בימינו נתפס ולו גם רק חשד למגיפה בתור עילה להכרזה על מצב חירום טוטאלי בנימוק מניעתי כדי למנוע התפרצות. עיקר הדיון כאן רפואה מניעתית במחשבת ישראל ואתיקה ישראלית של רפואה מונעת (preventive medicine) שאין בה נזק לאיש, שתינתן בה לכל אדם הזכות להחליט, ושתהיינה בה תועלות פרטית וכללית, שוויוניות ושמירה על כבוד האדם. הרפואה הישראלית מושתתת על הבטחה[1] שאינה נופלת מחשיבותה מן הברית המסומנת בקשת-בענן, או מן הכניסה לארץ-המובטחת וזו היא ההבטחה שבבחינה של ׳אני ה׳ רופאך׳[2]. למרות הידע השימושי –הקוראים לא ימצאו כאן מרשמי-מרקחת. גם לא דיון באתיקה של מקצוע הרפואה – על אף שאחרי השואה אין לאדם הגון נושא חשוב מזה. עסקינן כאן בחקר אתיקה דתית עברית תרבותית-תיאולוגית מול הסובייקט העליון: האלוה. הוא-הוא המקור לכל: גם למכה וגם לרפואה [3] גם לאור וגם לחושך.
השאלות התיאולוגיות הן באיזה אופן רפואה היא צד במאבק קוסמי, ואיך אבולוציה רוחנית מרפאה את הנבראים ואת הבורא גם יחד. והתיזה שאציע כאן היא שמחשבת ישראל הנג׳ארית,[4] אחרי גירוש ספרד חדורת הטוטליטריזם האינקוויזידטורי, הנה חוליה מרכזית בהתפתחות שהיום מכנים אותה Post Trauma Growth.[5] האפשרות להבריא את החולי ולנצח את החבלה, אפשרויות הבחירה בבריאות והניצחון, הן הנחות יסוד בקבלת המזמור. ובחסידות –לפי רבי נחמן מברסלב –גם הקלקול וגם התיקון תלויים באמונה. (״אם אתה מאמין שיכולין לקלקל – תאמין שיכולין לתקן״). התורה, שבכתב ושבעל פה, כוללת מזמורים וזמירות שמהן נגזר נושא מחקרי הנוכחי. הזמירות ומשמרות ראש חדש, כפרקסיס קבלי, נועדו להבקיע לציבור דרך של התעלות[6] בכלל, והתעלות על מלאכים בפרט, עד כדי מעלת התרוממות הרוח והבראה בתוך קירבה אקסטטית של הנברא ובוראו. צוהר לרפואה זו היא הזמירה ״יזרח כשחר אור״[7], שבקריאה הנוכחית אפענח מתוכה שני מושגי מפתח. וכן, הדרוש שנשא רבי ישראל נג׳ארה במשמרת ראש חודש תמוז, שהנהיג רבי ישראל נג׳ארה והקדיש אותה לשמירה על בריאות הציבור.
אקדים ואומר: האתיקה הישראלית מיוסדת על ארבעה ערכים מרפאים: מחילה המחלצת את האדם מן החולי, התקווה המושכת את האדם אל בריאותו, גמילות החסדים שאין בלעדיה אהבה, זרימה אנרגטית והדדיות, וההנהגה. ערכים, שמגולמים כבר בשמות ספריו: “זמירות ישראל” ו”מקוה ישראל” ובתוכנם. אך, לא אקיף כאן את שני הספרים, אלא כדי לחלץ מהם מודל מעשי בלבד. בתכנית הלימודים של הפסטיבל הצופי ה-10 כיניתיו ״חמש תחנות במקאמאת רפואה״. ובכוונתי להדגים מודל של חמש תחנות של חוויות נפשיות רפואיות ייחודיות, ידועות ומוכרות. כשעיקר המודל בתחנה הרביעית משום שרבי ישראל חידש בנוגע אליה את חידושיו. אפנה אפוא מיד לתאר את המהפכה של משמרות הקודש, שהנהיג רבי ישראל נג׳ארה בצפת ובעוד ערים במאה הט״ז וגם אחר כך, כמעשה שלטובת בריאות הציבור.
