מנהיגותו של אברהם אבינו

פרדיגמת אברהם אבינו, כפי שמוצעת במאמר, מציגה את דמותו לא רק כמייסד המונותאיזם אלא כמחולל מהפכה הכרתית-אסטרטגית שעיצבה את מהלך הציוויליזציה המערבית לדורותיה. מהפכה זו מתבטאת בחיבור מודע בין המציאות החושית לבין מרחב-על מופשט של מהויות ואלוהות טרנסצנדנטית, ובהענקת יתרון עקרוני למופשט ולתבונה על פני הניסיון האמפירי והכוח החומרי. מתוך חיבור זה נגזרים הן המודל הדתי-מוסרי של האל המופשט והן מודל פעולה אסטרטגי, שבו תבונת-על, תכנון ארוך טווח, בניין כוח צבאי ויצירת בריתות משתלבים למסגרת אחת של “תורת ביטחון” המכוונת להבטחת שרידותו של עם ייחודי במרחב עוין.

בשנת 1991 פרסמתי את סִפרִי הפילוסופי, “תורת הביטחון הכללית – עֶקרון השׂרידוּת”. בשנת 2016 פרסמתי את סִפרִי על אסטרטגיה היסטורית בעם העברי, “גלגל המנוף של ההיסטוריה – התגבשות הציונות האסטרטגית של ז’בוטינסקי”. אחרי שלוש שנים, ב-2019, התקשר אלי בטלפון מנשה עידה שלא הכרתיו עד אז ולא ידעתי עליו דבר. הוא ביקש לבוא לביתי ברמת אפעל, לרכוש עותקים אחדים משני הספרים ולשוחח. מאז נקשרו נפשותינו ונפגשנו אחת לשבועיים בבית קפה ברמת השרון, בבית שבנה בנחלת הוריו ולאחר שנמכרה הנחלה, בדירה ששכר. הפגישות התקיימו בדרך כלל בימי שִשי, לקראת שבת, לפעמים בחברת חבר ילדותו ד”ר איתן בלום, עוזרת המחקר שלי אופירה הלוי, פעם אחת בחברת אחיו אילן עידה וברוב הפעמים רק שנינו, בסך הכל כארבע מאות וחמישים פגישות – שלוש שעות של הגות תודעות, כל פגישה. רוב השיחות נָסַבּוּ על השורשים התנ”כיים והיהודיים של החשיבה הביטחונית העברית מאז אברהם אבינו ועד זאב ז’בוטינסקי.

שבוע לפני מות מנשה, ביום שִשי 10 באוקטובר, נפגשנו בדירתו ושוחחנו במשך כשלוש שעות על האסטרטגיה העברית של אברהם אבינו, שתוכנהּ נמסר לו מן התודעות הגבוהות, שלפי הפיזיקאי היהודי-דני נילס בּוֹהר – מאבות מכניקת הקְוַּנְטִים ובעל פרס נובֶּל – הן אנרגיות. הגינו במלחמתו נגד ארבעת מלכי הצפון, המתוארת בפרק י”ד בספר בראשית, שהוכיחה לאלוהים שהוא התודעה הגבוהה ביותר, כי אברהם ראוי להיות אבי האומה העברית שתהיה ריבונית על ארץ כנען “מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר-פרת”, ועל היותו מודל אולטימטיבי למנהיג.

לזכרו של אחי לתודעות, מנשה עידה, הרי הפרק על אברהם אבינו, עם שינויים ועדכונים בעקבות שיחותי עם מנשה על מה שהתפרסם בספר “גלגל המנוף של ההיסטוריה” שעל הכתוב בו קיימנו החלפת תודעות רבות.

פּרדיגמת אברהם אבינו

הסיפור המקראי על אברהם אבינו מציג אותו כאדם הראשון שחיבר במודע, לפני כשלושת אלפים ושמונה מאות שנה, בין מרחב השֵּׂכֶל הישר, בעל שלושה וחצי ממדים, לבין מרחב-על של מהויות ופוטנציאלים מתממשים/נבראים, שאז לא ניתן היה לדעת, אלא את קיומו. את ממד^[1] המהות המופשטת (האידֵאית) חשף אברהם אבינו כאנרגיַת על-שרידות המאיימת על הכול ומנטרלת כל אִיום, והניח בכך יסוד לזרם האידֵאליסטי בחשיבה, שמשה רבנו – אשר הוריד את לוחות הברית מן התודעה הגבוהה – הוא בכיר נציגיו של זרם זה.^[2] השאלה ששאל אברהם היתה: מה מקור כל הדברים בעולם התופעות, ומה קובע את מתכונת פעולתם? תשובתו היתה: אלוהות מופשטת.^[3] אברהם לא רק זיהה את הממד המופשט המוביל, מאז אפלטון, כל מפעל מדעי, אלא גם קבע שמאזן האיומים, ונִטרולם, בין המופשט למוחשי, נותן יתרון למופשט, ולכן ראוי לחבור אליו לאבטחת שרידותנו כיצורים מוחשיים, עם יכולת הפשטה מפותחת יחסית. בגלל רדידות בממד זה לא תִפקד צה”ל ב-7 באוקטובר 2023 ולא הפעיל את אמצעֵי הלחימה המתקדמים והיעילים מאוד שברשותו. באלוהי אברהם, שגם ברא את היקום וגם משגיח עליו ועל כל מה שנמצא בו מאז, תלויה לא רק שרידותו של כל מופע, אלא גם האפשרות העקרונית לעצם היותם של מופעים. אלוהים מסוגל לנטרל כל איום. לפיכך, לא חלה עליו התופעה הכללית, בעולם האמפירי, של קריסת סימטריה, והוא שורד לנֶצח. מה שנִצחי מהַוֶּה תשתית למציאוּת החלקית, החולפת כפי שניסח זאת אפלטון בתורת האידֵאות. אבל מציאות האדם אינה חולפת במלואה, שהרי יש לו חלק במופשט, בנצחי, וחלק זה לפחות מתקיים לנצח. כך ניתן לגזור מתובנת אברהם גם את המונותֵאיזם גם את הפנתאיזם,^[4] וגם את הפַּנפּסיכיזם.^[5]

מודעוּת לקיומו הממשי של המופשט (של האידֵאה), דהיינו אלוהים טרנסצנדנטי, היא לִבַּת המהפכה של אברהם, יותר מאשר אלוהים יחיד – מונותֵאיסטי. בכך גלומה התובנה שהמופשט (התבונה) הוא אמצעי ייחודי של האדם לאבטחת שרידותו, ואלוהים (על-מרחב) הוא האמצעי האולטימטיבי – תנאי הכרחי ומספיק של הקיום. לכך היתה משמעות התנהגותית מיידית בתחום הדת, החברה, הלאום והמוסר, לרבות מצוות תורת משה. את המשמעות הזאת שום תפיסה אַתֵאיסטית לא יכלה לסלק עד היום.

