْء وَ كُلُّ قُدْرَتِكَ مُسْتَطيلَةٌ ، اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ بِقُدْرَتِكَ كُلِّها .
اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ مِنْ عِلْمِكَ بِاَنْفَذِهِ وَ كُلُّ عِلْمِكَ نافِذٌ ، اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ بِعِلْمِكَ كُلِّهِ .
اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ مِنْ قَوْلِكَ بِاَرْضاهُ وَ كُلُّ قَوْلِكَ رَضِيٌّ ، اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ بِقَوْلِكَ كُلِّهِ .
اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ مِنْ مَسائِلِكَ بِاَحَبِّها اِلَيْكَ وَ كُلُّ مَسائِلِكَ اِلَيْكَ حَبيبَةٌ ، اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ بِمَسائِلِكَ كُلِّها .
اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ مِنْ شَرَفِكَ بِاَشْرَفِهِ وَ كُلُّ شَرَفِكَ شَريفٌ ، اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ بِشَرَفِكَ كُلِّهِ .
اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ مِنْ سُلْطانِكَ بِاَدْوَمِهِ وَ كُلُّ سُلطانِكَ دائِمٌ ، اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ بِسُلْطانِكَ كُلِّهِ .
اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ مِنْ مُلْكِكَ بِاَفْخَرِهِ وَ كُلُّ مُلْكِكَ فاخِرٌ ، اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ بِمُلْكِكَ كُلِّهِ .
اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ مِنْ عُلُوِّكَ بِاَعْلاهُ وَ كُلُّ عُلُوِّكَ عال ، اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ بِعُلُوِّكَ كُلِّهِ .
اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ مِنْ مَنِّكَ بِاَقْدَمِهِ وَ كُلُّ مَنِّكَ قَديمٌ ، اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ بِمَنِّكَ كُلِّهِ .
اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ مِنْ اياتِكَ بِاَكْرَمِها وَ كُلُّ آياتِكَ كَريمَةٌ ، اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ بِآياتِكَ كُلِّها .
اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ بِما اَنْتَ فيهِ مِنَ الشَّأنِ وَالْجَبَرُوتِ ، وَاَسْاَلُكَ بِكُلِّ شَأْن وَحْدَهُ جَبَرُوت وَحْدَها ،
اَللّهُمَّ اِنّي اَسْاَلُكَ بِما تُجيبُني بِهِ حينَ اَسْاَلُكَ فَاَجِبْني يا اَللهُ .
מקורות: العلامة محمد باقر المجلسي، بحار الأنوار، بيروت: مؤسسة الوفاء، ١٩٩٣ (١٤١٤ هجرية ) جلد ٩٨، صفحة ٩٤‒٩٥.
https://lib.eshia.ir/11008/98/94
https://www.islam4u.com/ar/adiieh/دعاء-البهاء
___________________________
[1] מוכרת גם כתחנון או תפילת השחר (דעאא’ אל-סחר / دعاء السحر/ Duʿāʾ al-Saḥar).
[2] בסיום התפילה אפשר להוסיף وافعل بي كذا وكذا … وتذكر حاجتك فانك تعطاها إنشاء الله تعالى (עשה בי כך וכך.. הזכר את הדבר שאתה צריך לו ותקבלו אם ירצה אללה). (https://lib.eshia.ir/11008/98/94).
[3] ראו מחזור תפילה בשלוש דתות ובשלוש שפות: אבי אלקיים, ע’סאן מנאסרה ורוברטו ארביב (עורכים), אדון השלום: לקט תפילות במסורות היהדות, הנצרות והאסלאם, תל אביב: אידרא, 2015 . דיון המלבין את סורת אלפאתחה לקריאה עבור נוצרים ויהודים: אבי אלקיים, “אל-פאתחה: קריאות קוראניות בקרית מלך רב”, אצל חביבה פדיה (עורכת), המזרח כותב את עצמו, תל אביב: גמא, 2015, עמ’ 157‒249.
[4] אלדד פרדו ויונתן נגב, “לקראת חינוך לשלום במזרח התיכון וצפון אפריקה: מבט פאן־אברהמי”, עדכן אסטרטגי 27(3), אוגוסט 2024, עמ’ 27‒43. Liav Orgad, The Cultural Defense of Nations: A Liberal Theory of Majority Rights, Oxford: Oxford University Press, 2015.
[5] Mohammad Ali Amir-Moezzi, The Divine Guide in Early Shi’ism: The Sources of Esotericism in Islam, New York: SUNY Press, 1994.
[6] Yonatan Negev, “Cursing the Companions of the Prophet Muḥammad (la’n al-ṣaḥāba) in Pre-Modern Twelver Shi’i Religious Thought” (PhD Dissertation, Hebrew University of Jerusalem, 2023).
[7] מאיר בר–אשר, “השיעה היא עם ישראל האמיתי: מקומה של היהדות במחשבת האסלאם השיעי”, הרצאת בכורה באקדמיה הישראלית למדעים, 8 בינואר 2025. https://www.youtube.com/watch?v=4bU5vtgy4GY
[8] חמש הבדלות בבריאה: בראשית פרק א’, 3‒18. כבר בפסוק הראשון בריאה כפולה, שמיים וארץ, ובפסוק 27 בריאה כפולה של האדם, בצלם אלוהים העשוי זכר ונקבה, שאפשר לראות בהם תוצאה של פירוק האינסוף האלוהי אשר “חרג ממשכנו בתוך עצמו” על ידי צמצום והותרת חלל פנוי. חביבה פדיה, קבלה ופסיכואנליזה: מסע פנימי בעקבות המיסטיקה היהודית, תל אביב: ידיעות ספרים, עמ’ 48‒49 . וראו גם: חביבה פדיה, הליכה שמעבר לטראומה, תל אביב: רסלינג, 2011, עמ’ 238‒239.
[9] אלדד פרדו, “ישראל כמופת בעיני השמאל האיראני בשנות הששים: מאמר ותעודה”, עיונים בתקומת ישראל, 14(2004): 337–365. על ישראל כמופת עבור השמאל הרדיקלי וקנאי האסלאם בעולם הסוני, ראו אוריה שביט ואופיר וינטר, אויבי, מורי, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 2013.
