בעקבות ספרה של אתי הלסום, בתרגום אירית באומן ושולמית במברגר, ׳השמיים בתוכי׳ בהוצאת כתר, 2022.
חלק א: לצמוח מתוך ההווה
הקריאה לצמיחה בתקופה של שבר מעוררת אי-נחת עמוק. בשיח הציבורי, מושג ה”צמיחה” נוטה להופיע כפתרון מהיר: מעבר מן הכאב אל האור, מן האובדן אל התקווה, מן ההווה הטראומטי אל עתיד מתוקן. הצמיחה מדומיינת כתהליך לינארי, כמעט טכני: אירוע קיצון, שבר, עיבוד, שיקום. אלא שהמציאות שאנו נתונים בה מאז השבעה באוקטובר מסרבת להיענות לדפוס כזה. הטראומה אינה מאחורינו; היא מתמשכת, שבה ומתפרצת, חודרת לשפה, לגוף, ליחסים החברתיים ולמרחב הפוליטי.
בתוך מציאות כזו, שאלת הצמיחה אינה יכולה להיות שאלה תפקודית בלבד של כיצד חוזרים לשגרה, כיצד משקמים מערכות, כיצד מתקדמים הלאה. היא הופכת לשאלה קיומית ומוסרית: כיצד ניתן לנוע בתוך השבר מבלי לאבד את האנושי. כיצד ניתן לשאת פחד, זעם, אבל וחרדה, מבלי להקשיח את הנפש עד אובדן תחושה, ומבלי להמיר את הכאב באלימות. שאלת העתיד אינה נפרדת משאלת האדם: איזה סוג של אדם מתהווה בתוך תנאים שבהם היסודות עצמם מתערערים.
בהקשר זה, דמותה וכתיבתה של אתי הילסום מתייצבות כאתגר מחשבתי חריף. לא כעדות היסטורית גרידא, ולא כמקור לנחמה, אלא כמרחב חשיבה קיומי על האפשרות להישאר אדם בזמן שבו ההיסטוריה עצמה פועלת נגד האנושי.
אתי הילסום (1914- 1943) הייתה צעירה יהודייה הולנדית, אינטלקטואלית וכותבת, שחיה בהולנד תחת הכיבוש הנאצי. בשנים 1941-1943 ניהלה יומנים ומכתבים שבהם תיעדה את חייה, מחשבותיה ועולמה הפנימי, עד לגירושה לאושוויץ ולרציחתה שם. כתביה התגלו ופורסמו רק עשרות שנים לאחר מותה. הם אינם מסמכים תיעודיים במובן ההיסטורי הצר; אין בהם שאיפה לשחזור כרונולוגי של האירועים, ואף לא ניסיון לייצר נרטיב של הישרדות. זוהי כתיבה שמתרחשת בזמן אמת, מתוך מציאות של חורבן מתהווה, ומתמקדת לא בשאלה מה קורה, אלא בשאלה מה קורה לאדם.
כבר ביומניה המוקדמים כותבת הילסום על המתח שבין המציאות החיצונית לבין עולמה הפנימי:
“אני רוצה להיות לב חושב של כל הסבל הזה.”
אמירה זו אינה הצהרה רגשית בלבד, אלא עמדה קיומית. הילסום אינה מבקשת להימלט מן הסבל, אך גם אינה מוכנה להיבלע בו. היא מבקשת לחשוב אותו, לשאת אותו, ולאפשר לו להיעשות חלק מתודעתה מבלי שימחץ אותה.
ייחודה של הילסום אינו נעוץ בעוצמת סבלה, רבים סבלו כמותה ואף יותר, אלא באופן שבו היא מתעקשת לבחון ללא הרף את תגובותיה שלה למציאות. היא כותבת על פחד, על עייפות, על בלבול ועל זעם, אך מסרבת להעניק לרגשות הללו שליטה מלאה על עולמה הפנימי. באחת הרשומות היא כותבת:
“יש בי פחד גדול, אבל איני רוצה לתת לו את המילה האחרונה.”
