על הקיקיון – הירהורים על אובייקט מושהה
קיקיון היא סדרה הולכת ומצטברת של אובייקטים עשויה חפצים וחלקי חפצים, בדרך כלל שיירים של כלי קיבול, נפח ותיחום, כמו: פחיות, בקבוקים, גדרות רשתות ופלריגים, תמיד שברים וקרעים ומעשה פרימה שלהם. אצלנו בחצרות היו גדלים קיקיונים בשפע. שכונתינו בדרום תל אביב נבנתה על פרדסי שייח מורד והחצרות שפעו עצי הדר ורימון, גויאבות ושסק ועוד שיחים ומיני ‘גדר חי’. את השיכונים הנמוכים סבב טבע מקצתו תבלינים ורובו תפרחות משכרות, והיו הרבה ורדים שנהגנו לכנות אותם שושנים, והיו גם שיחי קיקיון. מהקיקיונים נזהרנו מאוד ובתערובת של יראה בלולה בסלידה הנחנו להם בענקותם הדחלילית עד שהיו מגיעים הפירות הבשרניים לשיא בשלותם ושמשו אותנו במשחקי מלחמה. כיום, ניתן עדיין למצוא קיקיונים גדלים בתל אביב, זרועים בחלקות הלימבו שבין הזנחה להשבחה, בשולי הדרכים הנסללות, לצד מתחמי מגורים חדשים הנערמים על חורבות יפו ההיסטורית ושכונות הדרום ושדות הפסולת הנכבשים מחדש. מהשדות ההם הסתנן הקיקיון ופלש לאמנות שלי.
הקיקיון היהודי נולד בספר יונה. “בן לילה נולד ובן לילה אבד” נאמר עליו שם, שעה שאלוהים הצמיחו אד הוק על מנת לסוכך על יונה הנביא, וכבר באותו הלילה שילח בשיח תולעת להכמישו כדי ללמד את יונה שיעור במידת החסד; כי לא חס יונה על אנשי נינוה ברואים בצלם, ועל הקיקיון, שאפילו לא טרח בעבורו, חס גם חס. מאז, לדיראון עולם, הפך הקיקיון שם לכל דבר זמני וארעי עד כדי מזוייף, שקרי ומתחזה. השיח הזה, שהתברך באיכויות אנרכיות בכל מובן אפשרי וחתרני מבורך – רעיל ומרפא – מקיים גם קירבה מצלולית מופתית למילה ‘קנון’. לכן התכבדתי מאוד בניכוסה הבלתי אפשרי של יישותו המרובדת, באופן שרק מסמן את פעולת הניכוס ומודע מאוד לאופק האירועים הקטלני והמאיין שיוצרת ההתקה שלו מחלקת השדה הבוטנית הפראית אל ‘שדה האמנות’ הסוציולוגי.
כמו הקיקיון הבוטני, גם הקיקיון האמנותי הוא הפקר, אך בניגוד אליו, הקיקיון האמנותי נמצא בסכנת הכחדה תמידית שאינה בבחינת השמדתו הפיסית, אלא בחימודו וחימוסו, בעיוותו ובניכוסו לתחום הקנון. סוכן האמנות הממוצע והמצוי פוסח פסיחה מודעת על הקיקיון האמנותי, ולמעשה היצירה הקיקיונית מסומנת, לא אלא בפסיחה עליה, באשר תכונתה היא להגיח מול עיני הצופה, תחת להיגלות מתוך כוונת צפיה. זוהי אולי תכונתו המשמעותית של הקיקיון שהוא מעיין קוונט רוחני התלוי ועומד בכוונת הרואה, יהיה זה “הרואה אותו” בהגחתו, או “הרואה בו” פוטנציאל לניכוס או עיבוד. יוצא אם כך ש’הקיקיון האמנותי’ אינו אלא אוקסימורון המבטא את המרחק הבלתי ניתן לגישור במונחים אונטולוגיים בין יצירה קיקיונית או לא יצירה (ואפילו לא ארטיפקט) ובין אובייקט אמנותי או יצירה קנונית.
נסיונות לגשר על הפער הזה אפשר למצוא במסגרות המשגה שונות לארט ברוט ואמנות אאוטסיידרים. אבל בניגוד לאובייקטים המוכלים במסגרות קונספטואליות אלה, פריכות ככל שיהיו, היצירה הקיקיונית למופעיה מתחוללת בתווך מושהה של הגדרה – היא היא גדר הקִיקְיוֹנִיּוּת.
היצירה הקיקיונית נפסחת אומנם כיצירה בפני עצמה, אבל לא נפסח ממנה המבט המוצא בה אינטרס אפשרי ואפילו כפול. מחד היכולת להגדיר באמצעותה, על דרך השלילה, את היצירה הקנונית, ומשם גם למצוא בה מאגר מופקר של ערכים אסטתיים ורעיוניים, מהם ניתן לדלות ולעבד יצירה קנונית. סוכני אמנות כיוצרים ואוצרים בעלי מתח קנוני גבוה ובכירות בשדה האמנות, אותם שמכוננים את משטר המבטים והאשראי הקנוני, עשויים להתעלם התעלמות פורמלית ושתוקה מיצירה קיקיונית המגיחה מתוך בליל הדימויים הוירטואליים, למשל מהרשתות החברתיות או בקבוצות חובבי אמנות, דפים של אמנים עצמאיים, גלריות וירטואליות וכד’, ועדיין לדלות ולפתח ממנה רעיונות ותובנות ואף לחמוס אותה כמעט בשלמותה. במילונו של הקנוניסט ( סוכן וסוחר בקנון ) לא יכולה להתקיים הגדרה שתכיל בפועל את תפקודו של ‘אובייקט עשוי’ מסוג כזה עד שלא נותר אלא לכפות על האובייקט הזה כינוי שאם לא יעיד על מהותו, יוכל בדחילו לסמן את אי היציבות בה הוא כלוא מנקודת מבט קנונית. זה, לפי שעה, הקיקיון.
