״ לפני שאדם נולד הכול פתוח ביקום בלעדיו.
כשהוא חי הכול סגור בו בחייו.
וכשהוא מת הכול שוב פתוח.
פתוח סגור פתוח. זה כל האדם .”
-יהודה עמיחי
שטף דם
מציאות חיינו במזרח התיכון היא שדה קרב רב- זירתי מורכב מאין ספור לחימות ועימותים, סכסוכים ומשברים. נוכח נחשול המלחמות האחרון אפשר לפסוק בודאות: חיינו הם מסכת מופרעת של הפסקות אש! אש תמיד בוערת – ורק הגנרלים מתחלפים.
התערוכה ‘שטף דם’, כפעולת תרבות פתוחה לקהל, היא כדגימה למציאותם של כל מוסדות התרבות בישראל. כמותם, שאינם עוסקים בפעילות המוגדרת “חיונית”, היא נידונה לסף פגיעוּת גבוה, תחת איום השבתה מתמיד. הפעלה פתאומית של תקנות שעת חירום עלולה לטרוק את דלתותיה של הגלריה עוד טרם יופעלו הצופרים, ובמציאות הולכת ומסלימה גוברים גם סיכוייה להיקלע לאירוע בליסטי שיביא לחורבנה הפיסי ממש. לימבו ‘סגור פתוח סגור’ זה משקף את שבריריות הסיטואציה הגיאופוליטית שאנו נתונים בה ואת הערכות המצב, הגלויות והחשאיות, שדוחקות בנו להרהר בגרוע מכל – אירוע פטאלי בו תתלכד כל יישותה של התערוכה עם פגיעה ישירה שתדייק אותה כ”מוצדקת שבכל התערוכות”.
תערוכה זאת מגלמת, על כן, את הדימוי האולטימטיבי של חיים בצל מהלומות בלתי פוסקות. שמה מהווה מטאפורה לשפיכות הדם המתמשכת במרחב מסוכסך זה של העולם וכלל דימוייה מבקש להרכיב תמונה פורנזית של קיומנו האלים בהדרש לפתולוגיה המכונה בשפה העממית ‘שטף דם’, זאת מהסוג הגלוי לעין שנגרמת מפקיעת כלי דם ומסתמנת ככתם תת עורי בגוני אדום כחול; עדות לפגיעה כואבת שלא מביאה בהכרח לחיסולו של הגוף.
בפרק זה של שישה שבועות בחייה, נביט בגלריה כבגוף חי המספר באמצעים שונים את מסכת קיומו בצל מהלומות בלתי נדלות שרושמות את מבען, בסופו של דבר, גם בנפש. לתערוכה נבחרו עבודות שונות שאין להן בהכרח עניין בסימון תקופה או מקום, אבל סמיכותן מלכדות אותן כמערך ממצאים באתר גופני/ נפשי/ תרבותי חבול, תחת זרם בלתי פוסק של חבטות וכאב וללא הפוגה המאפשרת מרפא.
בעבודות ניתן למצוא כאלה שיש בהן קירבה קונקרטית לפגיעות גופנית, או לכל הפחות קירבה סימבולית למצבים פגיעים של הגוף האנושי. לצד עבודות מופשטות שנזהה בהן צורות מכה, חבורה, שריטה, או שתת דם, כמו בעבודותיהן של אריאן ליטמן ורינה פלד, ניתן למצוא גם כאלה שהן תיאוּריות וריאליסטיות, שהצבתן במערך הנוכחי מאפשרת לקרוא בהן אפילו פגיעות כפולה; כפי שבמצבי אסון, יהיו אלה תמיד חסרי הישע – קשישים ויונקים בני יומם – לשלם ראשונים את מחיר הדמים.
ויש בין העבודות גם כאלה המעלות אסוציאציות לזירות אלימות ולאסונות מעשי ידי אדם הפוגעים לא רק בו, אלא גם בסביבה ובטבע, במורשתו ובנכסיו התרבותיים. “אֶבֶן מִקִיר תִזְעָק “ מצטיירות המילים מאבניו המטופלות של אהרון קריצר, בבחינת היותן עדות ומוכיחות בשער את פעולותיו ההרסניות של האדם, אם בין כתלי ביתו ואם מעבר לחומות.[1]
והרי גם במנוחתן על מדף, עדיין מגולם באבנים פוטנציאל קר של נשק מאולתר. וכאלה גם הצברים “רעולי הפנים” של ריטה מנדס פלור, שמקיימים מתח התנגדות גבוה בין פעולת הכיסוי ובין אינסטינקט קיומי חזק להוֹריק מתוך השְׁחוֹר “וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָה” משלימה התקבולת את הפסוק מחבקוק.