מהפכה רפואית אך לא בלבד – משמרת ראש חודש:
משמרות הקודש התכנסו בהנהגת רבי ישראל נג׳ארה בחוצות בערבי ראש חודש בהמוניהן, עד כאלף אנשים ובכללם נשים וטף לבושי בגדים לבנים. התופעה נתפסת כשיקוף של ציפייה משיחית בישראל בערים צפת, דמשק ועזה ובכפר ג׳ובאר. בכל מקום שבו רבי ישראל נגארה קיבל רשות כ״חפצו״ לקיים את משמרות הקודש בחוצות[8]. ואכן, ציינה כבר חוקרת הקבלה רונית מרוז את יחודה של צפת במאה הט״ז “לאו דווקא בריכוז ענקי-הרוח בלבד אלא גם ביוזמה החברתית-המיסטית של ה’משמרות’ כדגם חדש של פעילות גואלת – המשמרות [… ש]אמנם אין אנו מוצאים דיון תיאורטי באופן השפעתם, אולם מעצם העמדתן למד אתה שיש ערך לקיומן יחדיו ברבים. נראה שהעמדתן קיוותה ליצור, ולו רק לשעה, קהילת קודש המתאחדת בקיום מצווה כהלכתה ובכך מקרבת את הגאולה.”[9] אוסיף על דבריה, שהגאולה – או התשובה לפי רבי ישראל נג׳ארה – לא תבוא למי שמטפחים אכילה יתירה אלא בסיגופים (״לא יבא למי שנתמלא כריסו בשר ויין, אלא למי שהוא סר וזעף ויעף ויגע ושרוי בתענית, לכן נקרא קדוש. כי כאשר יהיה מדוכא ונדכא יתן אל לבו לשוב בתשובה שלימה.״)
עוד אדגיש, שמשמרת ראש חודש נועדה למניעת מגיפה ומחלה (״הקצף בבני ישראל״). בשפה החדשה שאנו מנסים לפתח הבה נשים לב כי יש למונח ״קצף״ משמעות כפולה: גם נגף וגם קצף שזו תופעה פיזית של בועות אויר בין אם על פני מים או כסימפטום מקדים כגון אצל חולי אפילפסיה.[10] מדובר אפוא בהנהגה דרך אחדות ניגודים: אמנם פרישות אך, בצוותא. קונטמפלציה עם צום (סר וזעף […] ושרוי בתענית), פעלתנות קדושה (יעף ויגע ושרוי בתענית, לכן נקרא קדוש) וריפוי חולי נפשי או רוחני מחמת אכילה יתירה (לא יבא למי שנתמלא כריסו בשר ויין).[11] האם משמרות קדש ראש חודש יסודן מחאה חברתית וביקורת נוקבת?
משמרות ראש חודש הן תשובה של קבוצה גדולה, שעוסקת ברפואה מונעת, בהפגנת ביקורת נוקבת על ידי נושאי-תודעה, שמחרפים את נפשם ואת רוחם למען קשר אהבה אישי ישיר עם האל הבורא אב הרחמן, ונלחמים עמו לצד כוחות הבריאות, ההחלמה, הרפואה והקדושה. הן ביטוי של שאיפה לקשר ישיר עם רוח הקודש. שהרי, הרציונל לעבודת המשמרות הנו מסע רוחני קהילתי של מירוק באמצעות סיגופים וטהרה (״לבלי נחטא, באופן שלא יהא קצף בבני ישראל על החטאות ועל העוונות ועל הפשעים חס וחלילה״.) לכן, יש לומר, שהמשמרות מקדימות התפתחויות דתיות אחרות של יחסים אקסטטיים קהילתיים עם רוח הקודש. עבודת קודש זו, שמתחדשת בציביליזציה הקבלית של צפת, נפוצה ממנה לקהילות במרחב העות׳מני, נוכח הפרשנות של רבי ישראל שהזבח הנזבח איננו זואולוגי אלא, אפשר בדיעבד לכנותו ׳פרוידיאני׳. היות, שהדיבור הוא כלי הריפוי. והיצר עולה על המזבח. לא פחות ולא יותר.
נסכם לעת עתה, שבאופן היסטורי משמרות ראש חודש החברתיות-המיסטיות, הן פרקטיקה של רפואה מונעת ובריאות הציבור, מבוססת פרישות, סיגוף וטהרה. ושהשומרים (גברים, נשים וטף), מתכנסים יחדיו ומכניעים יחדיו את יצריהם לטובת בריאות העם כולו באופן שימנע ״קצף בבני ישראל.״[12] לקראת המשמרות צמו השומרים. ובמשמרות שרו הכל זמירות, ורבי ישראל נשא דברים. שמהם נלמד על תפיסה אורגנית של הזמן. הדרוש לחודש תמוז נישא כבר בראש-חודש ולא למשל, ביום השבעה-עשר בתמוז המועד לפורענות (״הזמן הלז אשר הוכפלו בו צרות, והוא מעותד לרע״) כדי להקדים תרופה לפורענות כי, יום י״ז בתמוז לדבריו ״מעותד לרע״. כך, מתבררת תכליתה של ההתכנסות המקודשת בראשי חודשים – ליתן מענה לבעיה שצפויה לצוץ. להקדים רפואה למכה (״תשובה מעולה באופן שלא יהיה קצף בבני ישראל חס וחלילה בזמנים ההם.״). ואם נתהה שהרי אירעו הצרות בי״ז בתמוז ומדוע להקדים רפואה לראש החודש? מלמד רבי ישראל כי כשם שבמחלת האפילפסיה יש סימנים מקדימים, וכמו שרצוי להגיע לניתוח במצב גופני מיטבי (״ויעשה לו קודם אותו זמן הרקות ומרקחות נכוחות״) ובאופן כזה להינצל, כך, בחודש הנוטה לפורענות תיערך משמרת כבר בראש החודש לתפילה, תשובה, טהרה והזדככות.[13] זו תודעת-זמן, ששום מחקר לא שם לב אליה עד כה, ושנושאת הכרה שכרונוס הנו ישות עם איברים חלשים או חולים. מועד ספיציפי, שכבר אירעו בו פורענויות לעם ישראל נחווה כמועד חלש, מועד כבוש, מועד חולה. ויש להתחכם ולהקדים לו תשובה, במשמעות ׳להקדים תרופה למכה׳. רפואה ישראלית זו היא אפוא תודעה נבואית, כי היא מניחה מראש התרחשות של מכה כדי למנוע אותה, ואת הרפואה המונעת הזו, מכנה רבי ישראל ״התחכמות״, כי הנבואה רואה את המנגנון המתהווה, ומונעת את האירוע עליו היא מתנבאה.
