ינואר 1996. דרך העולם לשמוע מעשה ואני ראיתי מעשה.
וראיתי שעוד מעט שבת ורציתי להכין את עצמי לקבל זאת השבת וגופי היה עד המותניים שקוע בעיגול ולא הצלחתי לעמוד על רגליי לקבל את השבת. והחלו באים חיילים מצפון ומדרום וממזרח וממערב,ואלו החיילים רבים והם באו להילחם.
וגופי היה גלוי, רק ללא רגליים. ולא הצלחתי לצאת כי הרגליים שלי היו אצל החיילים שבאו לקראתי. וכל חייל, יש בו רגליים של התאווה מהיום ודרך מחשבותיו של דוד בשעה שנכנסה אבישג לחמם את גופו והנפילים שחמדו את בנות הארץ ועד אדם שידע את חוה. וראיתי שהחיילים מדרום, גם להם הרגליים של התאוות והם היו רצים לקראתי ואינני יכול לצאת. והרגליים שלהם רגלי תאווה והם מהיום ועד אכילת בשר במצרים וסעודת שלושה מלאכים עם אברהם עד אכילת עץ הדעת. והחיילים שבאו לקראתי ממזרח, גם להם הרגלייםשל התאווֹת ורבים הם, באים לקראתי והם אוחזים בשֵׁכר ויין מהיום ועד לוט ואדם הראשון.
והינה רצים לקראתי החיילים מהמערב ולהם הרגליים של התאוות ורגליים של שכל ופילוסופיה ודעת, מהיום ועד המשא ומתן של יעקב ועשׂו שהציל יעקב את עשו אחיו מנמרוד בתמורה לבכורה ושהתחרט עשו ורדף אותו, ועד קין וקנאתו והרצח של הבל אחיו. וראיתי את הרגליים של הרצח מהיום עד אדם הראשון.
ולא יכולתי לצאת. תכף מגיעים אליי החיילים שיש להם הרגליים של התאוות והתחלתי מקשר עצמי ומתפלל וראיתי את הצעיף של סבתי בידיי והצעיף היה על ספר התורה, קשור מתחת לרימונים, וזה הצעיף היה על ספר תורה ספרדי של סבתי עד שרה, רבקה, רחל ולאה. והתחלתי אוחז בצעיפים בימין ובשמאל ומניף אותם צפונה, דרומה,מזרחה ומערבה כשם שאוחזים בחרב מלחמה, רק שהיו אלה צעיפים מבד שכיסו את אורות המוחין על ראשֵׁי סבותיי וכיסו את ספרי התורה שלהן ושלי עד היום. ובהם שבילים־שבילים של מוחין שאיש לא הלך בהם, והם ישנים וקדומים מאוד ואיש לא הלך בהם.
והצעיפים הכו ברגליים והם הרגליים של התאוות, והחיילים החלו עפים ונעלמים והם היו רבים, רבים מאוד.
והשבת נכנסה ואני נכנסתי לטבורו של עולם והוא העיגול שבו נפשי שבתה, ועשיתי זאת להרגל ומנהג קבוע וקבעתי את רגלי ללכת בשבת ולנוח בטבורו של עולם.
