מתוך שיחה שנערכה במרח״ב מבטים מן המזרח, ירוחם, 25 ביוני 2025
כמעט שנתיים אנחנו בתוך השבי, שנתיים מאז אוקטובר, ונראה לי שאנחנו הולכים להגיע לראש השנה השנה במצב מאוד קשה – בטוח. למרות שכולנו מחכים לנס, אפילו ניסים לא קורים מעצמם. ניסים הם תוצאה של מפגש בין כוונות ותודעות, ואז נוצרת איזו נקודת קריאה של תודעה עליונה.
למעשה, בהגדרה שלי, נס הוא הרגע שבו אדם מצליח לעבור מהמישור של הגורל אל המישור של הייעוד. וזה לא פשוט בכלל. גם יהודי – זה לא פשוט. מסתכלים על מה שקורה עם משה רבנו במדבר – הוא כל הזמן מנסה להעביר את בני ישראל אל המקום הזה, אבל הוא לא מצליח, במיוחד.
ובעצם, אני לא חוזרת כאן על כל הכללים שכבר אמרתי בעבר, אבל כן אציין את השינוי היסודי שחל בתמונת העולם, ברגע שהעידן הפוסטמודרני הסתיים. אני חוזרת שוב על זה – שלדעתי הוא הסתיים.
זה אומר שנוצר מרקם יחסים חדש בין הממשי, הסימבולי והמדומיין – ברמות שעדיין לא הבנו, ולא אנחנו ערוכים להן. כשהמדומיין משמש כקרקעית של המציאות, ובעצם עליו נבנה הממשי, שהוא גם זה שמעצב את הסימבולי. זה אתגר חדש לגמרי, שלא היינו בו – והוא מאפיין את העידן החדש שאליו נכנסנו.
ותוך כדי שמסגרת תמונת העולם הכללית השתנתה – עדיין פועלים הכוחות היסודיים שהניעו דווקא את המודרניות. למשל, הלאומיות, שהציעה סימטריה בין התאולוגי והפוליטי – אותה סימטריה שבעצם הופכת לטבעת חנק. היא לא מאפשרת לקולקטיבים להתנער מהאלימות שמלווה את הזהות הלאומית ואת המרחב הפוליטי שהיא מחילה.
ולכן אנחנו נמצאים בצבת מאוד מאוד גדולה. כי כשאומרים שהסתיים העידן הפוסטמודרני – אין הכוונה שהפוסטמודרניזם או הפוסט-קולוניאליזם אינם רלוונטיים יותר. בדיוק כמו שכאשר אומרים שהסתיים העידן המודרני, זו טעות לחשוב שלא ימשיכו להתקיים תופעות, מופעים וסטרוקטורות מודרניות. השאלה היא מתי המסגרת הכללית קורסת – מתי היא מפסיקה לאחוז בכלל המציאות. ואז, ברגע הזה, היא מתייתרת כמסגרת כוללת והופכת לכלי אחד מתוך ארגז כלים של תיאור המציאות. היא יכולה להסביר חלק מהמוות, חלק מהתופעות – אבל נדרשת סטרוקטורה חדשה כדי להסביר את המכלול. וכאן אנחנו נמצאים.
ובתוך התהליך הזה, שבו התאולוגי והפוליטי שוב שזורים זה בזה – נשאלת השאלה: איך אנחנו חוגגים את החגים? כי החגים הם, מצד אחד, האירוע של האנשים. ששומרים מסורת ומצוות – אנשים דתיים, אנשים מיסטיים – ומצד שני, גם במרחב הישראלי החילוני יש לחגים אימפקט מאוד גדול. בפרט ליל הסדר, שיש לו השפעה גם על הציבור החילוני, בגלל המשמעות של והגדת לבנך. אפילו בציבור החילוני ביותר השתרש הרעיון שבליל הסדר מתאספים, ובאיזושהי צורה מקיימים את המסורת הזאת של מפגש בין-דורי, מפגש משפחתי, חוצה דורות.