הפרקטיקה של המשמרות היא תחבולה (של צד במאבק) או התחכמות (מסוג נבואה מונעת). היא נגזרת מתודעת-זמן בדבר מועדי פורענות וצרות ״שמידת הדין מתוחה בהם״ יותר ממועדים אחרים. על כן מקדימים למועדים הללו תענית, תפילה וטהרה. דוגמה לזה מנהג הסליחות, שמקדימים בעדות ספרד כבר בחודש אב. ש״הוכפלו בו צרות ומידת הדין מתוחה בו.״ לפיכך, כבר בתמוז מקדימים רפואה ויש ״להיזהר ולהישמר. לירא מחטא״) ולשוב אל הבורא. בזה הגענו כאן לתובנה, שמשמרות ראש החודש הן פרקטיקה מרפאה של תודעת-זמן אורגני, שאירועים קריטיים או אקוטיים מותירים בו את רישומם. הבה נקרא יחד את הזמירה ונבין עוד יותר.
הזמירה ׳יזרח כשחר אור׳:
להלן זמירה לרבי ישראל נג׳ארה (1530-1625)[14] באקרוסטיכון ישראל בר משה, שהתפרסמה לפני ההקדמה בספר לקח טוב (קושטא, 1570) מאת אבי המשורר, הרב משה נג׳ארה (חי עד 1581) מגדולי חכמי צפת ומראשוני מוסמכי צפת במאה ה-16:
יזרח כשחר אור ויבקיע לקח אשר זרח והופיע
שמש צדקה הוא ומרפא גם אור לישרים הוא ומרגוע
רבה גדולתו ומי יוכל את כל תהלתו להשמיע
איום ונורא הוא וממנו יוצא מקור חכמה ונובע
לשתות צמאי’ מי תעודה כי ירוה צמאם הוא וישביע
ברור לעין שונה וקורא בו יבשר לכל חכם ויודע
משה הלא זכה וזיכה כל פניו פני שמש ורקיע
לפי ׳יזרח כשחר אור׳ תודעת מרפא זורחת ברוב אור: מצד אחד ודאי השחר קודם לבוקר, ולפיכך זה אור קודם (או קדמוני).[15] מצד שני לקח טוב זה אור תבוני, אור של הארה שכלית, שנובעת מתוך ידיעה או תובנה חינוכית (לקח) ומופיעה כשיעור שנלמד. מצד שלישי זהו אור מרפא של ריפוי מתוך מחלה. (“שמש צדקה”, שמביאה מרפא בכנפיה כפי שנכתב בזמירה: ״יזרח כשחר אור ויבקיע/ לקח אשר זרח והופיע/ שמש צדקה הוא ומרפא״). ואין צריך לומר שאור השחר הנו אור רך, ובכל זאת מבקיע מן החושך כלומר פורץ, פוצע וחודר.[16] האור מאיר ל״ישרים״ ומרגיעם.
ולענייננו בשפה החדשה, כאן, האור המרפא הנו גם מקור של חכמת הכתיבה: חכמה ברורה כתובה באופן ברור ונהיר (״ברור לעין שונה וקורא בו״). צא ולמד, לקח, שאינו נהיר ואטינו ברור למי שחוזר ולומד אותו אינו לקח טוב. אלא, מחטיא את מטרתו. אם יש בשורה יש לדבר ולכתוב אותה ברור כך שהיא תרווה את כל מי שיחזרו ויקראו בה. זו דינמיקה טרנסובסטנציאלית, כי מן האור יוצאים מים: מי-תעודה. כגון אבני שפה מאורייתא –בארה של מרים. בהמשך מאמרי, אציע לראות כי הלקח הטוב הכתוב הוא-לכשעצמו בשורה פדגוגית מרפאה.