פרדיגמת אברהם מניחה שיש לאל ידם של אנשים לנטרל איומים על הפרט ועל החברה, אם יתעמקו במהויות של על-מרחב (אלוהים). מכיוָן ש”דיברה תורה בלשון בני אדם”, הביסוס להנחה זאת נגזר מתולדות חייו של אברהם ומיכולתו לנטרל את האיומים הקשים (“נסיונות”) שעלולים היו לשבור את הסימטריה שלו בזמן, ולגרום לקריסתו ולאָבדן מפעלו. האיום המכריע מתואר בפרק י”ד בספר בראשית. הפרק מתאר כיצד גבר אברהם על ארבעה צבאות של מלכים ממרחב מולדתו, מצפון וממזרח, בראש יחידה צבאית בת 318 לוחמים. נטרולם של ארבעה צבאות חִייב תבונת-על. לאברהם היתה תבונה כזאת, עקב כושרו לחולל אינטלקטואליזציות. התוצאה: ברית בין הבתרים וגבולות ההבטחה בפרק טו, שמיגנו^[6] לעתיד את שרידותם של אברהם ושל צאצאיו, כעם, בארצו (ראה בפרק הבא, תֵאור וניתוח מפורט של המַקרו-אסטרטגיה של אברהם במלחמתו בארבעת המלכים).

יחד עם ההארה, הבין אברהם כי מה שיכולים להשיג יחידי סגולה לא יכול להשיג ציבור רחב. לפיכך, לא יוכלו צאצאיו לקיים את הברית, כי לא נחונו בתבונת-על כדי לנטרל איומים. זה היה כישלון מובנה, ולכן צפה אותו אברהם מראש. תוצאות הכישלון גרמו לתקופת העבדות הממושכת במצרים, שאיימה לחסל את העם העברי על ידי התבוללות צאצאיו באימפריה הדרומית.

הפתרון המקראי הוא גילויה מחדש של תבונת-העל. משה בן עמרם^[7] חשף, כאברהם, את הקשר בין מציאות בעלת שלושה וחצי ממדים, לבין מרחב-העל. בעזרת תבונת-העל שרכש, שחרר את העִברים מעבדותם, גיבש אותם כעם במדבר סיני ונתן להם את התורה: מערכת מצווֹת, שתסייע להם לנטרל איומים ולשרוד. מכאן מסקנה שרק יחידי סגולה כאברהם וכמשה מסוגלים לנטרל איומים בעזרת תבונת-העל. רוב מִניָנָם ובִניָנָם של בני האדם זקוק להנחיות מדויקות שנוסחו בעזרתה של תבונת-על על-מנת לשרוד. זאת התפיסה המוטבעת בדת ישראל ובנגזרותיה – הנצרות והאסלאם – לסוגיית שרידותם של בני אדם.

המשמעות ההתנהגותית לא היתה תובנה יחידה בפרדיגמה של אברהם. עוד לפני אברהם יצרו אנשים הַפְשָטות, לרתום בעזרתן את העולם הפיזי לחיזוק שרידותם: הם פיתחו תקשורת סמלית להעברת מידע על מנת לשרוד – דיבור וכתב; הם פיתחו את המתמטיקה, כדי לדייק במדידות בכל התחומים; הם פיתחו את האסטרונומיה המתמטית כדי לחשב את הזמן. לוחות מתקופת חמורבי בבבל ופפירוס-מוסקבה המצרי מלמדים שהיתה מתמטיקה מפותחת כמדע שימושי בימי אברהם בבבל ובמצרים. מושג המִספר ומלאכת החישוב הם מקִּנְיָנֶיהָ הראשונים של תרבות האדם, והם קדמו להמצאת הכתב. בימי אברהם חלה התפתחות מואצת במתמטיקה הבבלית: הבבלים פיתחו אז את שיטת הפוזיציה.^[8] סביר להניח שאברהם – אשר מוצאו באוּר שבבבל, ולפי המדרש השתייכה משפחתו לאצולה האכּדית – הכיר את המתמטיקה והאסטרונומיה הבבלית והושפע ממנה בפיתוח חשיבתו המופשטת. אחרי שעקר לארץ כנען, ביקר אברהם במצרים, וסביר להניח שספג את תרבותה. אף־על־פי־כן, הבנה שקיימת ישות מופשטת, באופן ממשי, כקיום ריאלי, היא בבחינת “גבול איכותי” כפי שהגדיר אותו הפילוסוף האידֵאליסט הגרמני, פרידריך הֶגֶל, ו”מהפכה קוּפֶּרניקאית” כפי שהוגדרה על-ידי הפילוסוף של המדע תומס קון, או “קפיצה קְוַּנְטִית” כפי הביטוי המקובל בשיח האינטלקטואלי היום. לכן סביר לכנות את התובנה של אברהם “הִתְגַּלּוּת” – כפי שמכנים אותה היהודים, הנוצרים והמוסלמים, שתפיסת עולמם ניזונה עד היום מן המהפכה הזאת. שופנהאואר (Schopenhauer) כינה זאת גאונות: “הגאונות מושיטה לנו את ראי הקסמים שבו אנו רואים את כל מה שעיקרי ובעל המשמעות, כשהוא מגובש ומונח במקום האור הבהיר ביותר, כשכל המקרי והזר מסונן ונפלט מחוצה לו”.

