מנשה עידה ז”ל
חייתי וביקרתי בהרבה ארצות, הכרתי הרבה אנשים – אדם כמו מנשה לא פגשתי מעולם. מנשה התקשר אליי לפני כמה שנים – אני לא זוכר מתי בדיוק – הציג את עצמו כאוהב ומעריך את ספרֵי נהר וביקש להזמין כמה מהם, ואם אפשר, להיפגש אצלו במורשה, רמת השרון. כבר בשיחה הוא ריתק אותי. דיבר בלי הפסקה כמעט, בסחף של מילים ורעיונות, הרמב”ם ומרקס, יצחק לאור ושפינוזה, פילוסופיה ויהדות.
אמרתי לו שאני עוזב את בנימינה רק בשבתות והוא אמר שזה בסדר, שאבוא אחרי אחת עשרה, כשהוא חוזר מבית הכנסת.
באתי.
מנשה בא לקראתי. הוביל אותי ליחידת הדיור, החדר שבו התגורר. אני חושב שהייתה שבת חורפית-שמשית ואשכוליות שנשרו מהעץ הצמוד לכניסה הצהיבו את אדמת החמרה האדמדמה.
בדרך לחדר נשענו לחומה שהפרידה בין הבית לבית השכן פסיפסים יפהפיים. שאלתי מי האמן, ומנשה אמר:”אני”. הפסיפסים שיצר מנשה הם השתקפות של עומק נפשו – צבעים עזים, חמים, מבעירים כמו נפשו של היוצר שמצליח להפוך אבן לרוח.
נכנסתי ונדהמתי. ארון ספרים גדול ובו מה שמכונה “ספרי קודש” ולצידם שירה ופרוזה עברית. מיטת יחיד. שולחן “סלוני” ועליו מאפרה עמוסת בדלי סיגריות. וחפיסות סיגריות. וקופסאות של תרופות. תמונה של קיום בסיסי. Asceticism קלאסי. הסתפקות במינימום ההכרחי כדי להמשיך לחיות. דלות מפוארת.
שאלתי אם אפשר לעיין בספרים. ספרי שירה של יצחק לאור, תלמוד, משנה וספרי חוכמה יהודית.
ומנשה, עיניו השחורות בוהקות בזוהר שמיימי. “הנהר שלכם הוא קדוש”, אמר, “בוא נשתה קפה”. הוא בישל קפה ושתינו.
השארתי לו את הספרים שביקש, והוספתי כמה נוספים מספרייתי שחשבתי שיענינו אותו.
במהלך השנים, מדי חודש-חודשיים, ביקרתי אצלו. פעם, כשהקשר נותק לזמן מה, שאלתי את יצחק לאור מה קורה והבנתי שמנשה מאושפז. כשחזר, באתי לראות אותו. הוא נראה מאושר. טיפלו בי יפה, אמר.
במהלך השנים אירע שמנשה ביקש שוב ספרים שכבר הבאתי לי. וכשהזכרתי לו שכבר קיבל אותם, אמר שהעביר אותם הלאה, לחברים, שיינו גם הם, וישכילו, כך אמר.
לפני כמה חודשים באתי לביתו החדש, ברמה”ש. נפגשנו ברחוב, תחת שמש קייצית קופחת. הוא לבש גלביה קלילה וחבש כובע שהזכיר לי את ביקורי בטג’יקיסטאן. הוא כמה לשיחה, לא הירפה, שטח בפניי מחשבות פילוסופיות מרקיעות שחקים לצד פרשנות מרקיסטית-רמב”מיסטית של המציאות המדינית והחברתית.
הקשר האחרון היה ב-1 באוקטובר. מנשה שאל מתי אבוא ואביא לו את הספרים החדשים של נהר.
השבתי שאיני יודע מתי אעבור ברמת השרון והוא איחל לי גמר ולמשפחתי גמר חתימה טובה.
חייתי וביקרתי בהרבה ארצות, הכרתי הרבה אנשים – אדם כמו מנשה עידה לא פגשתי מעולם. אדם שהוא כולו רוח, רוחניות, חף מחומר, מחומרנות. משיח בשר ודם.
ועכשיו אני מעיין בספרו של יהודה עתי “הגיונות אמסטרדמיים – פנומנולוגיה של ההכרה” ובספרו של אבישי גלילי “השפעת רבי חסדאי קרשקש על תורם העצם של ברוך שפינוזה” – שני ספרים שהעניק לי מנשה ביודעו ששפינוזה הוא נושא לימודיי ואהוב רוחי.
לא אשכח אותו עד יומי האחרון.
