הזמן הריק, ההומוגני, האינדפרנטי – הוא הזמן שהמיתוס בא ועיבד לזמן מאופיין, זמן היקפי, זמן מחזורי, זמן מלא, בו הטמפורלי בא במגע עם הנצחי, זמן בו מאופיינים קודש וחול; זמנים חריפים של התגלויות ואקסטזות לעיתים באו ותבעו את ההכרח לרוטינה, לשיגרה מבורכת, ליום יום שיש בו חסד. חסד החולין.
הזמן ההומוגני המחולן הלאומי והזמן ההטרוגני של הקדושה זה הפתוח אל מלאות החיים ואל הטרנסצנדנטי – נטרפים שניהם גם יחד בכף הקלע בעיתות מלחמה.
רגע רגע ודקה דקה יכולים להיכרת חיים, לחדול נשימה, לצאת קטוע גוף או פגוע נפש משפחות שלמות עלולות להיטרף. זמן אסון בסדר גודל כזה הוא זמן בו החייה המפלצתית של המלחמה, הגודזילה (כפי שמוקמה לאחרונה בסרט קולנוע מרטיט על מלחמת העולם השניה המתגלה לחופי יפן) מרימה את ראשה
עבודותיו העיקריות של צביקה לחמן הן מסה קריטית של פיסול ובהן אפשר להתבונן אל כל פסל ופסל ממש כמרחב שניתן לשהות בו, מקום לבוא אליו. לפסליו, לראשים שלו יש משקל ונפח נפח כבד שמעצימים את קיומו של כל ראש כהוויה או כקוסמוס, מכל נקודה הם נצפים אחרת, הפסלים הם מקום. חלל שמעלה מחדש את השאלה של האנושי, המבט מתוך האדם ועליו.
המסורת הפילוסופית התיאולוגית בשלוש דתות הספר, גוזרת מהתיאור שמשה לא ראה את פני האל, את רעיון התארים השליליים של פני האל שלא ניתן לראות אותו אלא גם לא ניתן לשיים את עצמותו.
מה שמשה ראה זו שארית האור לאחר שהכבוד עבר, משארית האור, ממה שכן נצפה ונתפס – נגזרו שמות לאל אך לא כאלה התופסים את עצמותו אלא כאלה המייצגים את פעולותיו של האל, שהם בעצם דרכי המוסר בעולם: "ה' ה' אל רחום וחנון", מכאן נגזרת עמדה מוסרית. זהו בקצרה הפער בין תארים שליליים לתארים חיוביים. בין שני צדדי האל המתגלה והמסתתר ואולי גם פני הזמן ההומוגני וההטרוגני.
ב7.10 נחצו פני האל ונמנעו מאיתנו שני פניו הן הנגלה והן הנסתר כמו אבדו מהבנה וממגע . האל המסתתר נעלם נעול בחוסר הפשר של אירועים גדולים ממדת אדם ועם. וגם האל הנגלה, זה החי בנו דרך פעולות המוסר האנושי היה גם הוא לנסתר ולא נודעו עקבותיו בלבבות מי שפעל את מפעל ההרג האכזרי והמתועב.
מאז הדברים התפתחו למלחמה ולחיצוי בין עולמות קהילות מדינות אוכלוסיות. אסון גדול במרחב ובזמן שעדיין אין כלי שיאמוד ויכמת אותו בעוד טכנולוגיות ופוליטיקות מנסות לחזור לרוטינות שלא קיימות.
כל בקר אדם נעור ליום מלחמה ולא יודע את ממדי האסון שיתרחשו ביום זה, וכמה בתים יחריבו וכמה אנשים יאבדו וכמה משפחות עולמן יחשך עליהן וכמה אוכלוסיות תיוותרנה ללא מענה. כל יום הוא מי באש מי במים..
לבה רותחת-קפואה של זמן אובדן, זמן שההומוגניות שלו היא אסון מתמשך, משהו שהוא במהותו כבר לא זמן שיש בו פעימות אלא יחידת זמן דבוקה אחת כמו שמתארים רבים מקרובי החטופים ורבים מקרובי המשתקמים מפציעות קשות ורבים מהאבלים על מי שנחטף מחייהם לעד.
בלבה הזאת צביקה לחמן ניסה דבר יום ביומו לצייר את הפנים היומיות. דווקא לחמן שעד כה נרתע מלהעניק לפסליו פנים מוגדרות, וחתר להפשטתם ולהפיכתם למרחבי נוף ולביקועם הכמו גיאולוגי. ואשר כל אחד מגילויי הפנים אצלו כמו נחצבים בגוש חורץ רחב ולא סימטרי מקום לתעות בו וללכת לאיבוד, נקרת הצור.
כמו שני שעוני הזמן בשירת אבות ישורון, הזמן הגדול והזמן הקטן; בא הזמן הגדול לטרוף את הזמן הקטן. יום יום צביקה חצב פנים יום יום ניסה להתקרב אל הפנים ולהשיל קליפות מעמקי ישותו. הדימויים שהבאנו מגיליון זה הם גלגולים אחדים מתוך פסל שהחל לעבוד עליו אחרי ה-7 באוקטובר ונתן אותו ליציקה השבוע לקראת שמיני עצרת. ויום יום עבד בניסיון לבקע את המסכה ולהשיל את שכבותיה כדי להתקרב לפני אדם הוא מונה סופר וגורע קווים כמו מפניה של ישות-על שאין ידוע אם לחסד או לדין פניה.
אבל המתח הנוצר בין המסיכה הראש הנגרעת ומשורטטת ונערם שוב ושוב ובין ריבוי דיוקנאות הפנים מעלים בצופה את המתח בין אוכלוסיות היש המבקשות חיים ובין אלהי מסיכה וחרדת האיון.