המרחב המופשט שחשף אברהם הוא גם מרחב מקביל וגם מרחב משולב במרחב הפיזיקלי. הפרדיגמה האַתֵאיסטית שללה אותו מעיקרו, ולכן התקשתה לחרוג משלושת הממדים האוקלידים. אלברט איינשטיין לא רק שלא היה אַתֵאיסט, אלא היה יהודי שאלוהי אברהם היה טבוע בתודעתו. זהו אחד הגורמים להצלחתו לבצע קפיצה קְוַּנְטִית. איינשטיין ועמיתו היהודי, נתן רוזן, לא נעצרו בממד הזמן, והציעו גשר בין שני יקומים (מרחבים) הקרוי “גשר איינשטיין-רוזן” (Einstein-Rosen Bridge), שעשוי לחבר ב”חורי תולעת” (Wormholes) בין המרחב הפיזיקלי שלנו לבין המרחב הנוסף שהניח אברהם, שהוא “מרחב ראי”, לפי איינשטיין ורוזן. אָמנם השיקול של איינשטיין ורוזן היה שיקול מתמטי טהור, הקשור בפיתוח תֵאוֹריַת “החורים השחורים”^[9] והמושג “אופק אֵרועים” (event + horizon), שהוא הנקודה הנראית הרחוקה ביותר. לכן אין שום אפשרות לִצְפּות במרחב המקביל הזה. אבל ב-1963 הציע המתמטיקאי הניו-זילנדי רוֹי קֶר עוד פתרון מדויק למִשוָאות איינשטיין, המאפשר להגיע למרחב הראי (A mirror open space).

אפּלטון, שראה באלוהים בעל מלאכה (דִּמִיורגוֹס), קבע שהממד המופשט – עולם האידֵאות – הוא המרחב הממשי היחיד שמתקיים בסביבה לא מאיימת, שאין בה שבירה סימטרית, ולפיכך היא סטטית ונצחית. לעומת זאת, עולם התופעות הניסיוני הוא הֶטֵּל של עולם מורכב יותר – של עולם האידֵאות. עולם התופעות מצוי בסביבה מאיימת וכל מה שמצוי בו מבקש לשרוד ולנטרל איומים. את הרעיון הזה הציג אפלטון ב”משל המערה”:^[10] הצללים הדו-ממדיים שבמשל הם צִלָּם של גופים בעלי שלושה ממדים. חשיפת המציאות הזאת מאיימת על תושבי המערה (כפי שהפרדיגמה של אברהם איימה על תושבי בבל והניעה את המהפכה העברית הראשונה, ראה להלן, וכפי שחשיפת בריחתו של מפקד חטיבת “הראל”, יצחק רבין, איימה על מיתוס הפלמ”ח – פאר היצירה של הנֵאו-מרכּסיזם הציוני) ולפיכך הם ינטרלו את מי שיחשוף אותה עד כדי רציחתו.

אפלטון הִשליט דטרמיניזם על עולם התופעות כי האידֵאה הרֵיאלית קובעת באופן מוחלט את ההֶטֵּל שלה. שיטתו של אברהם, לעומת זאת, התבססה על פעילות גומלין בין אלוהים ואדם, גם אם אין זאת פעילות גומלין בין דומים, כפי שהגדיר אותה הפילוסוף והתֵאולוג הדֶני בן המאה התשע-עשרה סֶרְן קירקֶגור: פעילות גומלין בין המרחב הסופי למרחב האינסופי.^[11] תנועה דו-כיווּנית זו בין המרחבים, כפי שניתן לגזור מגשר איינשטיין-רוזן ומפתרון רוי קר, מלמדת שלאברהם היתה תפיסה דינמית של המציאות, בניגוד לתפיסה הסטטית של רוב הפילוסופים היוָנים. פאולוס הנוצרי זיהה את אברהם כמוֹנוֹתֵאיסט וכסמל לביטחון המוחלט באלוהים. תפיסה זו הפכה לעיקרון מחייב במחשבת ימי הביניים והשפיעה גם על המדע המודרני. התעמקות בפרדיגמה של אברהם הניעה את המלומדים הסכוֹלַסטיים בסוף ימי הביניים לנסח את הבסיס הלשוני לקטגוריות של התנועה, תהליך שהגיע לשיאו בפיזיקה של ניוטון במאה השבע-עשרה. אבל ניוטון היה דֵּטֶרמיניסט. לאימוץ התפיסה הבלתי דטרמיניסטית של אברהם בפיזיקה צריך היה לחכות עד תחילת המאה העשרים.

מנשה ואני הסכמנו שהופעת אברהם אבינו היתה אֵרוע-שער אבולוציוני בציביליזציה הנוכחית, לא רק בתחום ההתנהגות, האמונה והמוסר, לצורך שׂרידות האדם, כפי שמוסכם על הכל, אלא גם בתחום ההכרה. הפרדיגמה של אברהם התגלתה כבעלת כושר שרידות גבוה מכל חלופותיה. היא לא רק שורדת כארבעת אלפים שנה, אלא היא גם מניעה את התרבות המערבית, הדומיננטית בעולם, מזה 2,500 שנה. מרדף אברהם אבינו אחרי מלכי הצפון (בראשית, יד) היה הכתובת על הקיר של דומיננטיוּת המערב – המדע כבסיס לטכנולוגיה. נִצְחון האסטרטגיה התודעתית של האתונאים על הפרסים במרתון בשנת 490 לפני הספירה, על הצבא הענק והחמוש היטב של הפרסים היה זעקת הקרב שלה. שבוע לפני מותו ציטט מנשה את המשורר ושכיר החרב היוָני מן המאה השביעית לפני הספירה, ארכילוכוס מפּארוֹס, הראשון ששירתו הועלתה על הכתב: “השועל יודע דברים רבים אבל הקיפוד יודע דבר אחד גדול”. ואז קבע מנשה: “כדרלעומר מלך עילם שהנהיג את המלחמה היה שועל ואברהם היה קיפוד”.