גם תיקון ליל שבועות עבר שינוי מהותי במרחב הישראלי לאורך יותר מ־20 שנה. האנשים שהתחילו את זה היו חבר’ה מהקיבוצים בצפון ואנשים שהיו קשורים במדרשת אלול ואלמה. הם לאט לאט חידשו את מושג התיקון, והובילו לכך שבליל שבועות – מה שבעבר היה מקובל לקרוא לו ‘תיקון ליל שבועות’ לפי הזוהר – התחיל לקבל משמעות חדשה.
הטקסטים שהיו נהוגים בזוהר הם טקסטים ריטואליים – שרשור של פסקאות מהתורה, מהמשנה, מהגמרא ומהזוהר, שאתה קורא אותן לאורך הלילה. בזוהר זה היה ספונטני, ואחר כך – מתקופת השלה והאר”י – החלו להיקבע פסקאות מסוימות שנהוג לומר. כשזה התחדש במרחב הישראלי, הרעיון לא היה רק להקריא טקסטים, אלא לעשות תיקון גם במובן של Repair – לא רק לקרוא או לקשט בטקסטים, לא רק לעשות משהו מוזיקלי, אלא להוביל לפעולה טקסית שיש בה שינוי, פרפורמנס שמעורר.
מה שמייחד גם את תיקון שבועות וגם את ליל הסדר, זה שהם ריטואלים קולקטיביים שלא נערכים בבית הכנסת, אלא בחיק המשפחה או בציבור הרחב. כתוצאה מזה, גם לנשים – אפילו בציבורים שמרניים – יש בהם מעמד שווה יחסית. אפילו בחברה החרדית, קל וחומר בחברה המזרחית: בליל הסדר גם אישה תגיד את הקטע שיועד לה, את הפסקה שלה. כי זו ישיבה משפחתית – ישיבה עם הילדים, עם הילדות, וכולם משתתפים, כל אחד אומר משהו.
השאלה היא איך לעשות את זה בזמן שהכל נמצא בקריסה – האתוס היהודי נמצא בקריסה, האתוס הישראלי מעורער תמידית. ולמעשה, הדבר הכי קל הוא פשוט לקחת משאבים – שמאליים, תיאולוגיים ולהלביש אותם על הממשי ועל הפוליטי – זה הדבר הכי קל לעשות. ברור שזו אפשרות, וייתכן שהיא גם הדרך הנוחה יותר. אבל אני מנסה לשרטט דרך אחרת. כלומר, אפשר לעשות את זה גם מימין וגם משמאל – ואני אישית לא אוהבת את זה, לא כשזה בא מהשמאל ולא כשזה בא מהימין. זה לא שהצד השני טוב יותר. זה דיכוטומיה שמרוקנת את עצמה – כל מה שאומרים בצד אחד, אפשר פשוט להפוך ולומר אותו בצד השני. זה לא באמת מעניין.
מה שיותר מעניין הוא – האם אנחנו יכולים, ברמה של מטמורפוזות, להגיע להתרת החותמות? להשתמש במושג שרבי אברהם אבולעפיה מדבר עליו – ולכונן רגע חדש. רגע שמנסה לאזן את המערכת מחדש, דווקא מתוך כך שהוא גורר אותה אל נקודת האפס שלה.
איך בתוך זה אנחנו מדברים את הדיבור המסורתי – הדיבור שהתכנים העמוקים של המסורת, של הסימבוליקה ואפילו של הקבלה מביאים איתם? ואיך בתוך זה אנחנו גם מתקשרים בציר האופקי – עם המשפחה, עם החברה – וגם עומדים על ציר העומק ההיסטורי? ובו בזמן שואלים: האם לא הכזבנו את האתוס האנושי־יהודי, את הממד האוניברסלי של מה שהיינו רוצים שהוא ישמע?
אלו השאלות. זה האתגר שדיבר אליי, גם בליל הסדר וגם בתיקון שבועות. לכן בעצם יצרתי טקסט – אני חושבת שאציג אותו בקצרה.