המשפט הזה מגלם תפיסה אתית עמוקה: האחריות של האדם אינה מתמצה במה שנעשה לו, אלא גם באופן שבו הוא מאפשר למציאות לפעול בתוכו. הילסום מבינה שהפחד, אם לא ייבחן, עלול להפוך למנגנון מארגן של התודעה, ולכרסם ביכולת להבחין, לבחור ולהגיב.
הבחירה הזו אינה מובנת מאליה ואינה אינסטינקטיבית. להפך, היא דורשת מאמץ מתמשך, תשומת לב חדה ותרגול יומיומי של מודעות.
“העולם הזה יישאר נסבל רק אם נצליח לשמור בתוכנו פיסה של מרחב חופשי.”
מרחב זה אינו מנותק מן המציאות, אלא מתקיים בתוכה. הילסום אינה מתכחשת לאלימות, לרדיפה או להשפלה. היא כותבת עליהן בצלילות חדה. אך במקביל, היא מסרבת לאפשר להן להגדיר את כל כולה. במובן זה, כתיבתה אינה תיעוד של אירועים, אלא תיעוד של מאבק פנימי מתמשך על האפשרות להישאר אדם.
המאבק הזה מתחדד במיוחד כאשר הילסום מתבוננת בסביבתה האנושית. היא כותבת על שנאה, על הקשחה ועל אובדן אמפתיה, ומזהה בהם סכנה קיומית לא פחות מן האלימות החיצונית. באחת הרשומות היא מציינת: “השנאה רק מוסיפה עוד חורבן לעולם שכבר חרב.”
האמירה הזו אינה קריאה לפיוס נאיבי, אלא אבחנה מפוכחת. הילסום אינה מתעלמת מן הרוע, אך היא מסרבת להפוך אותו לעיקרון מארגן שלה עצמה.
בכך מתגלה ממד מרכזי בכתיבתה: ההבנה שהאדם אינו רק קורבן של ההיסטוריה, אלא גם סובייקט הפועל בתוכה. גם כאשר מרחב הפעולה החיצוני מצטמצם כמעט לאפס, עדיין נותר מרחב של תגובה פנימית, של אחריות, של בחירה. הילסום כותבת: “אפשר לשלול מאדם כמעט הכול, חוץ מדבר אחד: הדרך שבה הוא פוגש את מה שנעשה לו.”
משפט זה הינו ביטוי של חירות מצומצמת אמנם, שברירית, אך משמעותית. החירות של הילסום אינה חירות לשנות את המציאות, אלא חירות לא להיסחף לחלוטין לתוכה. זהו מרחב קטן, אך מכריע, שבו מתעצבת האפשרות האנושית.
חלק ב׳: רוח, אחריות והימנעות מהקשחת הלב
אם בחלק הראשון הוצגה אתי הילסום כאדם בזמן של חורבן מתהווה, הרי שכאן מתברר אופייה הייחודי של עמידתה הקיומית: לא כתגובה אינסטינקטיבית למציאות, אלא כמהלך מודע של עיצוב תודעה. כתיבתה אינה תולדה של אופטימיות אלא של בחירה חוזרת ונשנית להימנע מן ההקשחה. הקשחה זו, בין אם היא רגשית, מוסרית או לשונית – היא בעיניה אחת הסכנות המרכזיות, לא פחות מן האלימות החיצונית עצמה.
בכמה מקומות ביומניה מתארת הילסום את הפיתוי להיסגר, להתכנס, להגן על עצמה באמצעות צמצום העולם הפנימי. היא מכירה היטב את הדחף הזה, “קל מאוד להיהפך קשים,” היא כותבת באחת הרשומות, “אבל אז משהו מהאדם הולך לאיבוד.” הקלות הזו, שבה הנפש מתקשה כדי לשרוד, נראית לה מסוכנת דווקא משום שהיא מובנת מאליה. היא מבטיחה הקלה רגעית, אך גובה מחיר מצטבר: אובדן רגישות, עיוורון מוסרי, ושחיקה של היכולת להבחין בין הגנה לבין ויתור.