בהנחה המהפכנית שלפיה ליֵשוּת בלתי חומרית יש קיום ממשי, התחיל תהליך מודע ושיטתי של אינטלקטואליזציה של המציאות: חקר הממד המופשט של התופעות הפיזיקליות. גולת הכותרת של תהליך זה הוא המפעל המדעי בן אלפיים ושש מאות השנים, המגַבֶּה בעוצמה הולכת וגדֵלה את מאמצי השרידות של האדם, ובעת ובעונה אחת גם מסכן את שרידותו, כפי שחזו היהודים הקדמונים בפרשת גן העדן ובפרשת מגדל בבל – פרשות שלפי מנשה, בעקבות הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני[12], הן אלגוריות. אלוהי אברהם נמצא במרחב משלו, שהוא, לפי אחת הגרסאות, “הרקיע העשירי”^[13]. אברהם הניח יסוד לחלוקה דוּאָליסטית של המציאות: רוח-חומר, ולחיבור של דיאלוג-השגחה ביניהם. תבונת האדם מגשרת בין שני חלקי מציאות אלה. מכאן גרעינו של הרעיון שמרחב המהות נמצא בתבונה, בעולם הרוח, בעולם ההפשטות. מרחב מהות זה שבא לידי ביטוי בתורה הוא נצחי ואינו משתנֶה, וכך גם התורה, שלפי האמונה היהודית-נוצרית נכתבה בידי הקב”ה, כי בשר ודם מעולם החומר לא יכול היה לכתוב יצירה כה מושלמת, סימטרית מכול וכול, ללא אופציית שבירה. מדענים דגולים רבים סברו שאלוהים הוא תבונת העולם, והמקור או הביטוי לחוקי הטבע. הבולט שבהם היה אלברט איינשטיין שאמר: “אני רוצה לדעת איך ברא אלוהים את העולם הזה. אינני מתעניין בתופעה זו או אחרת. אני רוצה לרדת לסוף דעתו. כל השאר הם פרטים”.

מושג האלוהות המופשטת של היהודים היה הגשר בין המתמטיקה והטכנולוגיה – שהיו מפותחות בבבל ובמצרים העתיקות – לבין המדע שהתחיל להתפתח ביוָן במאה השִשית לפני הספירה. לפי המקורות המצויים בידינו, היוָנים החלו לעסוק באופן תֵאורטי במתמטיקה, בפיזיקה ובפילוסופיה, בחקרם את מהות התופעות. בשלוש מאות השנים הראשונות של המדע, לפחות, מתאלס ועד אריסטו, ובהרבה מובנים באלפיים ושלוש מאות השנים מתאלס עד גלילֵאו, רָוְחָה הדעה בזרם המרכזי של המדע כי את מהות התופעות ניתן להבין בעזרת התבונה הטהורה בלבד, כפי שהיא מתגלית במתמטיקה. דעה זאת נזנחה במאה השבע-עשרה, אך היא שבה למרכז המדע במאה העשרים. משמעות הדבר שממד המהות מסַפֵּק תובנות אמיתיות על שלושת הממדים הראשונים. את המתמטיקה הם תפסו כדקדוק של המהות וכשפה של הפיזיקה. אפילו גלילאו, שבִּשֵּׂר את העידן הניסויי, אמר כי “איש לא יוכל לקרוא את ספרו הגדול של היקום אם לא יבין את לשונו, הלא היא המתמטיקה”. הפילוסוף והמתמטיקאי אלפרד נורת’ וייטהד אמר שהמתמטיקה ברמתה העמוקה ביותר אינה נפרדת מן הפיסיקה ברמתה העמוקה ביותר. אלברט איינשטיין העיר: “אני משוכנע שהקונסטרוקציה המתמטית הטהורה מאפשרת לנו לגלות את המושגים ואת החוקים המקשרים ביניהם, וכך ניתן לנו המפתח להבנת הטבע… במובן מסוים, אם כן, היה מקובל עלי שאמת היא כי המחשבה הטהורה יכולה לחבוק את המציאות כפי שחלמו הקדמונים”. אולם יש לזכור שמאז אותם ה”קדמונים” השתנתה גם התפיסה של “המחשבה הטהורה” וגם השתנתה “המציאות”.

המהפכה העברית הראשונה

אברהם לא הסתפק בפיתוח פרדיגמת האלוהות המופשטת ותפיסה המעניקה להפשטה יתרון על פני הניסיון, אלא הפיץ את תורתו ברבים. הוא לא ניסה לשכנע את שליט בבל, נמרוד-אמרפל-חמורבי, באמיתוּת מערך החשיבה שפיתח, כי היה ער לאופיו השמרני של הממסד ולנטייתו לשרוד כפי שהוא. זה היה מצִדו מהלך מהפכני במודע, כי בכך הוא עִרער את הסֵּדר הפוליטי הַקַּיָּם, שהיה מבוסס, בין היתר, על דת אלילית, אמפירית ומלכדת. היתה חייבת לבוא תגובה חריפה מנמרוד, כדי לנטרל את איום אברהם. אברהם זיהה את האיום עליו ופעל לנטרלו. החל תהליך הִוָּצְרוּתָהּ של האומה העברית.

בתחילה הופעלו נגד אברהם סנקציות חברתיות: קללות והשלכת אבנים.^[14] כאשר אלו לא הועילו, הפעילו נגדו ראשי השלטון את המערכת המשפטית והמשטרתית, והוא הושלך לכלא, תחילה לשלוש שנים ואחר כך לעוד שבע שנים.^[15] לאחר שאמצעים אלו לא הועילו להטותו מדרכו, לא ניתן היה למנוע את ההתנגשות הדרמטית בינו לבין השלטון, שהרי פעילותו של אברהם איימה למוטט את בבל, כפי שהפעילות של סוקרטס איימה למוטט את השלטון באתונה בעיני העומדים בראשה, כאלף ושלוש מאות שנים מאוחר יותר, אף שבמבט לאחור היא היתה בין מקַבּעיה החשובים של אתונה בזיכרון התרבותי. בשיאה של ההתנגשות השליך שליט בבל, על פי האגדה, את אברהם ואת הרן אחיו לכבשן האש. אברהם ניצל בדרך נס. אחיו נשרף בכבשן.^[16]

מיתוס אברהם בכבשן האש מציג אותו כ”גיבור תרבות, כמי שגילה את המונותאיזם ונבחר לאבי האומה ולאב המון גויים… היא אפוא תֶמָה^[17] מכוננת, ותפקיד מרכזי לה בתודעה הקולקטיבית היהודית”.^[18] מדובר באבן יסוד בפיתוח תורת הביטחון העברית: הפצת פרדיגמה דתית חדשה שסיכנה גם את חיי יוצרה וגם את אפשרות פיתוחה. המשך העלילה הוא תֵאור האופן שבו מנטרל אברהם את האיום: ניתוק מגע, הקמת בסיס מוצק בפריפריה, הקמת צבא, יצירת בריתות, מלחמה, ניצחון והשגת ריבונות. אפשר לשער שבעשר שנותיו בכלא הבבלי תכנן אברהם את המַקרו-אסטרטגיה לעיל להשגת מטרתו.

