מנשה עידה – חבר יקר אהוב, 27-02-26
מנשה נפטר בשנתו, לבדו בדירתו. הוא לא ידע שנפטר – מוות שקט, ללא כאב, כמו נגאל בפתאומיות מייסורי נפשו. חי בין עולמות: בין ספרי פילוסופיה, שירה, קבלה, היסטוריה, כתבי דתות שונות ומרקסיזם שלא התממש עבורו. נע בין רצון ללמוד ולהעמיק לבין בדידות עיקשת, ובימים שמצבו הנפשי לא אפשר לו לקרוא או לפעול – הדבר הכביד עליו מאוד.
דיברנו כמעט מדי שבוע, ונפגשנו בחנות הספרים “הנסיך הקטן” בקינג ג’ורג’ בתל אביב או במקומות אחרים אחת לשבועיים-שלושה. הכרתי את מנשה דרך בתי, זהר עתי, שעבדה אז ב”נסיך הקטן” – אולי לפני עשרים שנה ויותר. מנשה עסק גם בפסיפס: בנה שולחנות עגולים מצבעים זוהרים, צלחות, כוסות וחפצים נוספים. הוא ניסה למכור מהיצירות הללו, אך ללא הצלחה.היה חברו של אבא של נעים, בעל החנות, שגם הוא היה צייר ומרקסיסט. שניהם ניהלו שיחות ארוכות על מרקס ואחרים – לעיתים התלהבו, לפעמים רבו, ותמיד חזרו לדבר שוב. לעיתים הבאתי לו ספרי הגות ושירה שלי ושל אחרים, והוא היה מחזיר לי בספרי דת ופילוסופיה – יהודיים, סיניים או סופיים. הוא סיפר תמיד בפרטים על מה שקרא, מה קנה, מה קיבל, מה נתן.
ומנשה חסר. כאילו ציצית קטנה מחיי שנקרעה עם מותו.
שיתף אותי בהתלבטויותיו סביב מינוני התרופות ואיכותן, בצורך בעזרה, בהפסקות הארוכות בקריאה, בתחושה שאנשים סביבו לא מבינים אותו, וברצון לראות עכשיו ארצות אחרות. מנשה היה איש שיח נדיר – חכם, חי, בועט. שואל, מטיף, מסביר, ומקשיב. נע בין תחומים, סקרן, אדיב ושקט. הייתה לו זווית ראייה מיוחדת, שונה משל רבים. לעיתים נכנס לעולמה של הדת ויצא ממנו במהרה. סיפר על קשריו עם אחרים – הוגים, משוררים, יושבי בתי קפה. הייתה בו תמימות חברתית שטלטלה אותו לפעמים.
יומיים לפני פטירתו עמדנו לתאם מפגש. הוא פחד לנסוע בתחבורה ציבורית ודיברנו על כך. באותה שיחה נשמע טוב – קרא, התעניין, היה צלול. כעבור יומיים קיבלתי מנעים שיחת טלפון: מנשה לא עונה. אחר כך הגיע הבשורה – מנשה נפטר בשנתו. עצוב. עצוב מאוד. מנשה – חבר יקר, מיוחד ואהוב.