***
קריסה של האתוס הישראלי היא מובנת, אך מה המשמעות של הקריסה של האתוס היהודי? כי יש ניצול של האתוס היהודי לצרכים פוליטיים, בצורה מאוד אינטנסיבית. כמעט כל פעולה – ובעיקר רבות מן הפעולות האלימות – מוצדקות בשם הגאולה, או בשם ‘שחיות בכל דבר’. כלומר, משתמשים בשפה, במסרים, כאילו מדובר בחותם אלוהי, ובפועל מיישמים דברים שאפשר היה ליישם גם בלי זה. ופתאום אנחנו שומעים שעזה זה עמלק, שחצי מאוכלוסיית עזה היא חצי־עמלק.
יש כאן עיוות, או דיסוננס. כי בעצם, היהדות – איך שהיא באה לידי ביטוי היום – זו לא היהדות. זה לא רק עניין של פרשנות. היהדות בכלל לא מצטמצמת רק למקרא. היא שרשרת של טבעות ושל חוליות.
מסורת היהדות – תוציאו לכם מהראש: היהדות היא לא המקרא. היהדות היא המקרא, המשנה, התלמוד, הקבלה, וכל ההמשכיות הקבלית לאורך הדורות.
ולמה זה חשוב? כי, כמו שאמר ישעיהו ליבוביץ – לא בכל דבר אני מסכימה איתו, אבל פה אני מסכימה איתו לגמרי, ממש לגמרי – הניסיון להפוך את היהדות לדת מקראית, הוא טעות. וזו לא סתם טעות – זו טעות שיש בה אלימות.
למה? כי למעשה, כבר מזמן – הדברים לא נשארו כפשוטם. כבר חז”ל באו והפכו את ההמשכיות למשהו אחר. אם היינו נשארים עם המקרא כפשוטו, אז היינו מוצאים “עין תחת עין”, היינו הולכים עכשיו ועוקרים לאנשים את הראש, עושים כל מיני דברים נוראיים. אבל אנחנו לא עושים את זה.
כשיש שיח כזה, השמאל האמוני קופץ מיד – ואין לי שום בעיה עם השמאל האמוני כזרם. באמת שלא. אבל יש לי בעיה עם קפיצת הפרשנות. עם זה שמיד מפרשים, מגיבים, מקטלגים. הייתי מעדיפה שלא נעשה קפיצות פרשנות, אלא פשוט נקשיב רגע. נקשיב באמת. כי זה לא מספיק לבוא ולהטיח סמל מול סמל – בצורה דיכוטומית. אתה אומר את הסמל הזה – אז אני לוקח את אותו סמל והופך אותו. זה לא העניין. אני רוצה רגע להסביר את מהלך הרעיון. מהלך הרעיון הוא כזה:
המהפכות הפרשניות שבלמו את הפשט, צמצמו אותו והגדירו אותו – כבר נעשו. היהדות המסורתית כבר הלכה בנתיב מסוים, והנתיב הזה לא כולל ללכת ולהשמיד אנשים או להרוג אותם. זה פשוט לא כלול בזה. זה אפילו נוגד את זה. הדברים האלה כבר מזמן אינם נעשים כך. אז איך הגענו למצב שבו יש אנשים שטוענים שזה דין תורה – ברגע שיש להם כוח של מדינה, ושב”כ, וצבא? איך הגענו למצב שבו אנשים מסוימים מאמינים שזה דין תורה – ללכת, להרוג, להשמיד? זו בדיוק ההתמודדות שעומדת בפנינו – ההתמודדות של היהדות כיום.