הלקח הביטחוני המַקרו-היסטורי של מהלכי אברהם הוא: קבוצה ייחודית המבקשת לבודד את עצמה מן הסביבה תעורר התנגדות שעלולה להתפתח למהלכי השמדה. לפיכך על קבוצה ייחודית זאת לפתֵח, יחד עם ייחודיותה הדתית/תרבותית, מערכת חיסונית שתנטרל איומים ותמנע מהם להתפתח לסיכונים ולמהלכי השמדה.

זאת היא בתמצית המהפכה העברית של אברהם ומורשתו הביטחונית, שיוסף מרקו ברוך לימד את ז’בוטינסקי, ושאותה התאמץ ז’בוטינסקי להנחיל לעם ישראל.

הכנות

לאחר שנמרוד נכשל בניסיון להרוג את אברהם, ברחה משפחת תרח צפונה, למרכז המסחרי חרן, שבממלכה היריבה, אשור, שבתורכּיה היום. אשור היתה אז בתהליך התפוררות, ומלכהּ, אשמי-דגון, לא הִתאנה לאברהם, שהמשיך להפיץ את תורתו וזכה להצלחה רבה בזכות אישיותו הכריזמטית. לפי תעודות מארי, חרן היה מוקד של שבטים נודדים, ושיירות של סוחרים ודיפלומטים, ושל נדידת שבטים בין אזור הפרת התיכון לצפונה של ארץ כנען.^[19] אלא שחמורבי כבש את אשור, ואברהם המשיך להימלט מפניו. הוא פנה לדרום-מערב דרך דמשק,^[20] לארץ כנען. במחקר זה איננו מטפלים בשאלות תֵאולוגיות, לפיכך אתיַחֵס להוראות אלוהים: “לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ”, כאל תובנות אסטרטגִיּות של אברהם, שלפי המאמינים מקורן באלוהים: אברהם ביקש להתיישב עם משפחתו ובני ביתו באזור שבו אין שלטון מרכזי חזק ורוֹוַחַת בו אֲוִירה ליברלית, ולצבור שם כוח. לכן מחרן המשיך לארץ כנען, כי היא שכנה על סף המדבר, בדרך בין גוש המעצמות הצפון-מזרחיות למעצמת-העל המצרית, הדרום-מערבית. המעצמות הצפוניות ומצרים לחמו זו בזו שוב ושוב על השליטה בדרך האסטרטגית הזאת. כשהגיע אליה אברהם, היתה כנען פרובינציה מצרית פריפריאלית, ועריה – אף כי שילמו מס למצרים – היו אוטונומִיּות למדי. בכנען יכול היה אברהם לצבור כוח, מבלי לוַתֵּר על אמונתו.

בד בבד עם הפצת אמונתו, בנה אברהם כוח צבאי מובחר.^[21] מן הנאמנים לו ביותר הוא גיבש יחידת עילית, בהנהגתו האישית של אליעזר, הדּולֶה ומַשקה מתורת רבו לאחרים, והעתיד להיות עבדו, זקן ביתו, המושל בכל אשר לו.

המצב הגֵאו-אסטרטגי בַּקֶּשֶת הפורייה באותה התקופה הושפע מתהליך השתלטות אבירי המרכבות (החיקסוסים) עליו. אברהם נמלט מן המרחב, שבו החליפה מלחמת המרכבות את תורת הלחימה הקודמת, שהתבססה בעיקר על חיל רגלים. סביר להניח שאברהם הכיר את לחימת החיקסוסים והכיר גם את חולשותיה. לא היה ביכולתו להקים צבא סדיר, מבוסס מרכבות, שיילחם בשדה הקרב הפתוח מול צבא אמרפל. לפיכך הוא הקים צבא קטן וחכם שהתבסס על לוחמת פתע של חי”ר מובחר בלילה. אבירי המרכבות לחמו בעיקר במישורים. לכן הוא הקפיד לנוע אך ורק בהרים, לאורך קו שכם–ירושלים–חברון–באר-שבע.

אחרי שהתבסס בארץ כנען, למד אותה היטב ואימן את צבאו, הוא ניצֵל את הרעב כתֵרוץ, וירד למצרים כחלק מתוכנית-אב שלו. לפי ראייה זו אין פלא שאברהם לא ניסה לשחרר בכוח את אשתו שרה, שנכלאה בארמון פרעֹה, ולברוח. הוא השתמש באשתו כפיתיון להגיע למלך מצרים ולהציע ברית נגד החיקסוסים. אילו הפעיל כוח וברח בשלב של לקיחת שרה לבית פרעֹה, הוא היה הורס ללא תקנה את תוכניתו להילחם במלכי הצפון. שכן מצרים לא רק שלא היתה משמשת עורף בטוח עבורו, ואולי גם לבעלת-ברית של ממש, אלא היתה הופכת לכוח עוין, דבר שהיה מונע ממנו לחלוטין לפעול בחזית צפון כנען. חיזוק לראייה זו של דברים ראינו מנשה ואני בנכתב בהמשך, כשאברהם כרת ברית עם האֱמוֹרים שישמרו על רכושו, וכן מנע מרועיו להתגרות ביושבי הארץ. אנו רואים את אברהם במלוא גדולתו, כמתכנן ארוך-טוָח שאינו ממיש מחשבתו מהאויב הראשי, למרות קשיים שבדרך. וכל זה תוך שהוא נוהג באיפוק לא קל, על מנת להכות את האויב העיקרי מכה מכרעת.

