אֵילו סימונים היית חורטת על קיר המחילה כדי למנות יום ועוד יום ועוד לילה. מטורטרת, חסרת שינה, צונחת על המרצפות, שקטה מאוד. באיזה סמל היית בוחרת לאותת מעבר נוסף בין ירח מתמלא לירח מתחסר. לזכור שישנה מעלייך שמש בלתי נראית ושעדיין אדמה חופפת אדמה. ואולי מוטב לשאול את השאלה שבאמת מקננת בראשך: איזה טקסט היית מדקלמת לעצמך כדי לא לאבד שפיות, כדי לזכור שפעם ידעת למסור את נפשך על התורה, לחקוק צורות של אותיות, לדבוק במילות סוד. פעם הרי ידעת ללמוד וידעת ללמד. אהבת ללמוד וללמד. בלהט ארוטי, מתנשף, בלתי מתפשר. אולי דרשה מהזוהר? משהו מפעים במיוחד (למשל: כי האדם נברא לטוב ונותנים לו זמן להתגלגל לשלימות הטוב. למשל: שם ה' פירושו מרכבה פירושו ארבע רוחות מחוברות בנשיקה; למשל: כולנו איברים זה בזה, או סוד הקורבן, או זה שבתוך הקללות הקשות ביותר מסתתרת הנחמה הכי גדולה. למשל: השכינה נמקה בעילפונה, הדופק שלה אוזל, עוד רגע היא מתה, האם יבוא רופא הנשמות שלה או שההזדמנות חלפה. למשל: רק אל תתנני אלוהי בידי השיגעון, אבל זה כבר סליל מסרט אחר שמסתבך אצלך ברצועה, פושקין וודקה זוהר חולי אהבה וחוזר חלילה). לא חשוב מה, כל דבר, מילה אחת, פיסת שיר, רק שיבוא. דבר מה שניתן להיאחז בו כשהכול מסביב נשמט. כשהעולם מתפורר ונקרע.
מעניין שאינך מנסה לרקוד בזיכרון, גם לא לנוע במעגלים בין דפנות הקירות שהולכים וסוגרים עלייך בחשיכה. מעניין שאת לא חושבת על ידיים אוחזות בך על החיבוק המיוחל הלב המתרונן לקראת מי. את לא מדמיינת ביקורים בגולאג או משלוח מצונזר שלא מגיע פעם בכמה חודשים; לא חושבת על הרעב והמחלות על הכינים והדרגשים, על הניבול והבושה. להתחשמל או ליפול על מסמר. לא חושבת גם על מנדלשטם ונדיז'דה או אנה אחמטובה ובנה. יבגניה ובנה הסופר, וסילי אקסיונוב. או על מקום אחר, הקשר אחר: נטליה גינזבורג, רגע לפני שלוקחים את לאונה, והמכתב האחרון שלו אליה, שאומר לה תהיי גיבורה, אני סומך עליך שתהיי גיבורה, העיקר שתמשיכי לכתוב. ואז הוא מוסיף, הערה: "האויב היחיד שלנו היה הפחד שלי". וידוי קטלני, מרוכז, כזה שאפשר לומר רק רגע לפני בוא התליין.
ואת כאן, ומה היית אומרת במכתבך האחרון, ולמי. עתה אינך נאחזת במקסמי השווא של הגוף, אהבת בשר ודם, ריחות שכוחים והטעם של הצבעים. עונג שידעת או שסיפרת לעצמך שאת יודעת. כל זה בכלל לא מעניין עכשיו. מלודרמות מטופשות ופרידות. הלידות של הבנים. הלידות של הבנות. החופה. הכלבים בשדה התעופה. מעגלי החברות ומרדפים אחר חוויות. עיניים נעוצות באלומת אור, מסכות מתחלפות. גדר פרוצה. סימנים וסמלים, שלל של אוצרות. לא חשוב כל זה. אין ילדים שאת צריכה להאכיל מתפוחי אדמה מוחבאים בתוך כרוב מכובס. סלק מכתים את כפות הידיים. העיקר, כמו שאניה אמרה, להתרכז. חוט אחד של היגיון רציף: עבודה במתפרה. מתפרת השאול: חריזה של הברות והשחלה של מילים, תו לתו, תך לתך, לתפור את התוך והחוץ, כאילו יש רצף אחד. ולא משנה אם יש אלוהים. לא משנה אם שני צידי הסינר יצאו מחוברים הפוכים עקומים והבד לא יוכל לכסות את העירום. אפילו לא מקצתו.
***
בכל פעם שאני מתקשה להתכנס לאי-עשייה, לשאת את האין, אני חושבת על רוסיה. כתמים של שלג ודם. עד שהצבע נהיה אפור מלוכלך. אבא שלי חג סביבנו, מדקלם איתנו אותיות אלף-בית, ברחובות וברכבות התחתיות של מוסקבה. בבתים המחוממים יתר על המידה. בדירות המסתור. בימים טובים ורעים. עם או בלי האזנות קג"ב. זה כבר לא חשוב. בסיבוב הנצחי שלךְ הוא תמיד מלמד אתכם הילדים פואמות ותפילות בעל פה, שירים דרשות ופסוקים. מי יודע מתי יגיע המעצר, מאיזה כיוון תפתח עלינו הרעה. באילו מילים נאחז כדי לשמור על הרוח.
ואני תמיד מחכה.