אז קודם כל, אין אף שלב בהיסטוריה שבו חכמים באו ואמרו: ‘בואו נהרוג את כל האנשים האלה כי הם מייצגים את עמלק’. אף אחד לא יודע מיהו עמלק. הנושא של עמלק כתוב במקרא – והוא מופיע שם כמיתוס. הנושא הזה – נגמר. פשוט נגמר. אחרי תהליך היסטורי של אלפיים שנות פרשנות, של גלות, של עומק הרמנויטיקה – אנחנו לא יכולים, פשוט לא יכולים, לקחת עכשיו את מה שכתוב כפשוטו וליישם אותו כך. כל מי שבא – גם אם הוא חובש כיפה ולובש ציצית – ואומר שהכוונה היא פשוט להשמיד את זכר עמלק, ושהעמלק זה עזה – מבצע אקט מטורף. זה לא אקט פרשני, לא אקט מסורתי, לא אקט דתי. זה שום דבר – פרט לבגידה מוחלטת באתוס היהודי, וביטוי של חוסר קריאה נכון של המצב.
מה בעצם קורה? אנחנו נמצאים במצב שבו הפוליטי שולט, ומתוך הפוליטי אנחנו פשוט שולפים את מה שמתאים לנו – מהמקרא, מהמשנה, מהתלמוד, מהקבלה – ועושים מהם משמש אחד גדול, ואומרים: ‘היהדות מצווה את זה’.
בין אם זה קשור לאדמה, בין אם זה להרעיל בארות (במרכאות) לסתום בארות, לעקור עצים – זה לא משנה. הנקודה היא שיש לנו מסורת פרשנית. מסורת משפטית־פרשנית שסללה לנו דרך ברורה למה זה דין תורה, ומה זה משפט המלך. כלומר, יש מסורת ארוכה – אפילו ההיסטוריה הפוליטית וההיסטוריה התיאולוגית של היהדות – שמכירה בכך שיש הבחנה בין משפט המלך לבין משפט התורה.
והנה אנחנו עכשיו נמצאים בסיטואציה חדשה, שמעולם לא היינו בה: מדינת ישראל – מדינה ריבונית. ובתוך זה, יש ניסיון (בעייתי מאוד) להפוך את משפט המלך כך שיפעל לפי משפט התורה – אבל את משפט התורה אנחנו כבר מעצבים מתוך מערכות סימבוליות אדירות, מתוך ראייה מיתית־מטאפורית. ואז, במקום לקרוא באופן מורכב, עושים סימבוליזציה של המיתוס, ומשתמשים בו ככלי כוחני.
לכן, לפי הטיעון שלי – אי אפשר לעבוד בעידן שלנו בלי המרובע. המרובע המטא־קוגניטיבי. המרובע של פשט, רמז, דרש, וסוד – הפרד”ס. אי אפשר לעבוד בלעדיו. ואני מפתחת את זה כבר שנתיים – כפי שמי שעוקב יודע – כי בעצם, כל תרבות, כל ציוויליזציה, מתפתחת כך: קודם כל יש את השלב המיתי – המיתולוגיות, ואז מגיעים שלבים של עיבוד רציונלי, סמליות, משפט, תהליכים של רפלקסיה, של עידון, של התמרה רוחנית (ספיריטואליזציה).
אבל אף פעם לא היינו במצב שבו חלקים מתוך התהליך שכבר עברו עידון רוחני, פתאום נמשכים אחורה –
ומוחזרים לתוך המרחב הממשי, כפקודות פעולה ממשיות. הגענו למצב שבו הסמלים – שכבר עברו עיבוד, שהפכו כבר מזמן לסמלים, למטפורות, לסימבוליזציות – פתאום מוחזרים למרחב הפוליטי, ברגע שנכנסת מדינה ריבונית לזירה. יש מדינה, יש אלמנט פוליטי – ופתאום לוקחים את כל הסמלים האלה, ועושים להם מיתוס מחודש. זה כאילו מיתוס פורטה – מיתוס מוחלט, מודגש, מועדף. וזה דבר שלא קרה אף פעם.
זה לא מיתוס טבעי, כזה של שבטים קדומים: שאתה גר פה, ואני גר שם, ואז אני רוצח אותך ואתה רוצח אותי, וכל אחד צריך נשים כדי להתרבות, להתחדש – כל הדינמיקות האלימות־שבטיות שלפני עשרת אלפים שנה, נניח. מה שקרה כאן זה שלקחנו את המיתוסים האלה – מיתוסים מאוד פרועים, מאוד ראשוניים – ועליהם עשינו תהליך של ספיריטואליזציה, של עידון ועיבוד רוחני לאורך הדורות.