לשהייתו של אברהם במצרים היו השפעות ארוכות טוָח. לאחר מכן קיימו אבותינו קשרים הדוקים עם מצרים. יצחק שָקַל לרדת למצרים. יוסף נמכר למצרים. יעקב ובניו ירדו למצרים, ולא שקלו לרדת לבבל. כמו כן נראה שגם המצרים הושפעו. יתכן שפרעֹה אחנתון, שניסה לכפות את אמונת הייחוד במצרים, אחרי כחמש מאות שנה, הושפע מאברהם, או שלפחות אברהם זרע את הנבט שאחר כך הביא לניסיון המהפכה של פרעה זה. אם השערה זו נכונה, הרי זו דוגמה לאמת האוניברסלית, שקשרים מדיניים וצבאיים מביאים לקשרים תרבותיים, ולהפך. זה המצב בין ישראל לארה”ב בעת כתיבת שורות אלה.

תוכניתו של אברהם הצליחה במלואה: הוא כרת ברית עם פרעֹה, שהיה מעוניָן לבלום את התקדמות החיקסוסים לארצו.^[22] תנאֵי הברית היו: פרעֹה יצייד את אברהם באמצעֵי לחימה ובאספקה, ואם יצליח אברהם להכות את צבא מלכי הצפון, יעניק פרעֹה את ארץ כנען לאברהם ולזרעו אחריו.

כשחזר ממצרים, החלו סכסוכים בבית אברהם. עם לוט (בנו של הרן אחיו שנשרף בכבשן האש) היו לו סכסוכים גם בעִניְנֵי אמונה וגם על שטחי המרעה. זאת ועוד, רועיו של לוט החלו להתגרות בכנעני ובפריזי היושבים בארץ, בכך שהחלו לרעות את בהמתם בשדותיהם. ייתכן שהכוח החדש שעמד לרשותם העבירם על דעתם.^[23] לעומת זאת, רועיו של אברהם הקפידו שבהמתם תרעה רק בשטחי הפקר, כדי לא לפגוע ביבול החקלאי של שכניהם, ולשמור על יחסים טובים אִתם.^[24]

שילוב זה, של הצורך במרחב מחיה עם סכסוכים בעִניְנֵי אמונה, וסכסוכים על הגישה הטקטית הראויה ליושב הארץ, איים לצאת מכלל שליטה. אברהם החל לחשוש שבגלל איזה זיק מקרי תפרוץ מלחמה בינו לבין תושבי הסביבה, בלא שיהיה מוכן לכך. במיוחד גברו חששותיו, משום שהכנעני והפריזי היו ביחסי שלום עם אמרפל וחבריו, מלכי אוּר כּשׂדים, כך שהוא חשש משילוב כוחות נגדו שיביא לחיסולו.

כדי להחזיר לעצמו את היוזמה, ביקש אברהם מלוט שיפנה למישור החוף או לעמק הירדן. אברהם עצמו נשאר בהרים, אבל הבטיח ללוט שיערוך את מסעותיו מול אזור שִבתו של לוט בעמק, ולא יתרחק ממנו. דרישה זו היה בה משום מלכודת. שהרי בעמקים שלטו אז אמרפל וחבריו. אולם מתברר שלוט, שהיה כנראה זחוח מהעוצמה שנפלה לידיו, ואולי גם הרצון לנקום על מות אביו, בער בו עד כדי כך שהאפיל על שיקול דעתו, ואולי אברהם גם לא השאיר לו בּרֵרָה. הוא פונה לעמק הירדן ומתחיל לארגן מרד רחב-הֶקֵף נגד מלכי הצפון, ובמיוחד נגד רוצח אביו.

התֵאור המקראי על הסכסוך בין אברהם לבין לוט ורועיו אינו מתיַשֵב עם המהלך האסטרטגי שלו. על פי המקרא, אברהם נגרר בחוסר רצון למלחמה נגד מלכי הצפון, בעוד שאנחנו טוענים שמהלכיו מלמדים שהוא תכנן אותה בקפדנות. לכן, לדעתנו בפרשת הסכסוך עם בן אחיו, הוא נקט בטקטיקת הפיתוי, שהיא אחת הטקטיקות היסודיות בהיסטוריה הצבאית. השתמש בה חניבעל, למשל, בקרב קָנָה נגד הרומאים. קרב זה נחשב למוצלח ביותר בהיסטוריה. עיקרה של טקטיקה זו היא חשיפת כוח חלש כלפי האויב, ולאחר שהאויב מאבד את שיווּי משקלו בהתקפה על הכוח החלש, לתקוף אותו על ידי הכוח העיקרי.

מכאן, שהמריבה בין לוט לאברהם היתה תכסיס, כדי שכוָנתו לא תתגלה, וכדי שלוט יעורר מרד בערי הכיכר, בלי שמלכי הצפון יחשדו שמרד זה מתואם עם אברהם.

לאחר ששיגר את לוט לערי הכיכר, החל אברהם להתכונן למלחמה, בחיפוש בעלי-ברית מקרב יושבי הארץ ובאימונים צבאיים. אברהם כרת ברית עם האֱמוֹרים.^[25] אָמנם הברית הסתכמה רק בכך שהם התחייבו לשמור על רכושו בזמן המלחמה, אבל לאברהם זה הספיק.

מהלך הכרעה ציביליזציוני

פָּרַץ המרד שהפיח לוט בבקעת הירדן. מלכי הצפון נפלו למלכודת: הם ראו במרד הזדמנות להכות את בן אחי אברהם, וכך למשוך את יריבם האידֵאולוגי הגדול ממחסות ההרים למישור, ולהכריח אותו להילחם, בתנאים הנוחים להם, מול צבא הכרכרות שלהם.^[26] הם פשטו לאורך עמק הירדן, הכניעו את כל הערים שבדרכם, ובעמק השִּׂדִּים הכריעו את צבאות ערי הכיכר. חמשת המלכים של ערי הכיכר הובסו וברחו על נפשם ההרה, אל אזור מגוריו של אברהם.^[27] מלכי הצפון שָבו את לוט, בזזו את רכושו ואת רכוש הערים. הם גם הִכו את האמורי שבעין גדי, משום שסייע לאברהם.^[28]

