עם בא העלייה השלישית ארצה חיפש היישוב היהודי בארץ שנהרס כליל בזמן המלחמה דרך לדעת מה קרה לבני משפחתו. הימים היו ימים קשים במיוחד כי אחרי המלחמה השתוללו הפוגרומים האכזריים ביותר שהשמידו אלפי קהילות, שהותירו כ150.000 ילדים יתומים וכנראה כמספר הזה נרצחים. לא פלא שבימים ההם חודשה המילה שואה והשאלות הכרוכות בה לגבי ההשגחה האלוהית.
אהרון דוד גורדון עצמו לא ידע מה אירע למשפחת בנו. לימים נודעו הידיעות המרות: משפחת בנו נרצחה. לגורדון לא היו נכדים.
באותם ימים הגיע לדגניה העולה הראשון של השומר הצעיר מרדכי שנהבי. בדגניה היתה תורנות משונה : בגלל מחסור במיטות חברים ארחו במיטתם לפי תור. והנה הגיע תורו של גורדון. מפאת גילו ניסו החברים לדלג על תורו אך הוא הרגיש בדבר והתעקש כך שבאותו לילה ארח את האורח החלוץ במיטה.
למחרת הלכו יחד לכינוס הפועלים שנערך בחצר כנרת. זה היה הכינוס שהחליט על הקמת בנק לפועלים. כל הדרך מדגניה לכנרת חקרו את הצעיר שהגיע. גם על דעתו על הקמת בנק לפועלים והוא תהה 'מה, אין בנק לפועלים ?'. לאחר תמיהתו זו הודיעו הצעירים הנרגשים ש'הנוער בעד הבנק'.
דיוני הוועדה נעצרו כדי לשמוע את דברי הצעיר שתיאר להם את שהתרחש בגולה. יש תיאור של השעות שהוא דיבר. גורדון רכון ומקשיב בקשב עילאי.
אחר כך נעמדו האחד מול השני גורדון הזקן ומרדכי שנהבי הצעיר והחלו לרקוד. כל הקהל עמד מסביבם ומחא כפיים והם רקדו האחד מול השני. ריקוד אבל, ריקוד זיכרון, ריקוד של מחויבות לקום. גורדון החוויר והלך. חברים נכנסו למעגל פנימה כדי להמשיך בריקוד.
במהלך הימים הנוראים אותם אנו עוברים התכנס אצלי בקיבוץ כל שבוע חבר צעירים תלמידי פילוסופיה ממכללת תל חי. הלכתי ללמוד כמה שיעורים מהפילוסופיה הצומחת היום בגליל במלחמה. מורה ראשית בחוג היא אילת שביט בת כפר גלעדי.
ובמלחמה נפל בנה. בפגישתנו אחרי נפילת בנה אמרה לי 'תמיד רציתי לתת. פעם כיירתי מלחיה כדי לתת. החורים שלה היו גדולים ולפתע הבנתי דבר: 'כדי לתת צריך להקשיב'.
לפעמים מלאכת ההקשבה קשה ממלאכת הנתינה.
לקום מהמחלה הוא החלק הכואב ביותר. כך אמר אהרון דוד גורדון. לא לשאוף להרדם. להתעלם. להכות איש את רעהו בסנוורים. לקום.