הפריבלגיה לעיסוק האמנותי במיוחד בחלק טראגי זה של העולם היא נתון שתערוכה זאת מודעת לו ואינה מתיימרת לחמוק מלדון בו, אדרבא. במכוון לא נרמז למשתתפות ולמשתתפים דבר על השימוש התמתי ביצירותיהם והתערוכה מכנסת את יצירותיהם, ללא ידיעתם או הסכמתם, לכדי “תמונת דם” רחבה עם פוטנציאל גדול לפרשנות אקטואלית ומידה לא מבוטלת של אחריות לסמנן כייצוגי עוול או סבל שייתכן והאמנים מעולם לא ביקשו להידרש להם. האמניות והאמנים לא רק שפטורים מכל אחריות לגבי הצימודים וההקשרים (הפרובלמטיים שיתכנו מבחינתם), אלא ש ‘שטף דם’ מפקיעה במפגיע את זכותם הפרשנית לעבודותיהם ומכפיפה אותם להנחה ש “אין אתר פנוי”, וככל שמדובר ביצירה, אין טעם לדבר בה בלשון אסקפיסטית ומנותקת מהקשרים קיומיים בוערים. לצד זאת, אין לתערוכה גם כל יומרה להשוות בין הפגיעה בכלכלה החומרית והסמלית שגוזרת המלחמה על העיסוק האמנותי לבין מחיר הדמים אותו משלמים הקורבנות המיידיים של המלחמה המתמשכת.
ובכל אופן, למרות הטון הסרקסטי וקריצת התגרות בגורל, ‘שטף דם’ מרפררת בהכנעה גם לקבוע הדטרמיניסטי בו אנו לכודים, למחזור הדם שאנו נידונים בו כבני תמותה. לזה המפעם בגוף היחיד ולזה השוטף וחוזר ושוטף את כלל האנושות. להסתעפויות הענפים, וכלי הדם, בצורתם הפרקטלית וכוחם הקפילארי המופלא, כמו בעבודותיה של בתיה רוזנק, אך בא לידי ביטוי גם דרך עבודותיהם של מירי נשרי וירמי עדני. העובר של נשרי בכניסה לחלל התערוכה משבט עצמו לדעת וכפילותו יוצרת דימוי משני של וגינה פעורה – היא כזכור “מקורו של העולם״[2], בעוד דמותו הנכמרת של אדם בדמדומי חייו, ניבטת מעבודתו של עדני, תוך שהיא מוחקת מהמייסטר הדגול דב אור נר את תפארת זהותו, מותירה את המיתוס אפוף ההילה של היוצר החד פעמי מנושל מנכסיו ומריבונותו על גופו, ויתר על כן מייצוג בבואתו שלו, מַקְדִּימָה עד כדי גיחוך את נבואתו של אור נר עצמו: “כשלוקחים בחשבון שנטיית הגוף המתבגר היא להתכווץ בטווח של אלפי שנים, ייתכן שהוא יהפוך לפרודה נקודתית בחלל״.[3]
חותם את מסלול הצפיה, תלוי לצידו של אור נר, פרח כובע הנזיר מחצרה של רינה פלד. במין צימוד פואטי ומכוח היבראו הבלתי רצוני, הוא מהבהב ומסמן לצופה את שיבתו הנצחית.
טקסט: יורם בלומנקרנץ
אוצרים: עודד זידל ויורם בלומנקרנץ
[1] חז״ל במסכת תענית י״א, א׳ על הפסוק מחבקוק ב׳ י״א.
[2] כשם יצירתו המפורסמת של גוסטב קורבה, אותה מצטטת האמנית בעבודה מרכזית שלה שאינה מוצגת כאן.
[3] דב אור נר, מתוך פרוייקט: חיזוי דיוקן עצמי בעוד 50,000 שנה, מצוטט אצל טלי תמיר, דב אור נר – פעולות בפלנטה הקרובה 2070-1970, הוצאת קו אדום אמנות, הקיבוץ המאוחד 2014, עמ׳ 42.
***
לקראת שיח גלריה ב12.10: התערוכה ׳שטף דם׳ מוצגת בגלריה הקואופרטיבית הירושלמית, אגריפס 12.