לוט דמה לאברהם בקלסתר פניו. המלכים חשבו שאברהם עצמו בידיהם, ושבכך חיסלו את הסכנה לשלטונם ולדתם. יתכן שלוט, או אחרים, ניסו להעמיד אותם על טעותם, אבל הם הניחו שאם שבו את אברהם עצמו, הרי טוב, ואם לאו, יוכלו להשתמש בלוט כדי לנהל משא ומתן עם אברהם מעמדת כוח, ואולי גם לשכנע את לוט לכפור באמונתו של אברהם, ועל כל פנים להציג אותו כמי שהלך אחרי אברהם והפסיד, ובכך לקעקע את בסיס התמיכה של אברהם בכל האזור. במקביל, התעוררו סכסוכים על חלוקת השלל. המלכים ויתרו על השלמת המשימה לתפיסת אברהם, ונעו לאורך עמק הירדן צפונה חזרה לבירותיהם. יש להניח כי אברהם העריך במדויק את ההתפתחות במחנה האויב, כי בדרך כלל קואליציות צבאיות מתפרקות לאחר ניצחון או תבוסה. על פי הערכה זאת הוא תכנן את מהלכיו.

פליט משדה הקרב הודיע לאברהם שלוט נִשבּה. הוא נטל את היחידה המובחרת ביותר שלו – שלוש מאות ושמונה עשר אנשיו של אליעזר, ויצא למרדף.^[29] את כל שאר אנשיו השאיר מאחור לעסוק בשמירה על הרכוש ובחיפוש אחר נפגעים ופליטים. הוא העניק לכל אחד מאנשיו כסף וזהב ביד רחבה, והזהירם לא ליטול שלל. כך הקל עליהם להתגבר על הפיתוי לבוז בז – כפי שקרה במחנה אויביו – ולהילחם, ללא דאגה למשפחותיהם, ביודעם שעתידם הכלכלי הובטח. הוא יצא בראש אנשיו והכריז על נכונותו ליפול בשדה הקרב, למען ביצוע המשימה. דוגמתו האישית הניעה את אנשיו להילחם במסירות נפש.^[30]

ליד דן, שבאזור מקורות הירדן, השיג אברהם את מחנה המלכים. הוא חילק את כוחותיו ותקף את אויביו בלילה, מכיווּנים שונים. צבא המלכים, שהיה מאומן ומנוסֶה במלחמת מרכבות ביום, נשבר מיד והחל לברוח לכיווּן דמשק. כשהתבררו תוצאות הקרב, הפקיד אברהם את המרדף ביד אליעזר, שהכיר את האזור, וגם יכול היה להֵעָזר בקרוביו בדמשק.^[31] אברהם עצמו מיהר לרדת דרומה לירושלים כדי לזכות בהכרת עמי הסביבה, כמלכם העליון. בדרכו חזרה עסק אברהם בחיפוש והצלה והוציא את מלך סדום מבור החמר שנפל לתוכו, בבריחתו מצבאות מלכי הצפון. בשערי ירושלים הוציא מַלכִּי-צֶדֶק הכהן לאל עליון לחם ויין לקראת אברהם, לאות הכרה בשלטונו, ומלכי הסביבה באו לעמק המלך להמליכו שם.^[32] ניצחון במלחמה הִקנה לאברהם מנהיגות על כל תושבי הארץ, והרתיע אותם מלהילחם בו. לֶקח לדורות!

ניצחונו של אברהם השלים את המהפכה העברית הראשונה. אחרי המלחמה, בפרק טו, נכרתה עם אברהם הברית בין הבתרים, וגבולות ההבטחה שהבטיח פרעֹה קיבלו גושפנקא אלוהית. פֵּרוש של מנשה ושלי: רק לאחר שאברהם הוכיח את יכולתו לנטרל איומים על המאמינים בדת החדשה, ניתנה לו הארץ. אין טעם להבטיח את הארץ לאדם שאינו מצביא-על, כפי שאברהם הוכיח את עצמו, כי הארץ תינטל ממנו על ידי אחרים. גם הנכונות לברית מילה היא באותו הֶקשר. כדי להיות ראויים לארץ צריך להיות מוכנים לשפוך עבורה דם. במובן זה אברהם הוא אב-טיפוס לכל בניו אחריו עד ימינו. יתֵרה מזו, גם עקֵדת יצחק נמצאת באותו הֶקשר. משמעותה: יש צורך בנכונות להקריב את הילדים בשֵרות הרעיון, על מנת להבטיח את הברית עם הארץ – זו עבריות, וכדי לנצור את הייחוד התרבותי.^[33]

חז”ל ביטאו זאת במשפט קצר – אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו, צפה לרגליו של משיח. תדע שכן, שהרי בימי אברהם על ידי שנתגרו מלכויות אלו באלו, באה הגאולה לאברהם.^[34]

תודעותיו של מנשה

בנקודה זאת סיימנו, מנשה ואני, שבוע לפני מותו, את הדיון על מודל המנהיגות של אברהם אבינו, והסכמנו כי חיוני למדינת ישראל בימים אלה של כאוס בארץ לבחור בבחירות הבאות בראש ממשלה על פי המאפיינים של המודל הזה. גמרנו אומר כי בעוד שבועיים נשוחח על מנהיגותו הצבאית של משה רבנו שהוריד את חוקת התורה מן התודעה הגבוהה בהר סיני רק אחרי שהכריע את הצבא האימפריאלי של מצרים במהלך נועז את צליחת מכשול מים, ואחרי שנתן לעם העבדים חוקה הוא בנה צבא מקצועי במשך ארבעים שנה והכשיר את המפקדים ובראשם את יהושע בן נון כדי שיצליחו לכבוש את הארץ. אחרי שבוע מנשה נלקח מאִתנו אך תודעותיו ינחו אותי גם בעתיד.

***

^[1]   שבמקרה הנדון הוא גם מרחב.

^[2]   בספרו “מורה נבוכים” תֵאר הרמב”ם את אברהם אבינו כפילוסוף שגילה אמת שלא היתה ידועה עד אז: אלוהות לא גשמית (מורה נבוכים א, סג, תרגם יוסף קאפח, תשל”ז).

