(תודה מיוחדת לד”ר ח’אלד אבו ראס, על שליחת השירים ועיון בנוסח העברי)
פתח דבר
אִבְּן עָרָבִּי (1165 מוּרְסִיָה בדרום מזרח ספרד ‒ 1240 דמשק) הוא פילוסוף מרכזי של המיסטיקה האסלאמית. יש לו זכויות רבות בהבנת נפש האדם ובקריאה לעליונות האסלאם. בשירתו מימד דידקטי, שבעזרתו ננסה ללמוד אהבה. הכתוב מוגש בשלושה שערים. קריאה, דיון, מקור.
קריאה
לפנינו שני שירים. הראשון מָלֵא כוח ושמחה, ועל כן תבע הנוסח העברי הטעמה אשכנזית-חסידית, מִלְּעֵילִית וקצבית. מומלץ לקחת לריאות. לשיר השני, שהוא סבוך ומפתיע, יפה הקריאה בהטעמה הספרדית הַמִּלְּרָעִית ההולמת את מוצא המחבר בחצי האי האיבּרי. מומלץ להיזהר.
אבן ערבי/ אהבה
(בהטעמה עברית-אשכנזית)
שָׁדְדָה לַיְלָא
את שכלי, בן לילה
אמרתי יא לַיְלָא
על מתים רַחֵמִי
אהבתה צפונה
בַּבֶּטֶן טמונה.
“מוקסמי המכובד,
עֲרוג לה בִּצְנִיעוּת!”
“אליה שקיקתי
לשרתה נשבעתי
נוזפי המכובד,
רק תנני מנוח.
אלי מִפְתָּנִים
הפניתי הַפָּנִים,
נקשתי בדלת,
לשוער שאלתי
‘אַיֵּה הוא החיבור'”?
אמר לי, “ידידי,
מוהרָהּ נְפָשׁוֹת
רבים האוהבים
השתוקקו מוותה
אוהבי המכובד
אם לבך טהור הוא
עזוב מה שלא הוא,
בַּחִבּוּר אֱחוז!”
* * *
אבן ערבי/ בין געגוע לכיסוף
(בהטעמה עברית-ספרדית)
הַגַּעְגּוּעַ בִּפְגִישָׁה שָׁקַט.
אך בְּמִפְגָּשׁ כִּסּוּף נִצָּת.
הכיסופים לאוהבים, לבד.
מי שֶׁבַּפְּגִישָׁה שָׁקַט
אינו אוהב,
לפי יודעי הלב.
הן זה שבלבושו
ניצתה האש,
כיצד ישקוט?
הייתכן כזאת לקרות?
סגולה באש הַלֶּהָבָה,
חובת תנועה באהבה…
והתנועה היא חרדה: זה שֶׁשָּׁקַט לא בידה.
כיצד נכון השקט, היש באהבה חביון?!
הן היא כולה גילוי, ומצלולה עִלּוּי.
והאוהב אינו בשליטתו, הוא בשלטון אהבתו,
ולא שלטון של אהובו.
שלא אהב אוהב אלא נפשו,
שלא חשק חושק
אלא את מובנו ומוחשו.
על כן
האוהבים מן הפרידה יכאבו,
למתק הפגישה יִתְאַווּ,
תרים במכמני הנפש,
הנישאים באוהבים.
כי הם החכמים בכל סעיף,
ובאשר הצפין האל מאחורי צעיף.
שאין מתת מן האוהב לאהובו,
כי הוא מכבר עם מְאֻווֹ.
לוֹ אין אהוב ואין שִׁלְהוּב,
אלא מה שעינו זורחת, וישותו פורחת.
לוּ רצה האוהב את רצון האהוב
שעזב,
אז כָּלָה…
בין רצון לבין צו!
כִּיזֵּב באהבה…
באוהבים
הוא לא.