בחוויה הישראלית הרפואה היא תחבולה במלחמת הקיום. זאת, כי מתחת לפני השטח ניטש מאבק יצרי בין כוחות האור וכוחות החושך, בין הישועה לבין הצרות. ואם נשאל על מה ניטש המאבק בין האור והחושך? על מי נאבקים שני הכוחות? אפשר, שהאור והחושך נאבקים על יצר האדם. נפש האדם פצועה בשדות הקרב שבין כוחות האור והחושך. קרב ענקים נִיטַּשׁ על נפש האדם והקרב הנו בין הישועה שהיא הבריאות והאור לבין הצרות והתחלואים שהם החושך. כשחולה חש דיכאון, שוגה בשיגעון שמא נטרפת דעתו הריהו פצוע בשדה הקרב בין כוחות הבריאות לבין כוח החולי. ועל מנת להבריא על החולה לנקוט עמדה ולצדד בכוחות האור והבריאות. עוד אראה כי המאבק ניטש גם על הקירבה לאלוהים. ולצורך הקירבה הזו נועדה העלייה בתחנות הריפוי: החל מן המדרגה הראשונה של החכמה הטבעית ועד המדרגה של ׳הרופא לכל בשר׳. אם אין מענה בתחנה הראשונה עולים החולים אל דרגת חכמת הנס. ומשתיהן אל גרם מדרגות, שראשונה בו דרגת רוח הקודש, השנייה בגרם זה היא האסטרולוגיה (חכמה שמיימית כמו התורה). והשלישית –מדרגת הפדגוג-המרפא העליון, שמעלה את החולה/הפצוע בהדרגה, מחייה באמצעות מי-תעודה את נפשו הצמאה ומקרבו אליו באהבה ״מדרגות מדרגות.״
אטען, שהידיעה הנג׳ארית מניחה מראש אבולוציה רוחנית דרך מדרוג חלקי הנפש – נר״ן ח״י והאדם השלם השר. הראיתי במחקרי הראשון בקבלת המזמור כי נוספות לנר״ן ח״י עוד שתי מעלות מיסטיות: זו של האדם הפשוט וזו של ״האדם הפשוט השר הישר״ שנאחז בדוד ובזמירות ישראל.[17] שם הראיתי קבלה ששורשה במקרא, כתובים, עבור דרך ספר הזוהר וזמירות ישראל ובהקשר תיאולוגי בין-תרבותי של התקבלותו האוניברסלית של ספר תהלים, שמיוחס לדוד – המלך, אבי אבות-המשיח, הנביא – בשלוש הדתות בהתאמה: יהדות, נצרות ואסלאם.[18]
העלייה הרוחנית של ההתקרבות לאלוה היא באמצעות גרמי-מדרגות (״מדרגות מדרגות״) כאשר לפי השפה החדשה של רבי ישראל כפל המילה ״מדרגות״ מסמן ערכים שונים לכל אחת מהן. דהיינו העלייה לשמיים היא במדרגות שונות זו מזו בערכן וביחסן לאדם/חולה/חוטא. עצם המדרוג מעיד על דיפרנציאליות מחד גיסא, ועל חמלת האלוה אבינו הרחמן מאידך גיסא, שחומל על ילדיו. אך, כדי להיכנס לתוך שפת הרפואה עלינו לפענח שתי מטפורות שבזמירה ׳יזרח כשחר אור׳: מי-תעודה ו״הישרים״.
מי-תעודה:
במטפורה ״מי-תעודה״ הסומך ״תעודה״ היא התורה שבכתב ושבעל-פה. קורפוס התורה שבעל-פה הנו ים,[19] שכולל את העדים שעוסקים בתורה, ואת הנביאים, שדרכם מודיע האל-הרופא את העדות. והעדות מבשרת את ההנהגה הנכונה, זו שמעוררת את האדם ומצילה אותו מן החולי.[20] תעודה בהקשר הנאג׳רי היא תורת נסתר כתובה. זאת, כי המשורר כותב ״תעודה שיש עמך צרור תורה כמוס עמך״.[21] המילה כמוס משמעה גנוז, צפון, טמון וסודי. לכן, עדיף לפרש ״מי-תעודה״ כמידע מתורת הסוד. זאת ועוד, לפי רבי ישראל ״עדות״ היא התורה הראשונה שנחרבה בחטא העגל. וכן, תהלים נקרא ׳עדות לישראל׳ כי ״זה האתר אליו הולכים להודות לשם ה׳״.[22] מכאן, שתעודה היא תורת נסתר ספציפית למזמורי הודיה ותהילה.
מזמור קג מכיר במעלת הרחמנות וההתחכמות של מלאכת הרפואה, ועל כן שר בשבח הרופא העליון.[23] ״השר הישר״ מצטרף לצוות של האלוה, שמיוחסות לו תכונות הסליחה והריפוי, תכונות שנגזרות משם-הפעולה התחכמות שכבדה יותר מ׳פעולת׳ החכמה. ונשאלת השאלה כלפי מי מתחכמים האל ועדת הישרים?
מרגע שמפנימים את הידיעה שהמאבק על נפש האדם הנו בין שני כוחות: האור והחושך. אזי הרפואה היא התחכמות, היא תחבולה, שנועדה למלט את החולה מן הקרב שבין האור והחושך. הדרך למילוטו של הסובל מחולי נפשי היא דרך פנימית, תת-קרקעית, באמצעות חמלת ה׳.[24] כוחות החושך המחשבתיים והצרות שמצטרפות אל החושך ומסיחות את דעתו של האדם הם-הם חזות החולי. שורשי החולי חתרו בתוך הקוגניציה. הכוחות מתפשטים מן המוח, מקום משכנה העיקרי של הנשמה. כמאמר ׳סוף מעשה במחשבה תחילה׳ וכמאמר ׳במקום שאדם חושב שם כל האדם׳.
הקבלה ציירה את גוף האדם על רמ״ח איבריו ושס״ה גידיו כמבנה מקביל לתרי״ג המצוות ולתרי״ג אבריו של ״אדם קדמון״, במבנה הגוף של הבריות משתקף צלם האלוהות השמיימי ו״וכל הפוגם באחד מאבריו מלמטה כאילו פוגם מלמעלה״.[25] לפי זוהר, בנין גופו של האדם הוא ״רוח מרוח הקודש. נשמה מתוך עץ-החיים. […] אחר כך מתחברים שמים וארץ כאחד ונותנים ארבעה יסודות אלה: אש ומים ואוויר ועפר. […] עיקר הגוף הוא בעצמות.[26] ורבי ישראל גורס כי הלב הוא באמצע הגוף.[27] מכאן, שכוונתו המשורר שהלב הוא עיקר הגוף.[28] לפיו, לפי המזמור (יודיע דרכיו למשה)[29], המידע שלוקחים מן התורה (לקח טוב) הוא דרכו של הרופא הנאמן להחיות במים (מי-תעודה) את נפשו הצמאה של האנוש.