ההימנעות מן ההקשחה אינה, אפוא, תכונה אופי ספונטנית, אלא עבודה מתמשכת. הילסום כותבת על עצמה כמי שנדרשת שוב ושוב לנקות את עולמה הפנימי, לפנות ממנו משקעים של מרירות, נקמנות וייאוש. לא משום שהרגשות הללו אינם מוצדקים, אלא משום שהיא מבינה את כוחם ההרסני. “אסור לנו להוסיף לעולם עוד שנאה,” היא כותבת, “יש בו די והותר ממנה.” ניסוח זה אינו מוסרי, אלא תיאורי: השנאה אינה רק תגובה, אלא כוח מצטבר, המרחיב את ממדי ההרס.
בהקשר זה מופיע ביומניה אחד המושגים המורכבים והטעונים ביותר: טיפוח “אלוהים שבתוכה”. זהו ביטוי המעורר לעיתים אי נוחות בקריאה חילונית עכשווית, במיוחד בהקשרים שבהם שפה דתית נתפסת כמנגנון של הצדקה או הסלמה. אולם אצל הילסום, אלוהים אינו ישות חיצונית, סמכות עליונה או פתרון למצוקה. זהו שם למרחב פנימי של אחריות, תשומת לב וצלילות. “אני שומרת על אלוהים בתוכי,” היא כותבת, “כדי שלא יכחד מן העולם.” האלוהים הזה אינו פועל במקומה, אלא דרכה. אינו גואל, אלא דורש.
בקריאה זו, הרוחניות של הילסום רחוקה מלהיות מפלט. היא אינה נסיגה מן המציאות, אלא דרך להישאר נוכחת בה מבלי להיסחף לכוחותיה האלימים. הרוח אינה מבטלת את הגוף או את ההיסטוריה, אלא מאפשרת להחזיק בהם מבלי להתפרק.
האחריות הזו מתבטאת גם ביחסה לאחרים. הילסום מתעקשת לראות בני אדם גם במי שלכודים בתוך מנגנוני האלימות. היא אינה מצמצמת את האנושי לזהות הקורבן בלבד, ואינה מוותרת עליו גם כאשר הוא מתגלה בצורות מעוותות. באחת הרשומות היא כותבת כי “גם אלה שמביאים חורבן נושאים בתוכם משהו שנשבר.” אמירה זו אינה מבטלת אשמה או אחריות, אלא מסרבת להפוך את הדה הומניזציה לעיקרון מארגן של התודעה.
כאן מתחדדת הבחנה חשובה בין חמלה לבין הצדקה. הילסום אינה מצדיקה אלימות, ואינה מקלה בחומרתה. אך היא מבינה כי הפיכת האחר לבלתי אנושי פועלת גם נגד האדם עצמו. “אם נלמד לשנוא, “היא כותבת, “נאבד את היכולת לאהוב.” זוהי אבחנה קיומית עמוקה: הרגשות אינם מבודדים, אלא מעצבים את המרחב הנפשי כולו. השנאה, גם כשהיא מופנית כלפי אויב, מחלחלת לתוך האדם.
העמדה הזו מעמידה את הילסום במתח מתמיד עם השיח הציבורי סביב אלימות, נקמה והישרדות. היא אינה מתעלמת מן הצורך להגן על החיים, אך היא מסרבת להמיר את ההגנה בעקרון כולל של קשיחות. בכך היא מציבה אלטרנטיבה שברירית אך עיקשת: עמידה אתית שאינה נסוגה מן המציאות, אך גם אינה מתמסרת ללוגיקה שלה.
מתוך כך, מושג הצמיחה מקבל משמעות אחרת. הצמיחה אינה תוצאה של פתרון הבעיה, אלא של אופן השהות בתוכה. היא אינה מתרחשת לאחר שהחורבן מסתיים, אלא במהלכו. הילסום כותבת על הרחבת הלב דווקא כאשר התנאים מצטמצמים, אלה אינם דימויים פיוטיים בלבד, אלא תיאורים של עבודה נפשית קונקרטית.
