בוקר שבת 7/10 תפס אותי בצפון יוון. ערב קודם נפרדתי מהשמש מול צוקי ויקוס המהממים. לתחושתי זה היה רגע של מגע עם פלא הבריאה ויופיו של הטבע. למחרת בבוקר התעוררתי להודעת ווטסאפ של ביתי, תצפיתנית במוצב כיסופים: "אני ממש מפחדת, אני אוהבת אתכם הכי בעולם, אני לא יודעת מה קורה, ואני לא יודעת אם יהיה טוב". כך נתוודעתי לסופה העזה המתרחשת בארץ. עושה את דרכי לשדה התעופה באתונה…. הזמן מרגיש כמו נצח…. אין קשר איתה…. לא מוצאת כרטיס טיסה… היא כעת לבדה שם…בלעדיי… האם היא תחזיק מעמד? בתוך חוסר האונים הזה שבו לא מצאתי במה להיאחז, נשאתי שוב את עיני אל צוקי ההרים וביקשתי מאלוהיי שלא יזנח אותה, שישמור עליה , שישגיח עד שאבוא. "שיר למעלות ,אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי", כך מצאתי את עצמי מזמזמת את הפיוט בתוך התרוצצות תודעתית בהולה ובניסיון להשיג טיסה לארץ, ולהצליח למצוא אות חיים מביתי. "אלוהים, אנא ממך שמור עליה, שתצא מזה מהר ובשלום… ואם חייב פה בכל זאת משהו לקרות, אז פציעה קלה משהו שאפשר להבריא ממנו מהר… ואם בכל זאת זה לא אפשרי, אז שלפחות תצא משם בחיים, עם כל השאר נתמודד" על האופציה של חטיפה ואונס עוד לא חשבתי בכלל, אחרת ברור שהייתי מכניסה גם אותם למו"מ שאני עורכת מולו, כאילו אני כותבת את "דיינו" האישי שלנו כעת. מנסה לשנות רוע גזירה שאולי כבר נחתם וטרם הגיע לאזני. אני אשה שבו בזמן בורחת מבשורה וטסה באימה לעברה.
ביתי ניצלה. החזרנו אותה הביתה למחרת בבוקר. בריאה בגופה, כאובה ואחוזת רעד. רסיסי ההדף הלאומי חדרו לתוך פתח ביתנו עד לנימי הנפש. בתהליך הליווי של ביתי, גיליתי שגם בתוכי נפצעו חלקים שונים ולא בטוחה שאוכל לשקמם ולהשיבם. איבדתי את שמחת החיים, את היכולת הטבעית שיש בי לטפח את יחסיי עם אהוביי. אך בעיקר נפצעה תחושת אופטימיות שליוותה אותי בחיי, אמונה בטוב, משהו שכיניתי אותו בשם תקווה. עברתי בחיי אי אילו משברים וכאבי לב ונפש, אך תמיד בתוכם לא אבדה לי האמונה ביכולת לחיות את החיים בטוב ולצמוח מתוך המשבר. לא מצאתי את היכולת הזו כעת בתוכי.
התחלתי לחפש את הדבר החמקמק הזה הקרוי תקווה. מנסה להבין מהי תחושה זו? אילו מופעים יש לה? ואיך אמצא אותה שוב בחיי אם בכלל? אריסטו אמר שהתקווה היא חלומם של אנשים ערים, אך לא היו לי יום ולא לילה וחלומותיי היו רווים סיוטים המגיעים תמיד לאותו מבוי סתום של יקיצה בהולה. מסה זו החלה כתהליך חיפוש וכשיקום אזור הנפש הפנימי הקרוי תקווה. כמובן שעלי לשמוח בכך שביתי ניצלה, לא נאנסה, לא נחטפה, לא נפצעה, לא מתה. ואכן יש בי תחושת נס גדולה, אך איך אסביר במילים את תרכובות הרגש השונות שמצויות בביתנו מאז: שמחה רוויה באשמה, הודיה מתבוססת בבושה, אהבה מהולה בדאגה בלתי פוסקת שהנס לא יקרה פעמיים, תחושת הצלה הכרוכה גם באבל כבד. המוות הפך לאורח כבוד על שולחננו, גם בדמות חברותיה וחבריה שנהרגו.
אולי אני צריכה להגדיר מחדש מה אני מחפשת? עד כה חשבתי שעלי לחפש את התקווה באיזורי הרגש, תקווה כציפייה לטוב. אך אולי בעצם התקווה היא פעולה בכלל ולא רגש? היא משהו שצריך לעשות ולא לחכות לו?
הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט מציע לנו שבמצבי מלחמה המטרה היא לשמור על חיים אנושיים, שראוי לחיותם. הדרך לכך היא באמצעות הגברת החיים הפנימיים של האדם. נראה שפעולת הכתיבה שאיתה אני מתעמתת כעת, היא ניסיון להרחיב חיים פנימיים שיאפשרו לי לא להיקלע/להיכלא בדינמיקה הישרדותית של קורבן-תוקפן ללא מוצא.
בחיפושי ברשת אני נתקלת במאמר של רני לוי המצטט את בת זוגו יעל פזואלו ז"ל, פסיכולוגית ומנחת סדנאות ברוח הבודהיזם, שכתבה תוך כדי מחלתה בסרטן שהביאה למותה.
"אז מה יש בה, בכל זאת, בתקווה? יש בה את המילה 'קו'. הקו, קו החיים, הדרך, הם התקווה עבורי. ה'דרך' במובן הרחב ביותר שלה, על כל ההתפתלויות שבהן היא מתפתלת. הקו הזה, של התקווה, מחבר בין העבר לעתיד, אבל הוא קיים תמיד בהווה.זו נקודה מאוד חשובה: תקווה היא עמדה שקשורה להווה שלי. זוהי תקוות הווה. היא אינה קשורה באמת לעתיד. תקווה היא התשובה לשאלה במה אני מאמינה ברגע הזה, מה אני חיה עכשיו" (יעל פזואלו ז"ל)
הגדרתה מחדשת לי, הרי תמיד היה ברור לי שתקווה היא שילוב של מבט לעבר האופק ואמונה ביכולתנו להשפיע על עתידנו. אך יעל במותה, מתחייה שוב בתוכי, ומחייה משהו בי, מלמדת שעלי לחפש את התקווה בהווה, ברגע הזה בחיי, עם כל מה שיש להם להציע. להישיר מבט אל המציאות הקיימת ובתוכה לחפש. לרגע בתוך ההגדרה הזו אני מצליחה לחזור לנשום, לשים לב לנשימותיי שנקטעו בבכי, יגון וכאב על סבלם של החטופים, מי שאבדו את אהוביהם, הנפגעים, המפונים, השורדות והשורדים ובהם גם ביתי, על הסבל שיש כרגע גם בקרב הנפשות הסובלות בעזה ילדים, נשים, מבוגרים ומשפחות. אני אומרת לעצמי, "את נושמת, חיה, כמה לא מובן הרגע הזה" ושוב מרגישה רגע של חיבור לבריאה, הפעם לא מול צוקי ויקוס אלא אל מול הבריות. "מודה אני לפניך… שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך" . מתבהר לי כעת משהו חדש בברכת השחר יומיומית זו. אין מדובר באמונה שלי באלוהים המטאפיזי, אלא אמונה באלוהי שבי, האמונה של משהו שמצוי בתוכי, בחיי, ועלי למצוא אותו ולחזקו.
נפתח לי אשנב הצצה לאפשרות חדשה שלא הייתה בי קודם שמגדירה עבורי את התקווה. אך איני מסתפקת בכך ואני ממשיכה לחפש. אני חושבת על תקווה ביחס לייאוש. אין לי את הפריבילגיה כעת לשקוע לתוכו, להסתתר מאחוריו כמסתור של ודאות פטאלית. מתוך מחשבה זו, מפציעה עוד הגדרה לתקווה. תקווה אינה רק רגש ואולי גם לא רק פעולה, זו עמדה אתית, שיש בה בחירה והכרעה, כך אני רוצה לחיות את חיי, להיות נאמנה לגרעין של תקווה בכל רגע אפל ככל שיהיה. לבחור להיות במגע עם כל מה שיש לרגע הזה להציע.
נזכרתי בשיר "לחיות באור" מתוך ספרה "והוא האור" של לאה גולדברג המרגיש לעיתים כציווי פנימי שהיא מצווה על עצמה. סקרן אותי לדעת, איזה רגע בחייה הפגיש אותה עם הצורך להוציא מליבה מילים אלו. ברומן שזור באופן סמוי, סיפור אביה שנאסר כשבוי מלחמה ובעקבות כך איבד את שפיותו בתוך מלחמת העולם הראשונה ואושפז במוסד סגור. לאה ואימה עוזבות אותו מאחור בהגירתן. אין לי מושג אם השיר קשור לכך, אך הולך ומתבהר לי שנשים חכמות ואמיצות במצבי קצה הטעונים באמוציות עזות, מוכנות להישיר מבט אמיץ וכן על החיים ועל התקווה גם ברגעים שכאלו. האם אוכל גם אני לעשות כך? בצל סף המוות שהייתה בו ביתי?
