נולדתי בסן פטרסבורג למשפחה נוצרית בזהות, אך חילונית בתפיסה. אבי היה קצין לשעבר ואימי, בין היתר, עבדה בעיתון מקומי שהיה מפרסם מדי פעם את הסיפורים שכתבתי כילדה. חיי כפי שהכרתי אותם התהפכו בגיל תשע, ביום בו אמא שלי סיפרה שההורים מתגרשים, שצריך להוריד את הצלב כי יש לנו שורשים יהודים ושיש מקום כזה בעולם שנקרא ישראל, אליו אנחנו עוברים.
בעשור בו השתלבתי בחברה הישראלית עד הגיוס לצבא, למדתי על סיפורי הגבורה בשואה, ייבוש הביצות, ומה היא שנאת האחר. תהליך הגיוס היה לי זר ולא מובן. רציתי שירות "קרבי רגוע", אחד כזה שלא נכנס לבתים בלילות. גויסתי לנהוג על האמר מחופש לטנק בדרום. תוך שנה כבר עברתי להיות כלבת שמירה בגבול מצרים, בדיוק כמו שרציתי. נהנתי מהקושי והמעמד החברתי שבלהיות לוחמת ואילו תחושת חוסר השייכות רדפה אותי גם שם.
הפיגוע בסוף הסדיר שלי, הותיר צלקת עמוקה אותה הסתרתי מעצמי ומאחרים במשך השנים הבאות. התחושות מהאירוע צצו בחלומות, בלי שאדע איך להרגיש אותם במציאות. גם השאלות לא עצרו וכך הגעתי למדבר, למכון הערבה.
במשך שנה עסקתי בסביבה האנושית ,הטבע והחורבן של האזור, עם אנשים מכל חלק של הארץ הזאת ומעבר. המכון העניק לי את המפלט לסקרנות ומפגש עם צד שאומנתי לחשוד בו.
כעבור כמה שנים התחלתי לאחד בי חלקים כדי להתמודד עם הפציעה הצבאית, והוכרתי כנכת צה"ל ב-2023. במסגרת השיקום שלי החלטתי להיות כמה שיותר אותנטית עם עצמי ולא לפחד מתגובות של אחרים.
ב7/10 חיבקתי את הדואליות ואת הפוסט טראומה שלי, שמתי מדים וצלב, והתייצבתי על גבול לבנון אכולת כדורים פסיכיאטרים, ושאלות על חלקי במלחמה. תוך כדי מאה עשרים ימי מילואים כתבתי יומן כדי לעזור לעצמי לזכור ולהתמודד עם תסמינים של פוסט טראומה ומשבר זהותי. מה שהחזיק אותי זה המודעות שלי לפוסט טראומה, נאמנות לערכים וההרגשה שאני יכולה גם לעזור לאחרים להתמודד.
דפים מתוך היומן ( 9-16.10.23)
09.10.2023
שומרה
יום השלישי ל"מלחמה", יושבת בין נגמשים
עם כדורי הרגעה אבל חוסר שלווה. אני נגד
חבריי? בעד מה? יש ערכים, מציאות, עמדה
שצריך לקחת וחיי אדם להגן עליהם.
שואלים אותי האם זה יחמיר לי את המצב.
וואלה לא יודעת, מנחשת שכן.
אעבד את זה בהמשך אני מניחה.
כל השנים שחלמתי על מלחמה שפורצת, אולי
זה באמת קורה? חייתי חיים טובים סך הכל,
מלא שלא הספקתי, אבל יאללה אלו החיים.
אאחז בהם בשיניים ואעשה חשבון נפש עם עצמי.
באתי עם הצלב כאילו אני שמה דגש שאני
פה אבל לא חלק מכם. למה המשבר זהות הזה?
לא חייב להיות משבר הכל. אני אוהבת את האנשים
פה.
13.10.2023
שטח תאילנדי
הלחץ מורגש אבל גם האדישות.
כשאין לי מענה על השאלות החוסר אונים מורגש
בכל הגוף, מפעיל את העבר ומעמיד אותי
אל מול החלטה של לשחרר, או להתעקש
לאחוז במציאות שיצרתי בראש.
הכעס על חוסר המקצועית שעלול לעלות בחיי
אדם. אבל אולי האסון הוא רק בראש, לא
קשור לנהלים. אני לא מוצאת את האמצע ומרגישה
שאני מגזימה אבל אני לא שמה לב.
כולם על קוצים ואני לא מצליחה להעלים עין.
אני לא יודעת מתי צריך להירגע.
שימוש בכוח אדם כדי להצליח במשימה ללא
לא הספקתי להשלים את המשפט, התכוונתי לכתוב בסוף מוות. זאת המחשבה שהייתה לי. נורא פחדתי לכתוב מוות. זה היה לי טו מאצ׳.
14.10.2023
בוקר שמש
כמעט שבוע למלחמה
מאתגרת ההתמודדות עם בני האדם.
השקט חסר, להיות לבד ובעיקר לא לשמוע
את הזוועות שעוברות לאנשים בראש ובלב.
אני לא מסכימה עם ישראל איך שהיא מתנהלת
ומגיבה. אני מתגעגעת לתחושת החופש
עם חבריי, מכל הצדדים.