העבודה הזו כרוכה גם בוויתור על אשליות. הילסום אינה מאמינה שהעולם ישוב במהרה לסדרו, ואף אינה משלה את עצמה לגבי גורלה. אך דווקא מתוך ויתור זה, היא מוצאת אפשרות לצמיחה שאינה תלויה בתוצאה. “אין זה מתפקידי לחזות את העתיד,” היא כותבת, “אלא לחיות נכון את ההווה.” ה”נכון” כאן אינו מובן מאליו, הוא תוצר של בחירה מתמשכת, של הקשבה ושל אחריות.
הבחירה לחיות את ההווה “נכון” אינה מבטיחה נחמה. להפך, היא עלולה להעמיק את הכאב, משום שהיא מסרבת להקהות אותו. אך היא גם מונעת את ההתרוקנות המוסרית שעלולה להתרחש כאשר האדם מוותר על עולמו הפנימי כדי לשרוד. בהקשר זה, הצמיחה אינה תנועה קדימה בלבד, אלא גם תנועה פנימה.
חלק ג’- בין עדות לאתיקה: כתיבה, אחריות והסירוב לנחמה
כתיבתה של אתי הילסום אינה מבקשת לשמש עדות במובנה ההיסטורי התיעודי המקובל. היא גם אינה כותבת כדי “לספר את הסיפור” ואינה כותבת כדי להקל על עצמה. הכתיבה, כפי שהיא מתגבשת ביומניה, היא פעולה אתית בזמן של חורבן מתהווה, ניסיון מודע לעצב תודעה אחראית בתוך מציאות שבה עצם האפשרות למשמעות מתערערת.
כבר ברשומותיה הראשונות ניתן לזהות את החשדנות של הילסום כלפי כתיבה מנחמת. היא ערה לפיתוי להפוך את המילים למרחב מפלט, אך היא מסרבת לכך. “אני רוצה לכתוב רק את מה שאפשר לשאת,” היא מציינת באחת הרשומות, “לא מה שמרדים.” הכתיבה, אם כן, אינה אמורה להקל או לסגור פצע אלא להחזיק מתח.
עמדה זו מציבה את הילסום על קו תפר עדין בין עדות לאתיקה. מצד אחד, היא מודעת לחשיבות הרישום, לזיכרון, להשארת עקבות. מצד אחר, היא חוששת מן האפשרות שהכתיבה עצמה תהפוך לאלימות נוספת, אם תיעשה בקלות יתר, אם תעניק משמעות מהירה מדי לסבל. “יש דברים שאסור לנסח אותם בקלות,” היא כותבת, “המילים עלולות לבגוד במה שהן מתארות.” זהו ניסוח חד של אחריות שהיא לשונית: לא כל מה שניתן לומר ראוי להיאמר, ולא כל ניסוח הוא נייטרלי.
הילסום מבינה כי בזמן של חורבן, השפה עצמה נעשית זירה של מאבק. ניסוחים מסוימים עלולים להקהות את החוויה, להפוך את האלימות לסטטיסטיקה, את הסבל למושג. אחרים עלולים לייפות את האימה. כנגד שתי הסכנות הללו, הקהיה והאדרה, היא מציבה כתיבה מאופקת, זהירה, כזו המודעת למגבלותיה. “המילים שלי אינן מספיקות,” היא כותבת, “אבל הן חייבות להיות נאמנות למה שאין לו מילים.”
במובן זה, הכתיבה אצל הילסום אינה מטרה בפני עצמה. היא כותבת כדי לא לאבד את היכולת להבחין, כדי לאפשר לעצמה לשהות במציאות מבלי להיסחף אל קצוות של ייאוש או של אשליה. “אם אפסיק לכתוב,” היא מציינת באחת הרשומות, “אפסיק להקשיב לעצמי.” הכתיבה שלה היא תרגול של קשב לעצמה, לאחרים, ולעולם כפי שהוא מתהווה לנגד עיניה.