אלו מים, שנובעים מן האור של באר השירה ומן האור של תורת הנסתר.[30] מי-תעודה מחיים את הנפש ומרוממים אותה. המטפורה ״מי-תעודה״ מטרימה מונח עכשווי: מידע, בבחינת זרימת-ידע (מי-דע) שמסייע להתעלות רוחנית של ״הישרים״. ובכך, האור מרגיעם. מאליה צצה השאלה: מי הם הישרים המוארים שצמאים למי-תעודה? היתכן כי ה״ישרים״ הם חברי הצוות הרפואי הישראלי שמצטרף לאלוה בתכונתו כרופא לכל בשר?
הישרים:
על פניו, על דרך השלילה, הישרים אינם עקומים. האם הישרים הם עצמים שמא הם בריות? לפי הזמירה ׳יזרח כשחר אור׳ הישרים הם יצורים תבוניים, מוארים או מאירים (״אור לישרים״). זאת ועוד, הם קבוצה של ״כל חכם ויודע״, שעיניו בלימוד וחינוך ומעיין בלקח, שהוא שיעור שנלמד. קבוצה זו חוזרת ולומדת (״שונה״) את הלקח הטוב. הכותב-הרב-המורה וקבוצת הישרים, תלמידיו-קוראיו, הם אנשים טובים, מוארים או מאירים, חכמים ויודעים. יש להם ידיעה.[31] והם מודאגים. אחרת וכי מדוע ״יבשר״ להם בשורה? האם קבלת הבשורה משמעה שהישרים הם שליחים חדורי תחושת שליחות?
משלחת הישרים מובחנת מקבוצת הרופאים בשר ודם. כל הרופאים מייעצים הנהגה ראויה לחולה. אך, קיימים הבדלים בין הרופאים בשר ודם לבין הרופא לכל בשר.[32] הרופא עושה לפרנסתו בתוקף מומחיותו במדעי-הטבע והרפואה. ואילו ״הישרים הצמאים״ יחד עם הנביאים האקסטטיים ועם החכמים שקולי-הדעת הם לגמרי בצד של האלוה: הישרים הם ״עבדי ה׳ שבכל דור ודור״.[33] הכפלת המילה ״דור״ והיחס ״שבכל דור ודור״ מרמזים לנו שלא רק הדור עומד על הישרים אלא כל התולדות עצמן. שהרי בכל דור ודור צץ סיכון לקיומו של העם. והישרים, כאגודה אחת, עומדים מנגד למהות עקומה. זאת ועוד, הישרים התחנכו אצל נשות-חייל. במילים אחרות: נשותיהם ואמותיהם חינכו אותם היטב. המושגים ״לקח טוב״, ״מי-תעודה״ ו״ישרים״, שבזמירה לעיל, מסמנים תודעה תיאולוגית, פדגוגית, רפואית, יישומית, צבאית, שמִתְגַּלַּעַת בשירה וגם בכתבים ולפיה, העדר חינוך הנו חטא במובן של פספוס, דהיינו, החמצה של הזדמנות אבולוציונית להתקרב לאלוה ולנצח יחד איתו.
ההחטאה היא-היא שגורמת לחטאים ולתחלואים. אחת מן הפונקציות של ההארה היא להאיר ״ישרים״ ולהרגיעם (״גם/ אור לישרים הוא ומרגוע״) ולבשרם בשורה. ׳המרגוע׳ שמרפא לרגע, והבשורה, שניהם חלק ממנגנון ההתחכמות.[34] עליו עמדתי לעיל, ואקדיש לזה עוד דיון בהמשך המאמר. מכל מקום, הדינמיקה היא כדלקמן: תחלואים נפשיים מעוררים את האנשים ׳הישרים׳ שהם ״השרים הישרים׳. דהיינו, ששרים זמירות כמקובלי סוד זמירות ישראל. מחלות מעוררות את החולים מרבצם ומתרדמתם אל פרקסיס שהוא פרוטוקול המזור בקבלת המזמור. קרי, עלייה אקסטטית של התעלות רוחנית בקבוצה גדולה אחוזת יראה ואימה, עד כדי כך שיש להרגיעה. ומי שזוכה להרגיע הוא הכותב השמיימי, שהנו מאור קורן (״פניו פני שמש ורקיע״), שזוכה לזכות רבים. ככתוב בזמירה לעיל (״זיכה כל״[35]). הכותב השמיימי מרווה את צמא קוראיו, שאינם פצועים בלבד אלא גם צמאים לעדותו המרגיעה (״לשתות […] מי תעודה״). ואפשר, שנגיע לכלל הבנה שהקוסמולוגיה הישראלית אינה נסבה על שבירת כלים והתפזרות ניצוצותיהם כדי צורך איסופן. מכאן, ההודיה על מצב טבעי של זריחה, על הבקעת אור מן השחר, כשבכל יממה חוזר הכרונוס: ערב, לילה, שחר, בוקר וצהרים. עולת תמיד, עולת שבת, עולת חודש. הודיה על מעשה הבריאה השומרת על הקיים וגם נוקטת עמדה: לצדד בבורא. לקחת צד במאבק, שהנו מאבק רוחני עם השלכה רפואית מעשית על בריאות הפרט והציבור.