דיון – בין אחיזה לכיסוף
השיר הראשון, “אהבה“, קורא לאחוז באהבה, לאחוז ולא להרפות. השיר מתחיל בפניה ללילא, אשר בשל אהבת מג’נון אליה, הריהי סמל לאהבה המעוורת, המוטרפת, המכלה (לאחרונה יצא בהוצאת קשב תרגום מופת מאת אבי אלקיים של מַגְ’נוּן לַיְלָא, מאת קַיְס אִבְּן אל־מֻלַוַּח, 645‒688). לילא שדדה את שכלו של המאוהב והריהו מבקשה לרחם עליו, בלשון רבים “המתים”, המאוהבים עד מוות, שאהבתם בוערת בתוכם. התשובה מגיעה מדובר שירי אלמוני, חכם יודע-כל המשמש בשירה הצופית כ”מקהלה” בתיאטרון היווני. החכם פונה אל המאוהב המכושף (“מוקסמי”), וממליץ על מידתיות באהבה, לערוג במתינות. העצה לא ממש מתקבלת. המאוהב שופך את ליבו ומספר כיצד הוא נוקש בדלתה של האהבה ומתחנן להכנס פנימה, “חיבור”. כאן אנו מקבלים את תשובת החכם, איש תבונת הלב, שמאשר כי אכן, האהבה היא עסק קטלני. עזה היא כמוות, והדרך היחידה עדיה היא “לאחוז בחיבור”. אמרו מעתה: הרוצה באהבה יאחז ולא ירפה.
“בין געגוע לכיסוף” מלמד כיצד למצוא אהבה סוערת שאינה נגמרת. זו משימה קשה יותר, וגם הטקסט אינו פשוט, אבל שווה לנסות. לו היה עמנו מנשה דוּבְשָׁנִי זצ”ל, היה מסביר כי השיר פותח בהצגת שני סוגי געגוע ושני שני סוגי פגישה. האחד, בעברית כאן, הוא “הגעגוע” (שָׁאוּק / الشَّوْقُ) ותכונתו שנרגע בזמן “הפגישה” (לִיקָאא’ / اللِّقَاء). פגישת האוהבים מרווה את צימאון הגעגוע. אך הגעגוע מן הסוג השני, בתרגומנו “כִּסּוּף” (אִשְׁתִיָאק / الاشتِيَاقُ), פועל באופן אחר. משמגיעים האוהבים לכלל “מפגש” (אִלְתִקָאא’ / الالْتقَاء) הכיסוף אינו כבה או רווה, אלא דווקא ניצת. המפגש מבעיר את הכיסוף. הכיצד? הכותב השירי ממהר להסביר כי העניין קשור לאוהבים עצמם. לפנינו אוהב [אמיתי] שכולו כיסופים. בניגוד אליו, האוהב [שאינו אמיתי] שקט בפגישה, המרווה את צמאון געגועיו. ומי קובע מי אוהב ומי איננו אוהב? הרי אלה “יודעי הלב”, ובמקור בעלי האמת (אַרבָּאבּ אלְחַקָאִיק / أَرْبَابِ الحقَائِق). ובעברית פשוטה, יש להם את זה והם קובעים.
אבן ערבי אינו מסתפק כאן בקביעה שמי שיודע הוא יקבע, אלא מסביר בעזרת מטפורה את טיבה של האהבה. “הן זה שבלבושו ניצתה האש, כיצד ישקוט?”. מי שאוהב, או מאוהב ללא תקנה, משול לאדם שבגדיו בוערים ובמפגש עם אהובתו או אהובו, בגדיו אינם כבים, אלא ניצתים. ממילא לא ישקוט, לא יירגע ולא ירווה מן האהבה, אלא יסבול מן הכיסופים שהצית המפגש.
מכאן, מלמדנו אבן ערבי, עלינו להבין כי אהבה היא מצב של תנועה מתמדת, אין בה מרגוע כלל, וגם אין להסתירה. יש בה גילוי וגם שערורייה, כי היא אינה ניתנת לכבישה. למרבה ההפתעה, הוא מסביר, האוהב איננו נשלט על ידי האהוב אלא על ידי האהבה עצמה הבוערת בו. כלומר, כשאנו אוהבים פלוני או פלונית, אין להם שליטה עלינו. האהבה בוערת מעצמה. הכיצד, האם אין תפקיד לנאהב? ובכן, אנו למדים כי האוהב אינו יכול לאהוב (מָא חָבַּ מוּחִיבּ / مَا حَبَّ محُبٌّ וגם מָא עשִׁקַ עָאשִׁק / ما عَشِقَ عاشِقٌ) אלא את נפשו שלו כי אי אפשר לאהוב משהו שלא ניתן לחוש בו באמת. איננו מסוגלים לאהוב אלא את מה שניתן לחישה וקיים בתוכנו. ולסיכום פרשה זו, אכן האוהבים כואבים את הפרידה ומתאווים להפגש מחדש. ברם ואולם, הנישאים באוהבים מחפשים את הפגישה במעמקי נפשם. מדוע? כי הם מבינים דבר, כלומר במה שהצפין האל מתחת לצעיפים המסתירים. שם האהבה.