^[3]   במדרש נכתב כי עד ימיו של אֶנוֹש האמינו אנשים באל ובייחודו, ורק בימיו התחילה הטעות והסטייה מהאמונה הנכונה (בראשית רבה, כג, כד). אברהם חזר באופן עצמאי לאמונה האמִתית. לכן, לפי הרמב”ם, יש לראות את הגילוי שלו כהתחלה חדשה.

^[4]   תפיסת עולם שעל פיה האל מצוי בכול.

^[5]   השקפה שלכל מופע יש נפש.

^[6]   בראשית, טו, א: “אחר הדברים האלה היה דבר ה’ אל אברם במחזה לאמור: אל תירא אברהם אנוכי מגן לך שכרך הרבה מאוד”.

^[7]   דמותו של משה רבנו היתה נטועה עמוק בתודעתו של ז’בוטינסקי. בישיבת מליאת הוועד הפועל של ברית הציונים הרביזיוניסטים ב-8–9 ביוני 1930 הוא הביע חשש מ”כיבוש” ההנהלה הציונית. לדבריו, מצבה הנוכחי של הציונות כה חמור “שאפילו משה רבנו לא היה מצליח להציל אותה בתוך שנתיים”.

^[8]   מבוססת על המבנה העשרוני של המספרים.

^[9]   “חור שחור” הוא גֶּרֶם שָמַיִם בעל שדה כבידה כה חזק עד ששום גוף, לרבות אור, אינו יכול להתנתק ממנו.

^[10]  אחת המטאפורות הידועות ביותר בכתבי אפלטון ובפילוסופיה בכלל. ספר “המדינה”, בפתיחת פרק ז.

^[11]  סֶרְן קירקגור, “האסתטי, האתי והדתי: מבחר כתבים” (בעריכת יוסף שכטר ואילן כרוך; תולדותיו של סרן קירקגור מאת יוסף מנילה), תל-אביב, דביר, תשנ”א-1991; אילת-יגורי תמר, דיאלוג אנושי עם המוחלט: הסולם של קירקגור לפסגת הקיום הרוחני, הוצאת מאגנס, 2008; תמי אילת-יגורי, “קפיצת האמונה של אבי האקזיסטנציאליזם”, באתר “הארץ”, 17 במאי 2013.

[12] חי בין השנים 20 לפני הספירה ל-50 לספירה.

^[13]  “הרקיע העשירי הוא עיקר (כל הרקיעים) להיות ספירת כתר, שהוא שורש ועיקר לכל ט’ ספירות תחתונות”, זהר, פרשת ויקהל, חלק ב’, רקיעים דעשיה, אתר קבלה לעם.

^[14]  מדרש הגדול, בראשית יב, ג.

^[15]  פרקי דרבי אליעזר כו; בבא בתרא צא, עא.

^[16]  בראשית רבה לח, ח; סנהדרין צה, עב; פרקי דרבי אליעזר כו; תרגום יונתן, בראשית יא, כח.

^[17]  רעיון מרכזי הנמצא בבסיס של יצירה ספרותית.

^[18]  ורד טוהר, “אברהם בכבשן האש – מרד בעולם הפגאני”, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2010, עמ’ 9.

^[19]  אברהם מלמט, “ראשיתו של עם ישראל – לחקר קדם-ההיסטוריה הישראלית”, קתדרה, 18 בינואר 1981, עמ’ 18.

^[20]  בראשית טו, לח; אונקלוס, רס”ג ורש”י.

^[21]  מדרש אגדה (מהדורת בובר), ראב”ע, רלב”ג, רוקח – כולם בבראשית יד, יד.

^[22]  הצלחתו של אברהם, שתתואר להלן, בלמה את התקדמות החיקסוסים למצרים לתקופה מוגבלת. בשנת 1730 לפנה”ס הם כבשו את מצרים התחתונה והשליטו מלכי חסות על מצרים העליונה. שלטונם במצרים החזיק מעמד כמאה וחמישים שנה.

^[23]  התנהגות רועיו של לוט מדגימה את הלקח האוניברסלי שחטא היוהרה, “ההיבריס” היוָני, הוא החטא החמור ביותר של מצביאים, לוחמים ומדינאים. ישראל המודרנית חשה על בשרה את פירות הבאושים של היוהרה והשחצנות כלפי הערבים, והֶעדר מחשבה מעמיקה וזהירה כיצד להתמודד אִתם, בייחוד אחרי מלחמת ששת הימים.

^[24]  בראשית רבה מא, ה; מא, ז.

^[25]  העמק דבר יד, ה; רד”ק יד, יב. הטור והמלבי”ם, שם, וכן הכספי, שם.

^[26]  זהר א, פו, עב. פרקי דרבי אליעזר כו.

^[27]  רש”ר הירש במקום – המלכים היו ראשוני הבורחים.

^[28]  העמק דבר במקום.

^[29]  לדעת המהר”ל ור’ משה דוד וַאלי, במקום כַּוָּנַת חז”ל שלקח רק את אליעזר, היא שהוא לקח את היחידה הכפופה לאליעזר. וכשימוש הלשון המקובל היום שלכל היחידה קוראים על שם מפַקדהּ, אבל חז”ל לא התכַּוְּנו מעולם לומר שלקח רק את אליעזר עצמו בלבד, וששני אנשים נלחמו בצבא מלכי הצפון.

^[30]  לכל זה ראה בבראשית רבה מג, ב, ורש”ר הירש במקום. אלא שהרש”ר הירש הושפע מתנאֵי הגלות שבה הוא חי, ולכן התקשה לראות באימון צבאי משימה קדושה.

^[31]  חזקוני והעמק דבר במקום.

^[32]  בראשית רבה מג, ה; מדרש הגדול יא, כח.

^[33]  לענין מעורבותו הישירה של ה’ באֵרוע ובייחוד בקשר ל”גבולות ההבטחה” ואי אִזכור הסכם אברהם-פרעה, הסביר אברהם מלמט ש”ההיסטוריוגרפיה המקראית הלכה והתרחקה בהדרגה מן האדם ומִבצעיו הצבאיים והפכה את אלוהי ישראל לגורם דומיננטי… משמע, הדוקטרינה התֵאולוגית האפילה על מעשי בני תמותה והעניקה עליונות ליסוד הדתי”, שם, עמ’ 10.

^[34]  בראשית רבה מב, ד.