אבל עכשיו – כשהגענו לשלב שבו יש לנו מדינות, יש לנו צבא, יש לנו שלטון – אנחנו פתאום מנחיתים את המאגר הסימבולי הזה חזרה אל תוך הממשי, בצורה הכי גסה שיש.
וזה, פחות או יותר, מה שמאפיין את נוער הגבעות. ואז כולם באים ואומרים: ‘כמה נוער הגבעות נחמד’, ‘כמה הוא תמים’, ‘כמה הוא אידיאליסטי’… אבל מה שקורה עכשיו – זה כבר לא שולי. זה כבר לא איזו תופעה קיצונית. זה הולך ומתמרכז. הגענו למצב שיש איגוד של בתי כנסת שדורש מכולם לתרום לחוות של נוער הגבעות. וזה כבר ממש חציית קווים: שכל בתי הכנסת יתנו את כספם לפעילות הזו – זו בעיה מאוד חמורה. אבל צריך להבין – נוער הגבעות לא עושה את זה לבד. חלקם מתמודדי נפש, חלקם נערים ונערות פגועים, חלקם זוגות צעירים שאין להם איפה לגור, ותקועים עם איזו עז במדבר. אלה אנשים שמישהו היה צריך לכתוב להם את ה־Guidebook, את המדריך להתנהגות. ומישהו באמת כתב אותו – ועדיין כותב אותו. ומי שעושה את זה – עושה את זה מתוך תמהיל. תמהיל של קריאה פשטנית במקרא, פלוס סימבוליזציה ומיתולוגיזציה של הסמלים.
אני ממש מבקשת שתבינו את הביטוי הזה – הוא עלה לי בעקבות ערב מסוים, ופתאום הבנתי: מה שקורה היום בישראל זה מיתולוגיזציה של הסמל. זה החידוש שהבנתי אז – שזה התהליך התרבותי שאנחנו נמצאים בו עכשיו. ואני מתכוונת לזה ברצינות.
למשל – קחי סמל, נגיד: השכינה. עכשיו, אם אתה עושה מיתולוגיזציה של הסמל, אתה כבר לא מתייחס לשכינה כרעיון רוחני, אלא אתה אומר: כל מקום בארץ ישראל – הוא השכינה. ואם אתה בא עכשיו לגרש אותי מהמקום הזה – אתה מנתק אותי מגוף האלוהות. זו בדיוק מיתולוגיזציה של הסמל. וזה לא נעשה רק במקרה אחד. זה נעשה על הכול – פחות או יותר, בכל המרחבים, על האדמה, על כל זה.
לכן אנחנו חייבים להתפטר קודם כול מהשיח הפוסטמודרני. להבין שהוא נגמר. אבל למה אנשים פוחדים להתפטר מהשיח הפוסטמודרני? כי הם טועים לחשוב שזה מייתר את כל המחקרים שהם עשו עד עכשיו. אז התשובה היא: לא. ממש לא. אתה יכול לומר שהעידן הפוסטמודרני נגמר – בלי שזה פוגע בכל המחקרים היפים שעשית שהתבססו על חשיבה פוסטמודרנית. אתה עדיין יכול לצטט הוגים פוסטמודרניים. זה לא שאם אמרת “העידן נגמר” – אז פתאום אסור לצטט את פוקו, דרידה, בודריאר. זאת לא הנקודה. כי אם אתה חושב ככה – אתה סתם טיפש. אתה חייב לדעת לדון בצורה פוסטמודרנית. אתה עדיין צריך לדעת את השיח הזה, להפעיל אותו, עדיין יכול – וצריך – להשתמש בכלים שלו. צריך לדעת לעשות דקונסטרוקציה – כמו שאת עושה, כמו שאנחנו עושים. זה היסוד של העניין. בלי דקונסטרוקציה, אי אפשר בכלל לאתגר את מה שמאתגר אותנו. גם הפוסטמודרניות עצמה – לא פטורה מהדקונסטרוקציה. זה כל מה שאני אומרת. וזה – הרבה מאוד. כי בעצם, רק דרך זה נוכל להיחלץ ממה שהפוסטמודרניזם הוביל אליו: כלומר, להטרוגניות גבוהה שהפכה בסוף לאחידות רדודה. הכול על אותו לבל (משלב), הכול שטוח, הכול יחסי, הכול מפורק, ואין הבדל.
