בעקבות דבריה של פרופ׳ חביבה פדיה שהובאו במאמר ‘השמדה והשמדה סימבולית’, שראה אור בהארץ ובגליון החמישי של שפה חדשה.
בזמנים של משבר, קיצוניות וייאוש, ישנם קולות בודדים שמצליחים להאיר את המרחב הציבורי באור אחר. פרופ’ חביבה פדיה היא אחת מהם. דבריה האחרונים, שפורסמו ב”הארץ”, היוו תזכורת חיה לכך שאפשר לחשוב אחרת, להרגיש אחרת – ובעיקר: לדבר אחרת, ליצור שפה חדשה.
המוח חסכן מטבעו, ולא רוצה להתמודד עם הדמויות שמולו בכל פעם מחדש. נוח לו הרבה יותר להדביק להם תיוגים מוכנים מראש. ״אשכנזי, ספרדי, ימני, שמאלי, ערבי, בוגד״. במצבי קיצון, לחץ ומשבר הנטיה הזו של המוח להיות דיכוטומי בולטת במיוחד.
פרופ׳ פדיה מציעה עמדה המנסה להתגבר על הנטיה האוטומטית הזו של המוח לראיה דיכוטומית משטיחה ואם יותר לי לומר ׳גזענית׳. היא מציעה עמדה רדיקלית במובן העמוק של המילה: לא קריאה למהפכה חיצונית, אלא למהפכה פנימית, רכה, אך נחושה. מחשבה דיאלקטית, לדבריה, איננה מותרות – היא הכרח. אך כאן עולה השאלה המתבקשת: איך מגיעים לשם? מהן הדרכים המובילות אל אותה חשיבה מורכבת, מכילה, הרואה את רב-הממדיות של הקיום? מה נדרש לנו על מנת לשוב ולהפוך לאנשים חושבים, ולרפא את עצמנו מתרבות שמקדשת שחור ולבן, קורבן ותוקף, טוב ורע מוחלטים?
הכלים קיימים כפי שמראים מחקרים רבים בחקר המוח והפסיכולוגיה. השאלה היא האם נשתמש בהם?
פרופ’ פדיה מצביעה, ובצדק, על כך שעלינו לשנות פרדיגמה, למצוא את דרך האמצע המתונה. וכאן מדעי המוח ופסיכוביולוגיה יכולים בענווה לספק את המנגנונים העשויים להביא לשינוי פרדיגמה זה. המחקר העדכני במדעי המוח והפסיכולוגיה מצביע על כך שהמוח האנושי גמיש הרבה יותר מכפי שחשבנו, גם בגיל מבוגר. החשיבה אינה חייבת להיות נוקשה; היא יכולה להישאר חיה, פתוחה, יצירתית, אך הדבר דורש אימון, בדיוק כמו שריר.
לפני מספר שבועות זכיתי לקחת חלק בכנס של אונסק”ו בנערך בפאריז. בכנס הוכר פרויקט של קרן פטריציו פאולטי, המשלב מדיטציה, תנועה, וחקירה של גלי מוח, כאחד הפרויקטים החלוציים בעוסקים ביצירתיות בחינוך. הדגשנו את העובדה שגם ילדים יכולים לראות את כלי המוח של עצמם ולהבין שלכל גירוי, חיצוני או פנימי, יש השפעה עלינו. ילדים שרואים זאת מבינים בעצמם כמה חשוב לבחור בגירויים המתאימים ובמה להתמקד. כמה מרענן היה גם לשמוע מאחרים על דרכים נוספות לחינוך, לגדילה, לריפוי.
חקר המוח במיוחד ב15 השנים האחרונות הראה שבמיוחד במצבים של טראומה או דיכאון, מערכת ברירת המחדל של המוח (DMN – Default Mode Network), האחראית בין היתר לעיבוד נתונים, נוטה להשתלט על פעילות המוח ולעיתים אף לכלוא אותנו בתוך דפוסים הישרדותיים, נוקשים, שחור-לבנים. אך בעזרת פרקטיקות כמו מדיטציה, נשימה, תנועה מודעת – ניתן לעבור אל מערכות מוח אחרות, גמישות ומודעת יותר, כמו מערכת ה-Salience, שמעוגנת בתחושת הגוף ובכאן ועכשיו. זהו שער אפשרי אל אותה חשיבה דיאלקטית שפדיה מדברת עליה.
אנחנו צריכים להבין שאת הדיאלקטיקה יש לתרגל כתרבות חיים, ולא כטכניקה תאורטית בלבד.
חשיבה דיאלקטית איננה תרגיל אינטלקטואלי, היא תרגול נפשי, גופני, רגשי. זוהי הגישה וההתפתחות הפנימית שמוכנות להכיל את הסתירה, את הכאב, את המתח בין קטבים; זאת מבלי למהר, למחוק ולבטל. בעולם שבו תרבות הביטול הפכה לרפלקס כמעט אוטומטי, חשיבה דיאלקטית היא כמעט אקט של מרי.
הדיאלקטיקה גם מחזירה אלינו את היכולת לבחור, ובכך את החירות. מחקרים מראים כי אנשים יצירתיים יותר, וכן כאלה בעלי יכולת חשיבה דיאלקטית, מפעילים פחות את האמיגדלה (מרכז הפחד והתגובה ההישרדותית), ויש להם טווח בחירה רחב יותר, דרגות חופש רבות יותר. למותר לציין כי דווקא עכשיו, בתקופה של קיטוב ואובדן דרך, כל דרגת חופש כזו שווה זהב.
מה נדרש כדי לייצר שפה חדשה, כפי שמציעה פדיה? ראשית, הסכמה להסתכל על עצמנו. כן, גם על הפצעים, הפחדים, הדפוסים האוטומטיים שלנו. להפסיק להגדיר את עצמנו רק דרך שלילת האחר, רק דרך תיוגים: קורבן, תוקף, שמאל, ימין, אשכנזי, מזרחי. בקיצור עלינו לשאול את עצמינו: מי אנחנו מעבר לכל הכותרות והתיוגים האלה?
פרויקטים כמו “נערי האור” המיועד לנוער מתבגר הם דוגמה חיה לכך שזה אפשרי. שלא מדובר רק באידיאל פילוסופי אלא בעבודה יום-יומית, חינוכית, טיפולית.
זו עבודה קשה. תמיד הייתה. אבל אולי זהו הרגע שבו עלינו לבחור אם להמשיך להתקיים על אוטומט או להתחיל לחיות באמת. ואם נבחר בכך, עלינו, כפי שפדיה מזכירה, לייצר שפה חדשה מכילה. זו חייבת להיות שפה שלא מפחדת מסתירות, אלא רואה בהן שער לעומק, למשמעויות חדשות ולריפוי.