הכרונוס החולה
הראינו לעיל, שבקוסמולוגיה הנג׳ארית מתבקש ריפוי נקודתי לכרונוס החולה. האיברים החולים של הזמן הם ימים שמועדים לפורענות. להם מקדים המשורר משמרת. לשיטתו, הצרות הן רמז ודימוי לחושך. האור הוא הישועה. והאלוה מפעיל את התאורה הזו (״אשר זרח בחושך שהוא הזריח אור לישרים לדור הישרים כאלו התופשים מעשה אבותיהם בידיהם הזריח אורם בחשך שהוא רמז לצרותיהם כמו חשך.[36] והאור הוא הישועה וכמו ה’ אורי וישעי וגומר.״)[37] באופן דיאלקטי החושך הכרחי לצורך בקיעת האור מתוכו. תפיסה זו מעוגנת בלוגוס עברי קדום.[38] אני מאמינה שמתוכה התפתחה אחרי השואה שיטת הלוגותירפיה.[39] ולאחרונה מחקרים בתחום החוסן והצמיחה הפוסט-טראומתית (PTG).[40].
בגלל המשמעות המעשית של הדברים, עלי לסכמם באופן שיאיר עליהם אור חדש. בפרקים הבאים בכוונתי לדון בתיאולוגיה של הרפואה המונעת ובערכיה המרפאים, וזאת לקראת הדיון בחמש התחנות שבמאמקמאת הרפואה. הרפואה המונעת היא כלי-מאבק ופעולה כבדת משקל יותר מחכמת-הרפואה. היא נתפסת במחשבת ישראל נג׳ארה כתחבולה והתחכמות ולכן, על הציבור להיות עירני ודרוך בכל ענייניה.
הרפואה המונעת כתחבולה והתחכמות
רבי ישראל מבחין בין הרופא העליון הרופא לכל בשר לבין הרופאים בשר ודם. ובין חז״ל לבין הנביאים בגישתם לחוטאים ולחולים. ובין שני הראשונים לבין רוח הקודש ולתורה שבכתב ושבעל פה.[41] הסיבה שרבי ישראל כורך את גישת החכמה והנבואה יחד היא הקפדתן עם החוטאים עד כדי עונש ורדיפה-רעה. לעומת גישתן של רוח-הקודש והתורה לרפא את החטא והחולי. ההבדל הניכר בין שתי הגישות – זו המענישה זו המרפאה – מהותי ואקטואלי, מדובר בהבדל בין שמים וארץ, כי רוח הקודש מפסיקה חטאים אך, אינה מדללת את האנשים החוטאים. התורה מורה דרך לצאת מן החטא כי האלוה הוא אב הרחמן.
בניגוד לרופא בשר ודם האל[42] האלוה בתוארו כרופא לכל בשר אינו צריך לשאול את החולה שאלות. כי מלכתחילה החוויה התיאונטולוגית היא שהאל רואה ויודע את מכאובינו. ואח”כ מרפאנו. בבחינת ״דרכיו ראיתי וארפאהו״.[43] התורה מחזקת את דברי רוח הקודש ומורה את הסגנון לעשיית התיקון (״כשיביא קרבן ויתכפר שהוא המצאה לשוב מחטאו […] כי אז ישים על לבו כי כן משפטו על חטאו לולי ה’ שרחם עליו.״) מכאן, שבהקרבת קורבנות יש שיעור של עונש מבלי להעניש –זוהי עוד תחבולה. והנה לנו עוד אחת: אין צורך בקרבן בעלי-חיים משום שאפשר להקריב וידוי ולעשות תשובה: “כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשות”.
רפואה נג׳ארית נחווית כבתוך מלחמת השרדות לאומית. לתחבולה פנים רבות, שמתקשרות לתודעת זמן, כי הנחת היסוד היא שיש להקדים רפואה למכה. ושנבואה מיועדת למנוע התרחשות פורענית כגון מכה. במובן זה, מונע נביא אמת באמצעות דיבורו את האירוע עליו הוא מתנבא. מן המבוקשות אפוא לוגוס איכותי כרפואה מונעת וזהירות ברמה של דריכות-משמרת. ועוד מחידושיו של רבי ישראל שהמשמרות הן רפואה מונעת קצף (התפרצות תחלואים בבני ישראל) לטובת בריאות הציבור על ידי הנהגה צופית של פרישות, טהרה, תענית וסיגופים – בצוותא.