חשתי הכרת תודה ליעל פזואלו וללאה גולדברג על מה שהשאירו לי גם לאחר מותן.
"אני אחיה, אחיה ואוהב את החיים הללו.
אוהב אותם על כיעורם, על חוליים, על אימתם- ולא אצא מדעתי.
אני רוצה לחיות. לחיות הרבה.
לחיות חיי אדם אשר מותר לו לנשום.
לחיות באור".
אבל מה בעצם קורה פה? אני נעה ונדה מציטוט אחד לאחר, הפיוט מתהילים,אריסטו, ברכת השחר, קוהוט, פזואלו, גולדברג. כמו אשה שנואשת לטיפת מים לשפתיים סדוקות ויבשות. מה זה אומר? שכבר ויתרתי על התשובות מתוכי? שאני נחל אכזב? אני מנסה לפנות לעצמי את הזמן והמרחב להשתהות, לתת לשאלות הללו להתעורר. אך ברגעים הללו רעש אוטם אוזן ולב שב ומשתלט: מה היה קורה אם היא הייתה נחטפת ?איך היינו מצליחות לשרוד את זה? ומה קורה עכשיו עם האימהות שאיבדו את ילדיהם, איך הן עכשיו מוצאות טעם לחייהן? ואלו שנותרו ללא בית, נעים ומטלטלים עם רכושם שפתאום מכביד עליהם? מה זה הפינוק הזה שלי לשבת, להשתהות, להרהר? צריך לעשות משהו, לפעול. אבל איך? ומה? אינני יודעת. רק חשה שאי השקט מחרחר מלחמה, המולה נטולת מילים: חררר,חרחררר, חראחראחרא….. האם אפשר בכלל בתוך החרחור הזה להקשיב להרהור?
לא מצליחה לעצור גם כשאני מתחילה להבין שזהו לא המקצב הנכון. ממשיכה במרדף אחר שיקוי קסמים לסבל אישי ולאומי. מתנדבת לעשות מעגל שיח על תקווה, באחת העצרות להשבת החטופים, אולי נגלה יחד בדיאלוג משהו חדש. מים זכים ללחלח גרון ניחר. לידי יושב נער צעיר לבוש מעיל ארוך שחור, עגילי צלב על אוזניו, קעקועים על צווארו. מולו נעצר נער חרדי שהגיע עם קורקינט והסתקרן מהשיח שנוצר. פתאום הצעיר שלצידי קם באחת לעבר הנער החרדי. אני נהיית דרוכה. האם מתחיל פה קונפליקט? עוד פעם שסע שאין לו ריפוי? הם מתלחשים ביניהם ואני סקרנית להבין על מה. לפתע שניהם מציגים מול כל המעגל עמדה בקורתית דומה על נטיית המדינה לכפות על אזרחיה השתתפות בלחימה. אני מודה שאני מופתעת משיתוף הפעולה הזה. יש בי התרגשות על הדבר החדש והמפתיע בתוך שיח חברתי משמים וצפוי מראש שבו כאילו כל צד קיבל לדקלם תפקיד. השניים הללו מציגים מתוך המציאות הנוכחית, משהו חדש לאוזנינו ועיננו. שביב של תקווה מתעורר אולי בכך שאנו משילים מעצמנו תפקידים זהותיים קבועים, עוזבים לרגע את חרחורי הסיסמאות הבנאליות ומעזים לפגוש הרהור חדש שמגיע ממקור פנימי יותר. "ה צ י ל ו, ה צ י ל ו, ה צ י ל ו, ביתי צועקת אליכם משבי החמאס ואינכם עושים דבר" כך נשמע מהבמה קולה הזועק של אחת מאימהות החטופות. קולה כבר צרוד ונשנק, צווחותיה חודרות עמוק מפלחות את הלב. כולנו משתתקים, משפילים מבט, המציאות הנוראית השתלטה על הכל. איך אפשר להרשות לעצמנו לשבת לחשוב? לדבר? יש אנשים ונשים להציל, אהוביהם עימם בשבי האימה וחוסר האונים. השיחה נפסקת ואנשים מתפזרים. חלקם הולכים לקרבת הבמה, חלקם מתרחקים.