אנו הולכים ומסתבכים, אך לא מתייאשים. ישנו “מפגש” אוהבים. בזמן המפגש האהובה או האהוב אינם יכולים לתת דבר באמת לבן או בת זוגם. מדוע? כי הוא כבר נמצא עם מי או מה שהוא חפץ, עם “מְאֻווֹ” (בערבית פשוט “עִם מבוקשו”, מָעַ מַטְלוּבִּהִ / مَعَ مَطْلُوبهِ). ממילא, הנאהב עצמו אינו מעורר את התשוקה אלא האור הזורח שיכול האוהב לראות בתוך עצמו, וכך פורחת ישותו. הניסוח מעט מורכב, אך מה שנאמר לנו כאן להבנתי הוא כי בפגישה בין האהוב והאהובה מתעוררת ראייה פנימית אל אור שלא נגמר מתוך שזה מה שהעין יכולה לראות וזה מה שגורם לשמחה בנפש. האם “הנאהב” כאן הוא רק האל ולא בן או בת זוג, או אהוב אחר ממש בעולמנו? העניין הוא כזה: האהבה היא העיקר ולא האהוב שאין לו “מתת” או מתנה לתת. אוהבים אותו ואין צריכים ליותר. אין כאן שפע אלוהי או מתנה מבן זוג.
ועוד מלמד השיר, שאסור להיפרד. אם האהוב רוצה ומצווה שהאוהב יעזוב, על האוהב האמיתי, בניגוד אולי למה שייעצו מומחי הזוגיות, לסרב להניח לאהבה. שהרי אם יַעַזְבֶנָּה, סימן שמעולם לא אהב.
אבן ערבי מלמד בשיר כי אהבה אמיתית היא אהבה קתולית, לנצח נצחים, והיא תמיד גועשת וניצתת. אהבת הזולת כזולת אינה אפשרית. אהבה חשים רק בתוכנו ולעצמנו. אך הזולת פותח את השער אל האהבה שבתוכנו והיא אינסופית, זורמת, בוערת ועולה. את הזולת עמו אוהבים אסור לעזוב, כי רק בעזרתו אפשר לצלול מעבר לצעיפים ולמחסומים.
ולסיכום: בשיר הראשון למדנו כי ראוי לאחוז באהבה בכל הכוח כל הזמן, ולא להסב ממנה את תשומת הלב ולו להרף עין. בשיר השני למדנו לאחוז בזולת הנאהב ולא להרפות כי הוא שער לאוקיינוס של אהבה, והכיסופים אינם כלים לעולם.
מקור
להלן שני השירים במקורם הערבי, מנוקדים. בדיון הצגנו כמה בחירות, המלמדות על ההבדלים בגישה השירית בין המקור לנוסח העברי. גם מי שאינו יודע ערבית, יוכל לחוש בהבדלי הגישה בעזרת “תרגום גוגל”, שהשתכלל עד מאוד מאז נכתב הנוסח העברי, לפני כשמונה שנים, והוא כאן מתפרסם לראשונה. על פי המסורת המוסלמית, אין אפשרות ואף אסור לתרגם את הקוראן, אלא רק להריק את משמעויותיו ללשונות אחרים. הגיון זה חל בעצם על כל כתוב. הטקסט כמוהו כקוד הגנטי שלנו, איננו רק שורה של סימנים שאפשר להחליפם באחרים, אלא מערך מלופף, מהודק ומהדהד המפיק מקאם מתבדר, ופועל על נקודות שונות בגופנו. כפי שאומר הפתגם האיטלקי, המתרגם הרי הוא בוגד. אם יתרגם במדויק, יקלקל את השורה, ואם יפרוש כנפיים, תהיה לנו יצירה חדשה. האמת, כמובן, אחרת. אנו כותבים מחדש את השיר בעזרת מחברו המקורי. ברגעים מסוימים, הוא נוטה ללון, מתרץ קושיות ובעיות, ומכוון את הכתוב אל מקומו הנכון לזמן ולשפה, כך שיתבדר ויפגע היכן שראוי ונקבע בבריאה. אין נאמנות אלא לאהבה ששוקעה בשיר, והמילים מתיישרות, והלב שמח.