ראינו לעיל, שקצף, לפי רבי ישראל, הנו דימוי לצרות. לדידו, צרה היא חושך-תודעתי. לעומת זאת, האדם השלם הישר השר מוחל, מקווה, גומל חסדים, מצדד בצד הטוב של ההנהגה של האלוה ומחזקו במלחמתו. כאשר הישרים מודיעים ״באיזה צד״ הם מצדדים הריהם מפקיעים עצמם מאחיזת החושך התודעתי. מרגע הכרזתם אין לעקמומיות חזקה עליהם. מצב העניינים נוגע לכל האנושות. עד כדי כך, שכולם חוטאים קרי חולים. ואם כולם חוטאים קרי חולים מה אפוא החטא? מה המחלה? לשיטת רבי ישראל אין אשם בחוטא/חולה אלא, יש להפסיק חטאים ומחלות משורשם, כלומר, מן המחשבה והיצר, בדיאלקטיקה זו חטאים/מחלות הם תחבולה. והפרדוקס הוא שמצד אחד החטא/המחלה הנם כורח מציאות ומצד שני כורח לשינוייה. שינוי, ששותפים לו האלוה והאדם. שוב תחבולה לפנינו: המחלה היא דרך לקרב את הנברא לבוראו. ההתקרבות בין האדם וקונו נעשית ״מדרגות מדרגות״. בגישה מעשית, פדגוגית רפואית זו, מתרפאים הנבראים והבורא יחדיו. הרפואה והבשורה הם ׳המרגוע׳ הם ההתחכמות.[44] ולהלן פרוטוקול המזור בקבלת המזמור במאה ה-16 במשמרות הקדש בצפת: תחלואים נפשיים ומחלות מעוררים חולים מרבצם ומתרדמתם אל עלייה והתעלות במשמרת. מתוך עקרון הזולתיות שבמצוות ביקור-חולים ברור כי חולים אינם מסוגלים לרומם את רוח עצמם ולהתעלות. תחלואיהם ומבקריהם הם-הם שמעוררים אותם מרבצם. מטרת התחלואים לנער את האדם מתרדמתו. ניעור כזה ראוי לשבח. לכן ״הישר״ שר בשבח הרופא העליון רב הרחמן.[45] ובזה מצטרפים השרים הישרים לצוות הרפואי של האלוה.
לרפואה הישראלית ארבעה מפתחות: המחילה שמחלצת מן החולי. התקווה שיש לה ערך קוגניטיבי מרפא. גמילות-חסדים שהיא בחינה של הדדיות ואהבה שאין בריאות מבלעדיהן, וערכה נובע מעקרון הזולתיות.[46] וההנהגה שהיא טיפול התנהגותי ומסר מרפא אוניברסלי. תענית וצום הם גם לרפואה והם גם התחכמות. יאמר שוב ושוב: הרפואה נחווית כתחבולה במלחמת קיום רוחנית. זאת, כי מתחת לפני השטח ניטש מאבק יצרי בין כוחות האור וכוחות החושך, בין הישועה לבין הצרות.
לשיטת רבי ישראל אין אשם בחוטא/חולה אלא, יש להפסיק את החטאים משורשם, כלומר, מן המחשבה והיצר, כשהדיאלקטיקה היא, שחטאים/מחלות הם תחבולה. כבר עמדנו על הפרדוקס בתודעת הרפואה הישראלית, כשמצד אחד החטא/המחלה הנם כורח מציאות ומצד שני כורח לשינוייה. שינוי, ששותפים לו האלוה והאדם. והנה שוב התחבולה לפנינו: המחלה כתחבולה לקרב נברא לבוראו. כשהעלייה בסולם הרפוי היא מסע. והשהות במדרגה הגבוהה ביותר שמגיעים אליה בזמן נתון היא חוויה של קירבה עילאית לאלוה.[47] העליה בסולם תחנות הריפוי שאכנה בהמשך הדברים כ״מאקאמאת״ מתחילה במדרגה הראשונה של חכמת הרפואה הטבעית. אם אין בה מענה –עולים החולים אל דרגת חכמת הנס. ומשתיהן אל גרם מדרגות, שראשונה בו דרגת רוח הקודש, שניה – האסטרולוגיה (חכמה שמיימית כמו התורה). ושלישית – מדרגת הרופא לכל בשר, הפדגוג-המרפא העליון, שמעלה את החולה הפצוע בהדרגה ומחיה באמצעות מי-תעודה את נפשו הצמאה ומקרבו אליו באהבה (״מדרגות מדרגות״).
דרך מדרוג חלקי הנפש – נר״ן ח״י
רבי ישראל מפרש את המדרש שבתלמוד הירושלמי כי החכמה היא במדרגה אחת נמוכה מהנבואה. זאת, כי הנבואה יודעת את דרך הלב שבין האלוה וברואיו: ״אב לא ישא בעוון הבן.״[48] וכל הבנים לה׳ כנאמר ״כי בנים אתם לה׳ אלהיכם, ועוד אביכם חי״[49]. העמדות של דרגת החכמה (״חטאים תרדף רעה״, ״הנפש החטאת היא תמות״, ״יתמו חטאים מן הארץ״) הן לעניינינו עמדה אחידה של מידת הדין (״להשמיד להרוג ולאבד״ את האדם החוטא.) אך, לשיטתו של רבי ישראל הגישה הנעלה יותר מן החכמה והנבואה והמובחנת מהן היא גישתן של רוח הקודש, התורה והקב”ה. בעוד שהחכמה והנבואה נוקבות במידת הדין ״לנקמת ועונש החוטא״ על שהכעיס את קונו. הנה רוח הקדש, התורה והקב”ה נוקטים מידת רחמים של ״תיקון לחוטא ולא עונש״. אמנם, הם חלוקים ביניהם על אופן התיקון. רוח הקודש גורסת שייתמו חטאים ולא חוטאים. כלומר שלא יוסיפו עוד לחטוא.
