אנו נכנסים עכשיו אל המערה של רשב”י והחבריא.
מערה ציורית, מסתורית, שקטה-בוערת, שבה רשב״י וחבריא הם הלב הפועם של תורת משה שבעל פה בז׳ באדר.
האור במערה לא היה אור של יום ולא חושך של לילה.
נרות שמן עמדו תלויים בנברשת גסה של ברזל, טיפות שמן נשרו לאט, והלהבות רעדו קלות כאילו גם הן מאזינות. קירות האבן היו שחורים ממגע השנים, ספוגים לחות, ספוגים נשימה של תורה. הקשתות הכבדות מעל ראשיהם החזירו כל לחישה, כל הברה, כאילו המקום עצמו לומד יחד עמם.
רשב״י ישב במרכז.
לא גבוה, לא מורם, אך כל המערה כמו התכנסה סביבו. עיניו עצומות למחצה, לא כמי שישן אלא כמי שמביט פנימה. פניו חרושות עמל, אור דק נח על מצחו, זקנו מאיר לאור הנרות. סביבו ישבו החברים, עטופים בגלימות גסות, עייפות לילה ניכרת על פניהם, אך בעיניהם ברק – אותו ברק של מי שיודע שאין לו מקום אחר בעולם אלא כאן, ברגע הזה, בלימוד הזה.
בחוץ – העולם לא שתק.
צעדי מגפיים על אבן.
מתכת נוקשת.
לחישות זרות.
נביחת כלב רחוקה, חדה, חותכת את הלילה.
ריח פחד באוויר.
הקלגסים עברו.
והם לא נשמו.
רק כששקטו הצעדים, רק כשחזר הלילה להיות לילה, נשמע שוב קול הלימוד. לא קול רם – כמעט נשימה. המילים לא נדחפו זו בזו; הן יצאו כמי שיודעות את דרכן.
הלילה הזה היה שונה.
רשב״י ידע זאת.
החברים הרגישו.
ז׳ באדר.
יום שאין בו מצבה, ואין בו קבר, ואין בו סימן על פני האדמה – אבל הלב כבד ממנו. יום שבו נוכחות שאינה נראית ממלאת את החלל.
אחד מן התלמידים, צעיר יחסית, עיניו טרוטות אך בוערות, לא התאפק.
קולו רעד קלות, לא מפחד – מהכובד.
רבי, אמר, כל כך הרבה התפלל משה. חמש מאות וחמש־עשרה תפילות. ובכל זאת נאמר לו רב לך. איך ייתכן? וכי תפילה אחת חסרה היתה? ואם לא חסרה – למה לא נודע מקום קבורתו? למה נסתלק האור הגדול הזה דווקא כך, בלי סימן, בלי גילוי?
שתיקה ירדה.
אפילו הלהבות נדמו.
רשב״י לא פתח מיד את עיניו.
הוא נשם עמוק.
וכשדיבר – קולו היה נמוך, שקט, אך כל מילה נכנסה בלב.
משה לא נאבד, אמר.
משה אתגניז.
הוא לא הסתלק כדי להיעדר, אלא כדי להתקיים באופן אחר. כל זמן שהיה גלוי – הייתם מביטים אליו. עכשיו – אתם נושאים אותו. האור שנראה היה אור אחד גדול. האור שנגנז – הוא אור שמתפזר בלבבות.
הוא פקח את עיניו.
הנרות השתקפו בהן כאילו היו כוכבים.
וכד אתכנש שמשא, המשיך, נהיר סיהרא ונהרין שיתין רבוא כוכבין. כשהשמש נאספת, אין העולם נותר בלי אור. הירח מאיר, והכוכבים מתגלים. כל אחד כפי כוחו, כל אחד כפי תיקונו.
החברים נשמו.
אחד מהם כיסה את פניו בידיו.
תדעו, אמר רשב״י, תורה שבכתב היא אור שאינו סובל פירוד. תורה שבעל פה – היא אור שנכנס בשבר. בעמל. בשאלה. בבלבול. בפחד. דווקא כאן, במערה, בין גזרות, בין לילות של סכנה – כאן מתגלה משה באמת.
בחוץ שוב נשמעה נביחה.
אחד החברים קפץ קלות.
רשב״י חייך חיוך דק.
אל תיראו, אמר. ההסתר אינו אויב האור. הוא כלי לו. אילו הכל היה גלוי – לא היתה בחירה, לא היתה אמונה, לא היתה תורה שבעל פה. עכשיו, כשאין קול מן השמים – יש קול בלב.
הוא שתק.
החברים הבינו: מתקרבים לתיקון חצות.
אחד קם לאט, ניגש אל הנרות, הוסיף שמן. הלהבות התחזקו. האבן זהרה קלות. הזמן כמו עצר.
ובתוך הדממה הזאת, בתוך המערה הנסתרת, בתוך דור של שמד, נולדה שמחה. לא שמחה רועשת – שמחה עמוקה, יציבה, של מי שיודע: אנו נושאי משה. אנו ממשיכי תורתו. לא בפה – בלב. לא בגילוי – בהסתר.
ובאותה שעה הבינו כולם:
משה לא מת.
הוא חי כאן.
בלימוד הזה.
בלילה הזה.
בנו.