سَلَبَتْ لَيْلَىٰ
مِنِّى العَقْلَا
قُلْتُ يا لَيْلَىٰ
ارْحَمِى القَتْلَىٰ
حُبُهَا مَكْنُونْ
فى الحَشَا مَخْزونْ
أيُّهَا المَفْتُونْ
هِم بِها ذُلا
إنّنِى هَائِم
ولَها خَادِم
أيُّها اللائِم
خَلِّنِى مَهْلا
لَزِمْتُ الأعْتَابْ
وطَرَقْتُ البَابْ
قُلتُ للبَوابْ
هَل تَرَىٰ وصلا؟
قَالَ لى يا صَاحْ
مَهْرُهَا الأرْوَاحْ
كَمْ مُحِبٍ راحْ
يَعْشَقِ القَتْلا
أيُّها العاشِقْ
إنْ تَكُنْ صادِقْ
للسِوىٰ فارِقْ
تَغْتَنِمْ وَصْلا.
* * *
الشَّوْقُ يَسْكُنُ بِاللِّقَاء، والاشتِيَاقُ يهَيِجُ بالالْتقَاء
لا يَعْرفُ الاشْتيَاقَ إلاَّ العُشَّاق.
مَنْ سَكَنَ باللِّقَاءِ، فَمَا هُوَ عَاشق عِنْدَ أَرْبَابِ الحقَائِق.
مَنْ قَامَ بثِيَابه الحريقُ؛ كَيْفَ يَسْكُن؟
وهَلْ مثْلُ هَذَا يَتَمَكَّن!
للْنَار التْهَابٌ ومَلْكَة.. فَلاَ بُدَّ مِنَ الحرَكَة.
والحرَكَةُ قَلَق، فَمَنْ سَكَنَ مَا عَشِق.
كَيْفَ يَصِحُّ السُّكُونْ؟ وهَلْ فى العِشْقِ كُمُونْ! هُوَ كُلُّهُ ظُهُور، وَمَقامُهُ نُشُور
والعَاشِقُ مَا هُوَ بحُكْمِه، وإنَّمَا هُوَ تَحْتَ حُكْمِ سُلْطَانِ عِشْقِه.
وَلاَ بحُكْمِ مَنْ أَحَبَّهْ.
فَمَا حَبَّ محُبٌّ إلاَّ نَفْسَهُ. أوْ، ما عَشِقَ عاشِقٌ، إِلاَّ مَعْنَاهُ وَحِسَّهُ. لِذَلِك،
العُشَّاقُ يَتأَلمونَ بِالْفِراق، وَيَطْلُبُونَ لَذَّةَ التَّلاَق.
فَهُمْ فى حُظُوظ نُفُوسِهمْ يَسْعَوْن.
وَهُمْ فى العُشَّاقِ الأَعْلَوْن.
فَإنهَّمْ العُلَماءُ بالأُمُور، وبالَّذى خَبَّاهُ الحقُّ خَلْف السُّتُور.
فَلاَ مِنَّةً لُمحبٍّ عَلَى محْبُوبِهِ، فَإنَّهُ مَعَ مَطْلُوبهِ.
وَلاَ عنْدَهُ محْبُوبٌ ومَرْغُوب سِوَى مَا تَقِرُّ بِهِ عَيْنُه، وَيَبْتَهجُ بِهِ كَوْنُه.
وَلَوْ أرَادَ المحِبُّ ما يُريدُهُ المحْبُوبُ مِنَ الهَجْرِ، هَلَكَ..
بَينْ الإرَادَة، وَالأَمْرِ !
وَمَا صَحَّ دَعْوَاهُ فىِ المحَبَّةِ، وَلاَ كَانَ مِنَ الأَحِبَّةِ..