אבל אנחנו רוצים להחזיר את ההטרוגניות. ולהחזיר יחד איתה גם את השיפוט המוסרי. מה לעשות – בזה אנחנו כן צריכים משהו מהאתוס המודרני.
אנחנו בעצם צריכים עכשיו לחזור לשאלה – איך בונים מבנים מרובדים, מורכבים, איך יוצרים סטרוקטורות חדשות שיתאימו לעידן החדש. והעידן החדש דורש מאיתנו לעשות דה-קונסטרוקציות – כדי לייצר רה-קונסטרוקציות. כי אם לא נעשה את זה – לא יהיה שום גשר. לא נוכל לדבר. לא יהיה דיאלוג בין שמאל לימין. פשוט – לא תהיה שפה משותפת. ואם אין שפה משותפת – לא יישאר כלום. כי אנחנו לא צריכים את העולם שהשמאל הפרוגרסיבי חולם עליו, ואנחנו לא רוצים את הגיהנום שהימין הרדיקלי חולם עליו. זה בסדר שיש מרכז. זה לגיטימי לחלוטין.
כיצד ניתן לגשר בין תפיסה שמבוססת על צו אלוהי – לתפיסה אחרת, שכל הבסיס שלה שונה לגמרי? זה לא רק פער בתפיסות. זה פער במקום שממנו יוצאים. אני מתווכחת עם זה. אבל בשביל לגשר על זה – לא תהיה ברירה אלא להפעיל כוח מסוים.
והשאלה הגדולה היא – מהו הכוח הזה? זאת אחת השאלות הכי עמוקות שהעלו דרידה, רולן בארת, ולטר בנימין כמובן: מהו כוח? מהי ביקורת הכוח? ואיך מייצרים כוח להטיב?
(– אני מדברת עכשיו, וחוזרת למה שאמרתי כבר בתחילת המלחמה.)
באמת, אני מאמינה – שגם מבחינה פוליטית – נכנסנו לעידן שאין לנו בו סיכוי בלי בריתות, בלי הסכמות בינלאומיות, בלי שותפויות.
אבל אפילו בתוך ישראל – תראו מה קורה: כשמנסים להקים שותפות שלום – כל הזמן מדירים ארגונים מסוימים, אפילו לא שמים את הלוגואים שלהם על ההזמנות. למה? ה”מבין יבין”. (– אני רומזת כאן לדברים שאני מכירה בגוף ראשון.) אז למה עושים את זה? כי אנשים, גם כשהם רוצים לתקן עולם – הם עדיין רוצים את הקרדיט. והם רוצים גם את הקרדיט, וגם לשמור על הכיתתיות. וזה פשוט לא יעבוד, חברים. אם אפילו בדבר כזה קטן זה לא עובד – זה לא רק עניין של עקרונות, זה גם עניין של כסף. כן, גם כיתה – וגם כסף. גם תרומות.
אני רק אומרת שכדי לגייס כוחות, כדי לרתום תהליכים נכונים – ברגע שיש אנשים שאפילו במעגלים מצומצמים – כמו פה – מתקשים להניח שיקולים של כיתתיות ואגו, אז קל וחומר במדינת ישראל, גם כשאנשים רוצים שלום, כשמנסים להקים שותפויות שלום – עדיין מגבילים אחד את השני. ועדיין – כמו שהיא אמרה, ובצדק – עולות שאלות של כסף. ושיקולים זרים. זה מאוד קשה לייצר קואליציות.
