ב-1 לספטמבר 2025, בני הצעיר, שחר, התחיל גן טרום חובה. שנתיים לפני כן, בעלי צילם אותו בגן הפרטי, יושב ומשחק במכוניות צעצוע. מיד ידעתי שהצילום הזה, או לפחות חלק ממנו, יהפוך בצורה כזו או אחרת לציור. אממה? הילד גדל מהר והציורים שלי מגיעים בדיליי. עד שהגעתי לשבת ולצייר, כבר נכנסנו עמוק לתוך מלחמה, ושחר הספיק לסיים את הגן הפרטי…
כשהתחלתי לתכנן את הציור, קיבלתי החלטה קצת לא שגרתית מבחינתי – לצייר את שחר ואת מכוניות הצעצוע שבחר בצבע, ואת הרקע – בשחור-לבן. עמדו מאחורי ההחלטה הזו שתי סיבות: האחת – רציתי להבליט את הצבעים של הדמות העיקרית בציור, שלא ייבלעו ברקע הצבעוני של התמונה, והשנייה – כי זה כל כך התכתב לי עם המציאות של חיינו כעת, והאתגר של גידול ילדים במצב הנוכחי.
המציאות, שידועה לכולנו, היא של מלחמה קשה שלא נראה שיש לה סוף באופק, מציאות של אי ודאות גדולה וחרדה מהעתיד. בתוכה, אנחנו מנסים לגדל ילדים בתחושה קצת מזויפת של נורמליות, תוך מיסוכם מעובדות החיים. אנחנו מנסים שלא ייחשפו לחדשות, משתדלים למדר נושאי שיחות בסביבתם, או בכלל מצנזרים דברים כאלה ואחרים שאינם מתאימים לגיל הרך.
לצערנו, עד כמה שננסה, המיסוך הוא לא הרמטי. לעיתים אלה אזעקות וצלילי בומים שחודרים את המסך העדין של האשליה מתוך המציאות, ולעיתים אלה פשוט החדשות שברקע או שיחות של מבוגרים. הילדוּת שאנחנו כל כך מתאמצים להעניק לילדינו היא מעין בועה של אושר, דימיון וצבעוניות, וזאת על רקע מציאות שצבועה בגווני אפור ושחור.
אבל זה עובד גם הפוך: לא רק אנחנו, המבוגרים, מגוננים על הילדים מהמציאות הקשה; גם הילדים הם העוגן שלנו, ששומר עלינו שפויים במציאות הזאת, נותן לה את הצבע שלה ומעניק לה משמעות. זו אחת הסיבות שציירתי את המכוניות ששחר הוציא מהקופסא כצבעוניות, כסמל לאופן שבו הילדים נותנים לחיינו משמעות, וגם כסמל לחופש ולחיים – בניגוד לאפלה ולסבל.
לסיום, אי אפשר בלי להמשיך ולייחל לסיום מהיר של המלחמה, ולשחרורם של כל החטופים מהחושך בחזרה לאור החיים.
מאחלת לכולנו שנשאיר לילדינו מציאות טובה יותר לגדול בה.
באדיבות ארגון אמני הציור בפה וברגל הבינלאומי