נמנעת להיכנס לתקלים
על העמדות שלי כי למה? בסופו של דבר אנחנו רוצים לשרוד את זה ולחזור הביתה בשלום,
אבל מרגיש שאחזור למשהו אחר, ולא מוכר.
איך ממשיכים באותה הדרך אם היא אינה קיימת עוד.
יש גם פרופורציות, איפשהו הן קיימות אבל קשה
לי לגשת אל התחושות. רוח המלחמה מעולם
לא עזבה אותי, וגם פה הפסקתי להתרגש
מהירי וההפצצות.
אני מפחדת מהריק שיבוא, מפחדת בעצם לא,
כי נתק.
14.10.202
ליל שינויים
הדמויות שעוברות לי בראש הם מגוונות, קרובות
יותר ופחות, כואב לי שאי אפשר לספר את הכאב
החוצה. הכאב מלאבד חברים חיים, למתים עדיין לא
הגענו. יש רגעים יפים בהם נראה שזה סך הכל החיים
עצמם והם ממשיכים כרגיל, אבל לא כרגיל!
האקס שלי כבר לא עלה לי במחשבות כשהתעוררתי, לא עולה
לי כלום לראש כשאני מתעוררת מלבד כמה אני מסריחה.
15.10.2023
תזוזה
השינה מתקצרת והקור נהיה יותר מורגש.
השכפץ מחבק כמו שמכת חרדה מחבקת.
לפרוק רגש יש גם מלא מקום ואנשים שמוכנים להקשיב ולהכיל.
המחשבה לחזור הביתה מחזירה אותי לשחרור מהסדיר של מה עושים אחרי?
אתמול התעוררתי בצרחה כי חלמתי שמישהו רץ אליי, מקווה שלא הערתי אף אחד.
הגוף כל הזמן באדרנלין, לא נרגע גם בשינה. הדואליות הורגת אותי אני לא יכולה לבחור צד.
אין צד זו מדינה אחת.
בסוף כולם יגלו שאנחנו אחד, סך הכל בני אדם. הרוצח הכי קר רוצה לחזור הביתה,
אבל אין להם בית לחזור אליו.
אני דוחה את המחשבה גם אני לא אזכה לבית אימי, לראות את סבתא לפני שאחת מאיתנו מתה.
להגיד לאבא בפרצוף שהוא אפס ושהוא מפספס אותנו.
לאקס שלי כבר אמרתי הכל, עכשיו הרגש כבר מרגיש כמו עבר רחוק.
כל צד מאחל לי טוב ורע, אני בוגדת מכל כיוון עם צעדיי, עמדותיי ודעותיי.
אין לי את הCAPASITY להסביר את עצמי לאף אחד.
המדינה הזו זורעת מוות, זה לא הוגן אבל אני חלק מזה.
הגנה היא לא הגנה גם בנו טובחים.
איפשהו אני רוצה למות קצת כדי לא להתמודד עם שברון הזהות והערכים.
הם פונים לאזרחי ישראל כאילו יש לנו איזושהי ברירה במה הבן ז*** המנהיג מחליט לכולנו.
אבל אני לא יכולה להכניס את זה לתודעה עכשיו אחרת לא אשרוד.
16.10.23
אש כוחותינו (בוקר)
שתי נפילות על הכיכר ליד הראש שלנו,
אכזבה בצה״ל. מה אני באמת עושה פה על מה
אני מגנה, ממי אני שומרת על מה. היה לי את זה
גם בסדיר, וכשיצאתי שוב לא מצאתי את עצמי
מה לעשות לעבור לשטחים? להגן על הפלסטינאים?
אני צריכה הכוונה לאיפה עומדים הערכים שלי.
איך אפשר לחיות עם הדואליות?
האם אני כאן כי הייתי משתגעת בבית? האם יש לי
מצפון על מה שאני עושה כחלק מהארגון.
התנועה לשחרור פלסטין ע״י ישראלים מישראלים?
תנו פתרון שלא נמות כולנו או אולי עדיף שנמות
ככה לא נצרך להתמודד עם המחשבות והדואליות.
16.10.23
לא נשמע היטב (לילה)
האם צריך עריקה המונית מהצבא? מהפכה אזרחית? הצבעה חוזרת וחינוך מחדש של העם
ומי אני בכלל שיהיה לה אתה תשובות לזה
היום שמעתי את המלחמה מרחוק בזמן שאני משוחחת עם אמא שלי
תהיתי האם היא שומעת
לא רציתי שתשמע, אבל איפשהו גם כן
היציאות והירי היו רחוק אבל קרוב מספיק
אני מנותקת לכן לא מרגישה
אבל הלחץ קופץ לפעמים בכל מקרה
האקס שלי התקשר
כבר לא שמעתי אותו בליבי וכתבתי לו חצי אמת
שיש כבר נתק
אני רוצה להמשיך (או למסך) את זה גם
השנה עם הפסקות וסיוטים מדי פעם
אך אני לא לבד וזה מחזק
התדר שלי עם האקס שלי די נמחק, אולי זה באמת חסם רגשית
אבל אולי באמת רוצה לעבור
עברתי הלאה, כמה הלב שלי יכול להכיל
הכל מתרחש בין לבין, רחוק קרוב
ואני במעין המתנה מפחידה, שהנה זה מגיע
יש מקום לסייע פה מבלי לירות
לפזר את הבשורה אודות פוסט טראומה.
_______________