זה קשה מאוד לייצר בריתות. אז איך זה יקרה ברמה העולמית? איך זה יקרה ברמה האירופית? איך זה יקרה בין אמריקה למזרח? ואנחנו רואים – יש פה כבר כוחות אדירים שנכנסים, והם גם דורשים את סיום הדיון הפוסטמודרני, כי גם הם מבינים – שצורת הדיון על דמוקרטיה, על זהות – כבר לא מתאימה למציאות. אז איך נגיע מכאן לשם? כדי להגיע לבריתות ולקואליציות – נדרש כוח שיגביל כוח. וזה משהו שאנחנו מאוד רחוקים ממנו.
השאלה היא – האם נצליח בכלל? כי אנחנו כרגע לא נפתור את הבעיות של כל העולם. אבל השאלה היא – האם נצליח לפתור את זה בתוך ישראל? וכנראה שלא נוכל לפתור את זה כאן, בלי קשר לשאלה – איך מפרשים את הכוח של ישראל. אתם רואים – יש כאלה, בחדשות למשל, שדיברו על ישראל כעל מעצמה אזורית. וזה – בעיניי – הזיה. כלומר, ישראל מרשה לעצמה לתקוף במקביל באיראן, בלבנון, בעזה… אבל היא לא באמת מעצמה. היא לא עצמאית במובנים האסטרטגיים העמוקים. היא מעצמה רק בעיני עצמה – היא בלתי־ניתנת לערעור, היא עצומה. אבל זה בדיוק העניין – הראי המעוות.
***
ועכשיו, לגבי נושא ההגדה, אני אגיד רק שתי מילים: בעצם, הרעיון של ההגדה – הוא לגעת בכל מה שיש, ולעשות לו אדפטציה, התאמה עכשווית. ולכן, למשל – חד גדיא… ההגדה השנה נפתחה דווקא בחד גדיא — וזה היה גם הפתיח של ה”קדם־סדר” שקיימנו בבית הספר. רוחה הובילה שם יצירה מוזיקלית מאוד חזקה, שהתבססה על חד גדיא ופתחה את האירוע. הסיבה שבחרתי להוציא את שיר העם הזה מסוף ההגדה ולהפוך אותו למפתח המוזיקלי של כל הסדר היא, שבעיניי אנחנו נמצאים בתוך מעגל דמים גורלי – שבו כל אחד הורג את הבא אחריו, מבלי לראות את ההמשכיות, מבלי לקלוט את מעגליות ההרס. ה’אחד’ אוכל את ה’שני’, והכול מתגלגל, שוב ושוב, בלי סוף. מה שעשיתי היה פשוט: לקחתי את הטקסט המסורתי – לא שיניתי בו אפילו אות. אבל שיניתי את הסדר שבו הוא מופיע. והשינוי הזה – יצר משמעות חדשה. לא מדובר בשום “חדשנות מופרזת” או באנטי-מסורת. אלא בהיפך: באקט ריטואלי־כוונתי שמרכז את כולם אל תוך שירה אחת, והופך את חד גדיא למעין כוונה מדיטטיבית שפרוסה על פני ליל הסדר כולו. המטרה הייתה ברורה: להיטיב זה עם זה.
לדוגמה — את קערת הפסח פירשתי דרך המעגל של האינסוף: לכל אחת מהספירות בקבלה הוספתי את הממד שמאפיין אותה. כך למשל, הספירה תפארת – שנמצאת במרכז – היא מידת הרחמים והחמלה. זו, בעיניי, הנקודה הפנימית של כל הדברים: חמלה.
לכן, מצד אחד – אתה פועל לפי מנהגי הקבלה, מצד שני – אתה נכנס למצב תודעתי ומדיטטיבי שמכין אותך למפגש עם האחר. כשהנושא של הקערה בפסח הופך מרכזי – אז כשלקחתי את הטקסט של “ברית מנוחה” – הקטע שכותב: “כל המים אשר תחת השמיים — החוכמה חופפת על כולם, ולא נראה מהם דבר, ולא רשמים, ונחשבים כולם אצל החוכמה כקערה קטנה של מים אין…” מצאתי בזה יסוד מדיטטיבי עמוק. כי אחת המדיטציות האופייניות בסופיות היא לדעת להשקיף על הדברים, ולהפוך הרים גדולים לקערות. זו מדיטציה שאני מאוד אוהבת: אתה לוקח דבר שנראה גדול, מאיים, חוסם – לאט לאט הופך אותו – עד שהוא נעשה קערה קטנה בגודל כף היד שלך. ומכאן – אתה מתחיל לראות שוב.