בסיום המעגל פונה אלי אשה בשם רותי ומציינת את המיתוס של פנדורה, אני תוהה לפשר הקשר ורותי מחדשת לי על סופו של המיתוס שלא היה מוכר לי. בסיפורה של פנדורה, עיננו פנתה תמיד למסר של הסכנה הקיימת בסקרנות וחטטנות, כיוון שאז כל צרות העולם יוצאות לעברך. פנדורה מבוהלת מהאסונות שיצאו מהתיבה וממהרת לסגור אותה. היא אינה משתהה לבחון מה עוד יש בה. רק לאחר זמן מה היא אוזרת אומץ ופותחת אותה בשנית. אז היא גם מוצאת את התקווה. על אף הרצון להזדרז לסגור את התשובה במענה מהיר עלי לקבל את האומץ, להביט בתיבת האסונות החברתיים ולאומיים שפקדו אותנו ולהמשיך לחפש בעומק התיבה אניצים של תקווה.
נראה שבימים אלו להיות במגע עם תקווה דורש אומץ ויכולת לשאת כאב וחוסר וודאות. לא אחת אני שומעת בשיח על החטופים, מעין וודאות אשלייתית בדבר מותם. כמה קשה לנו להחזיק את התקווה לאורך זמן שהם בחיים. כמה קשה לשאת את המחשבה שהם חיים וסובלים ואנחנו מוגבלים ביכולתנו להצילם. אך לא לקוות להימצאותם בחיים ולהצלתם, משמע שאנו אלו הגוזרים עליהם מוות ולא רק חוטפיהם האכזריים. אחרי התקפת ה 7/10 נהיה מעורר אימה לקוות. התקווה נתפסת כחולשה, כזו שמשקפת נאיביות, טיפשות, עיוורון. אלו שהאמינו, קיוו ופעלו לאורך השנים למען שלום בין העמים נתפסו כעת ביתר שאת כהזויים. חלקם אף שיתפו בתהליך "התפכחות" שעברו, כאילו לקו בתקווה ששיכרה אותם, ששיקרה להם. אני תוהה האם יכולה להיות כעת תקווה שתעמוד על יסודות של אמת ולא של אשליה? שתעמוד על יסוד שמבחין בין טוב לרע? שתעמוד על יסוד שנקרא חיי היומיום, ולא על עיקרון אידאולוגי זה או אחר.
המקצב לתחושתי התמתן, אני עדיין בחיפוש דרוך, אך פחות בהול, יותר בררני. לרגעים מרגיש שאיני כותבת, אלא מנסה ללקט מזון לנפש רעבה. זהו ליקוט בפאת השדה בעיתות רעב,כמו רות ונעמי. אני משתהה גם כדי לברור בין המזין לרעיל. שמעתי שיש כעת נשים בעזה שזה מה שהן עושות, מנסות ללקט בשדות המופצצים אוכל ליקיריהן. אולי זה כוחן של נשים בעת הזו ובכלל, וזו מתנתן לעולם. להצליח להמשיך לחפש את מעיינות המים, ומקורות ההזנה גם בתנאי חורבן.
*
יש דריכות באוויר, מספרים שבקרוב מאד תהיה התקפה איראנית. ביתי מבקשת שוב ושוב שאקנה עוד מים. כבר יש לנו שבע שישיות מהתראות חרום קודמות. "מה הקטע עם המים?" אני שואלת. היא מספרת שכשהיו נצורות בחמ"ל ביום התקיפה, חיפשו מקורות מים שונים, אלתרו, הייתה הפסקת מים והיו צריכות להסתדר עם מה שיש במשך 16 שעות, לחפש עבור הפצועים שהיו איתן בחמ"ל מים כדי להשקותם. הגר עולה בתודעתי ומיד ליבי יוצא אליה ואל ביתי, הגר המשוטטת במדבר עם בנה ישמעאל, תרה אחר מקור מים חיים באדמה החרבה. הגר פליטה, גרה, מגורשת מביתה עם בנה, עם חמת מים אחת. היא באימה, אבודה ומבוהלת, תועה בדרך עד שאוזלים המים, ברגע של ייאוש משליכה את בנה כדי לא לחזות במותו. פעולת ההשלכה יש בה מן הייאוש, להשליך את החיים שהביאה לעולם, להשליך את העתיד המופיע בדמות וולדה, להשליך את היכולת להמשיך ולחפש. אך ישמעאל אינו מתייאש, זעקתו ובכיו מגיעים השמיימה. כמו קולותיהם של משפחות החטופים שזעקותיהם סומרות את שערותינו, ולוואי וירטיטו את היקום כולו לשחרורם, לשחרורנו. מלאך האל שומע הזעקה ומראה להגר את הבאר שלימים קרויה ביר רחמה -באר הרחמים. הוא מבטיח לה אופק שאינה מצליחה לראות ברגע זה "קוּמִי שְׂאִי אֶת-הַנַּעַר, וְהַחֲזִיקִי אֶת-יָדֵךְ בּוֹ: כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל, אֲשִׂימֶנּוּ." שמא זו תחילתו של השבר שאנו מצויים בו? האם עלינו אולי לחזור לשבר בסיסי קדום יותר ביחסים הראשונים בין אברהם להגר וישמעאל? יחסינו עם שכנינו ואויבנו נטועים באב שהפקיר את בנו למות מצימאון, וכעת דורות על גבי דורות אנו נושאים על גבנו רגע מיתי זה. אולי יש לנו תפקיד לתקן את העוול הזה. בני ובנות אברהם אנחנו ומאותו אב צמחנו, ולשני הילדים ניתנה ההבטחה העתידית להיות לגוי גדול, לא נוכל לחיות מתוך מחיקתו של האחר.