תרגול זה כרוך גם בסירוב לנחמה. הילסום אינה מחפשת סיום מנחם, יומניה אינם נעים לקראת פתרון, אלא נקטעים, חוזרים על עצמם, מתלבטים. החזרתיות הזו היא ביטוי נאמן למציאות שאינה מתקדמת באופן לינארי. “אני לומדת לחיות בלי סיכומים,” היא כותבת, “החיים אינם מבקשים סיכום.” בכך היא מסרבת לאחת מציפיות היסוד מן הכתיבה: להעניק משמעות סופית, להציע לקורא תחושת שליטה.
הסירוב לנחמה מתבטא גם ביחסה של הילסום לעצמה ככותבת. היא אינה רואה בעצמה קול מייצג, ואינה תובעת לעצמה סמכות מוסרית. להפך, היא מודעת למוגבלות נקודת המבט שלה ולשבריריותה. “אני רק מנסה להיות ישרה,” היא כותבת, “ולא יותר מזה.” היושר כאן הוא נאמנות לתהליך, הנכונות להכיר בסתירות, בבלבול, בשינויי העמדה.
הכתיבה, אפוא, מאפשרת להילסום להחזיק את חוסר הוודאות מבלי למהר לפתרון. הכתיבה עצמה היא בחירה מוסרית, בחירה לא להקשיח את השפה, לא להפקיר אותה לאלימות, ולא לוותר על האפשרות של דיבור אחראי.
בהקשר זה, ניתן להבין את יומניה של הילסום כהתנגדות שקטה אך עיקשת. לא התנגדות פוליטית במובן הישיר, אלא התנגדות לתהליכים של דה הומניזציה לשונית, אם אפשר לקרוא לזה כך. “אם השפה תיהרס,” היא כותבת, “גם האדם ייהרס”. המילים אינן רק אמצעי תקשורת, אלא תנאי לאפשרות של יחס מוסרי.
חלק ד׳: צמיחה, זמן ועתיד כבחירה בהווה
אם שני החלקים הראשונים ביקשו להעמיד את אתי הילסום כאדם וכרוח בזמן של חורבן מתהווה, הרי שכאן מתחדדת המשמעות ההיסטורית של עמידה זו. לא כעדות אישית בלבד, אלא כהצעה מחשבתית להבנת מושג הצמיחה בזמן שבו ההיסטוריה עצמה חדלה מלהציע אופק ברור. השאלה איננה עוד כיצד הילסום הצליחה לשרוד נפשית, אלא מה ניתן ללמוד מן האופן שבו חשבה את הזמן, את העתיד ואת האחריות האנושית בתוך הווה שאין לו מוצא נראה לעין.
הילסום כותבת מתוך תודעה חריפה של זמן. אין זה זמן של המתנה סבלנית ליום שבו הכול יסתיים, אלא זמן דחוס, טעון, שבו כל יום נושא עמו משקל מוסרי. היא אינה מתארת את ההווה כשלב ביניים בלבד, אלא כמרחב שבו מתעצבות כבר כעת האפשרויות העתידיות. באחת הרשומות היא כותבת: “כל יום דורש מאיתנו את מלוא הנוכחות, כאילו היה העולם תלוי בו”.
אמירה זו מבטאת תפיסה המערערת על ההבחנה בין “עכשיו” לבין “אחר כך”, בין סבל זמני לבין תיקון עתידי. אין כאן הבטחה שמה שיבוא יהיה טוב יותר, יש דרישה לחיות את ההווה באופן שאינו מוותר על האנושי.
מתוך תפיסה זו ניתן להבין את מושג הצמיחה לא כתוצאה של פתרון, אלא כעמדה. הצמיחה אינה מתרחשת לאחר שהחורבן מסתיים, אלא במהלכו. הילסום כותבת על הצורך “להיות גדולים יותר מן הזוועה”, לא במובן של התעלות רגשית, אלא במובן של
צמיחה. הצמיחה אינה מבטיחה הקלה, ולעיתים אף מעמיקה את הכאב, משום שהיא מסרבת להקהות אותו. אולם דווקא בכך טמונה משמעותה: היא מונעת את ההתרוקנות המוסרית שעלולה להתרחש כאשר האדם מוותר על עולמו הפנימי כדי לשרוד. הילסום כותבת: “אם נאבד את היכולת להרגיש, לא נישאר בני אדם, גם אם נישאר בחיים.’