לפני ליל הסדר — הכנסתי שלוש מדיטציות נוספות:
מדיטציית הקערה — שכבר דיברתי עליה.
מדיטציה על פי רבי אברהם אבולעפיה — גלגול האותיות: ראש–תוך–סוף, סוף–תוך–ראש. דרך תרגול הזה, לומדים שראש, אמצע וסוף — אינם קבועים. אתה יכול לגלגל אותם, להפוך, לשחק. זו תנועה תודעתית שמאפשרת גמישות וריבוי פרשנות.
מדיטציה של רבי שמעון ן’ לביא מטריפולי – מקובל מדהים, שהיה גם קורא זוהר. מדיטציה שבה לפעמים אתה שם עיגול בתוך ריבוע, ולפעמים ריבוע בתוך עיגול. כשהעולם העליון מקיף את הריבוע – אתה מתבונן מבעד לרוח. וכשהעיגול בפנים – אתה משוקע בעולם הזה. זו שאלה של פרספקטיבה, ויכולת תנועה בין קרקוע לרוחניות.
אחרי כל זה — מגיע חד גדיא, שהוא ה”מפתח סול”. כך בניתי את כל ההגדה כסוג של יצירה פוליפונית – שבה הרבה קולות חיים יחד. ועכשיו אני רוצה להביא דוגמה נוספת: בתשפ”ה, הוספתי את ראשי התיבות של השנה להגדה – וגם את תיקון השכינה כפי שמופיע בעמוד 17: השכינה שאינה עולה, אינה אדמה, אלא מחזרת על הפתחים. היא אוספת כל תחינה, כל שיר, כל מצווה, כל דמעה, כל צדקה — ומהכול עושה תבשיל שמעלה למעלה.
זה התיקון של המציאות השבורה. ולגבי לחם העוני — כתבתי על כך בתוך ההגדה, במיוחד בהקשר של נפגעי שביעי באוקטובר. וגם על שיבת החטופים. את הא לחמא עניא הבאתי בעברית וגם בערבית — כפי שנהגנו תמיד, עבר וערב על שני עברי השולחן – ואסור שיהיה שולחן שיש בו רעב בצד אחד. עמוד 20 מוקדש לכך. אבל השנה הרגשתי שאין בכוחי לומר את המילים האלה – כשכל כך הרבה אנשים רעבים גם בעזה. חייבים לעשות משהו בעניין הזה. ובסופו של דבר — העבדות בכל המישורים היא זו שמונעת מאיתנו לחגוג באמת את ליל הסדר.
בעמוד 21 מופיע “הפרד”ס” – ההבנה שאנחנו יכולים להיות עבדים בארבעה מישורים:
פשט — עבדות בהבנת המציאות החיצונית: הפוליטיקה, הכוח.
רמז — עבדות בהיקלעות לפנטזיה ולרמיזות שלא מפוענחות.
דרש — עבדות בחוסר יכולת להכיר בדרישה המוסרית שלא ניתן להתחמק ממנה עוד.
סוד — עבדות במובנה הרוחני: גלות הנשמה.
היציאה מהעבדות — דורשת עבודה רבה. גם ברמה הפוליטית, גם ברמת המדיה והפנטזיה, גם מוסרית, וגם קיומית־רוחנית. ולא מדובר באסקפיזם: יש מי שאומרים — ‘לא אכפת לי מהעולם, אני רק בגלות הנשמה שלי’ – אבל זו לא הדרך. אנחנו צריכים גם תיאוריה, גם אחריות, גם ריפוי.