*
ערב פסח, באוויר מרחפת השאלה כיצד נצליח לחגוג ? כיצד נציין את החרות ויציאת מצריים אל מול מציאות של 133 חטופים? אני שמה לב שבהגדה משה לא מוזכר כלל על אף שהיה לו תפקיד לא קטן ביציאה מעבדות לחירות. אני תוהה מה הטקסט רוצה לספר לנו בהעלמתו. עולה לי דמותו מכה בסלע ברגע של יובש וצימאון קולקטיבי במדבר, מבקש להשיג עבור עמו מים חיים, תקווה. אך על כך נענש. על שהכה ולא השתמש בדיבור, במילים. האם טמון בכך רמז? מים שופעים לנפש יבשה אינם יכולים להיות מושגים בכוח, אלא דווקא רגעי הצמא והייאוש הם רגעים של דיבור- דיבור פנימי, דיבור מדויק, אמונה בכוח המילה.
אני תוהה, נניח שאמצא מענה המניח את הדעת והלב לגלי הייאוש האישיים, האם מענה זה יהיה בהכרח יעיל גם מבחינה קולקטיבית? ונניח שהמענה שלי מתאים לרבים מהאנשים במרחב? האם גם אז די בלבבות רבים מקווים, כדי לרפא את השבר הלאומי העמוק?
את המסה הזו אני כותבת תחת גלים של התקפה על החשיבה, על ההוויה, ועל הקיום שלי ושל משפחתי, של עמי , של מדינתי. אני מנסה למצוא מילים בתוך התקפה אלימה וקשה על האמונה והתקווה ליחסי שותפות הוגנים ומיטיבים עם שכנינו. בתוך מהומה זו, אני מופתעת מיכולתי לשבת ולכתוב. כבר כמה חודשים אני בבולמוס של כתיבה. נראה שיצירה חדשה עשויה להיווצר מתוך תנאים קיצוניים של מועקה וחוסר נחת. דווקא מתוך חוסר הבטחון הקיומי והתהום אליה נחתנו כולנו- נוכל אולי להתחיל למצוא תשובות שלא היו זמינות עבורנו קודם לכן באיזורי הנינוחות. עוד לא אבדה תקוותנו לחפש את הדרך הנכונה לנו כחברה, כעם, וכמדינה במזרח התיכון.
אל מול הרוע האנושי שנחשפנו אליו, עלינו להעמיד אלטרנטיבה של חיים ואופק עתידי. עלינו לנסות בתוך צונאמי ההרס, החורבן והייאוש לארוג חוטים של תקווה. תקווה צנועה כזו, פרגמטית, תקווה של היום יום, של ההווה. מחילה של תקווה המתהווה מעצם מהלך החיפוש, מתוך זעקת הנואשות, מתוך סדר חברתי שנפרע ומאפשר בתוכו לייצר הזדמנויות חדשות ממצולות המועקה. תקווה שחותרת להביט בעיניים פנימה אל התהום שנפערה, לזהות את אזורי השבר העמוקים ולפעול למען תיקונם. אמנם אנו בכנען, אך לא נכנענו עוד ליובש סופת הקדים שנושבת לעברנו, ועמוק בתוכנו אנו יודעות שמים זורמים בכוחם גם לפרוץ הרים.