המשפט הזה מנסח הבחנה חדה בין חיים ביולוגיים לבין חיים אנושיים. הצמיחה שאליה מכוונת הילסום אינה הישרדות בלבד, אלא שימור של איכות אנושית. יכולת לחוש, להבחין, להרגיש אחריות. במובן זה, הצמיחה אינה מנוגדת לשבר, אלא מתקיימת בתוכו, כתגובה שאינה נכנעת ללוגיקה של ההרס והאלימות.
כאן מתברר גם הדימוי של “עץ החיים”. עץ החיים אינו סמל של שלמות או של הרמוניה נטולת סתירות. זהו דימוי של צמיחה איטית, של שורשים הנאחזים בקרקע גם כאשר היא סדוקה, ושל ענפים הנפרשים למרות פגיעותם. הצמיחה אל עץ החיים אינה קפיצה מעל הפצע, אלא העמקה לתוכו, מתוך הכרה בכך שהחיים עצמם נושאים תמיד סימני שבר.
בהקשר זה, הצמיחה מקבלת אופי של התעקשות. התעקשות על שפה שאינה מתרוקנת לאלימות, על רצון שאינו מצטמצם לנקמה, ועל אחריות שאינה מתבטלת גם כאשר התנאים מקשים עליה. הילסום אינה מציעה עתיד אידיאלי, אך היא מסרבת לוותר על האפשרות שהעתיד יהיה תוצר של בחירה אנושית.
מכאן נפתח החיבור להווה הישראלי, לא כהשוואה היסטורית, אלא כהדהוד קיומי. גם כאן, הטראומה אינה מאחורינו, אלא בעיצומה. גם כאן, השיח הציבורי מיטלטל בין הקשחה, וגאולה אלימה. וגם כאן, שאלת העתיד נדחפת לעיתים לפתרונות מהירים המבטיחים יציבות במחיר צמצום האנושי. הקריאה בהילסום אינה מציעה מענה ישיר למציאות זו, אך היא מחדדת את השאלה: איזה עתיד נבנה מתוך האופן שבו אנו חיים את ההווה?
הילסום מציעה לראות בעתיד לא יעד, אלא אחריות. העתיד אינו דבר שמגיע, אלא דבר שנוצר מתוך הבחירות הקטנות והיומיומיות של ההווה: הבחירה לא להקשיח לחלוטין, לא לוותר על השפה, לא להפוך את האחר לבלתי אנושי. אלו בחירות שאינן דרמטיות, ולעיתים אף נראות חסרות השפעה, אך הן יוצרות מצע שעליו עתיד מסוים יכול להתהוות.
העתיד אינו תלוי בתוצאה הנראית לעין, הוא נובע מן ההכרה כי עצם הזריעה, עצם הבחירה באנושי, היא בעלת ערך, גם כאשר הפירות נותרים מעבר לאופק.
מכאן ניתן להבין את הצמיחה כקטגוריה מוסרית היסטורית. לא כפרויקט של תיקון כולל, אלא כתנועה עיקשת של שימור והרחבה של האנושי בתוך תנאים המערערים אותו. הילסום מציעה עמדה המוכנה לשאת אי ודאות, סבל ושבר, מבלי לוותר על אחריות.
סיום זה אינו מבקש לסכם או להכריע. הוא מבקש להותיר את השאלה פתוחה: כיצד נראית צמיחה כאשר אין הבטחה לחירות, וכאשר ההווה עצמו טעון בפצע מתמשך. ייתכן שהתשובה אינה מצויה בעתיד כלשהו, אלא באיכות הנוכחות בהווה. לא כיצד ניחלץ מן השבר, אלא מי אנו נעשים בתוכו.
לצמוח מתוך ההווה, אם כן, פירושו לבחור שוב ושוב באנושי – לא כהבטחה לנחמה, אלא כעמדה אתית. עמדה זו אינה מבטיחה שלווה, ואף אינה חוסכת כאב. אך היא מאפשרת עתיד שאינו מבוסס על מחיקת האדם, אלא על התעקשות שברירית ומתמשכת על קיומו.