משה חלמיש מצא ברשימת ההנהגות של רבי משה קורדוברו בצפת במאה ה-16 ״להזהר להתוודות קודם אכילה וקודם שינה״.[50] לפי רבי ישראל איבר הפה מסמן את הווידוי. ואיבר הלב מסמן את הכוונה.[52] כביכול די בכך שדבר האלוה שבתורה יהיה עם האדם בלבו ונפשו. אף, כי די בזה, רבי ישראל ממשיך ומיישב את המדרש באופן הבא: מידת הדין של החכמה, שנותנת מכה ניצחת לחוטא, היא בחינה של סמן קיצון, של יחס קיצוני. המטפורה ״מכה ניצחת״ מלמדת על מלחמה הניטשת על נפש האדם בין כוחות הדין והרחמים. מעצם טבעו מצביע סמן קיצון על קיומה של דרך האמצע. האל, הרופא הנאמן, ״יורה חטאים בדרך״ כלומר נוקט בדרכים של התניה והתליה, שהן דרך האמצע. והיה והחוטא ישוב מדרכיו החולות – הרי האל מוחל לו וסולח. אך, אם החולה לא ישוב מחטאו תלויה ועומדת גזרת הדין (של החכמה והנבואה) להיפרע מן החולה/החוטא. ואם עדיין דבריו אינם ברורים דיים מוסיף רבי ישראל ומצטט את משל האיש החולה, הנגוע, המוכה והמעונה שיצא לבקש מזור ותרופה מכל הרופאים. וכדרכו מתקן רבי ישראל את המשל בתחום הספציפי שהוא תרומתו לקבלה: תחום קדושת היחסים בין רוח הקודש לבין הקהל הקדוש.
הרפואה הנג׳ארית מניחה מראש אבולוציה רוחנית ומורה דרך של חוויה מיסטית אקסטטית שהיא מחד גיסא מסע עליה ״מדרגות מדרגות״ דהיינו מדרוג נפש רוח נשמה (נר״ן) ומזה לדרגת אחדות שנהוג לתארה כיוניו-מיסטית (ח״י), כשהאדם השלם, השר הישר, עולה ועולה במצב מיסטי מתמשך של עליה במדרגות הרוחניות, בתענית ויראה, חוויה שבשיאה רוח הקודש מתאחדת באהבה אקסטטית עם קהילת הישרים, באבולוציה רוחנית שמרפאה את הנבראים והבורא גם יחד.
אבולוציה רוחנית
הפדגוגיה הרפואית הישראלית מבחינה בין אל סלח הרופא לכל בשר, לבין אנשי המקצוע, שהם רופאים בשר-ודם. במזמור קג קורא דוד לנפשו שלא לשכוח את גמולי ה׳, הלא הם הסליחה והרפואה, שניצבות לצד האור. והן דרכו (״=גמוליו״) של האל לגאול את החי מן ״השחת״. הגמול אינו מובן מאליו. הוא חלק מן הזעזוע שנחוץ לצורך שינוי, מעבר לאוקטבה חדשה ולהתפתחות הנפשית. לפיכך, ראוי לברך עליו. הגמול הנו ביטוי חמלה של הרופא העליון המקרב אליו את החולה.
תחלואים נפשיים של חולה, שאינו מסוגל לרומם את רוחו ולהתעלות, הם-הם שמעוררים אותו מרבצו. מטרת התחלואים לנערו מתרדמתו. לפיכך התחלואים נתפסים כהתחכמות או תחבולה. זה ההיגיון התיאולוגי שבברכת הגומל על גמול שגמל לו ה׳. על מה גמל? הדבר אינו נהיר אלא באמצעות האבולוציה ההתפתחותית. כמו תינוק שנגמל. ולא בכדי הדבר אינו נהיר, שהרי גמול מעצם מהותו שורשו בהדדיות. יוצא מזה שהחולה/החוטא גומל לאל והאל גומל לחוטא/חולה. בין השר הישר לבין האלוה מתקיימת הוויה של גמילות חסדים. בסוד חסד דוד שמנגן לפני שאול ומרפא את רוח האל.
מידות הסליחה וחכמת הרפואה מתקנות עוון ותחלואים. תרופות שמעניק הרופא למטופלו גואלות את החיים מן השחת (קבר או גהינום) ומקימות נופלים מעמק הבכא, מבור שהם כרו לעצמם בהתנהגותם ובמידותיהם. כדוגמת האכילה היתירה (״לא יבא למי שנמצא כריסו בשר ויין״). נפילה אלי פחת היא תוצאה של השחתת-מידות והתנהגות נפולה. כך, לפי ר׳ חיים ויטל בשער רוח הקודש הרופא אוחז בבקיאות שרלוונטית להבנה של הגורם לחטא ושל הדרך לתקן את הנזק.[52] גם לפי ר׳ משה קורדוברו בסידור הקבלי זבח שלמים, ידליק האדם מחדש את המקום שנחשך בגין חטאיו.[53] במאבק בין האור והחושך, ״אנשי השחת״[54] הם, לפי מגילת הסרכים שבמגילות מדבר יהודה, בני הבליעל. בֵּן בְּלִיָּעַל הנו ניגוד ארכיטיפי לאיש המעלה,[55] (סיינט או צדיק או לפי הצופיות: אנסאן אל כאמיל). מבחינה פדגוגית בֵּן בְּלִיָּעַל הריהו חניך, שאינו עילוי, שאינו עולה כיתה, שאינו מתעלה מעל עצמו, שאין בו מעלה, שאין לו סיכוי של התעלות. והנה דווקא לבלתי-מחונך זה האל גומל טוב, בחמלתו (על ידי סליחה ורפואה) תחת מידה-נפשית-רעה (של ישיבה בעמק הבכא, תחלואים או עוון). רוחניות הגיונית בסך הכל, כי אכן מן המקום הכי נמוך אפשר רק לעלות.
התעלות[56] רוחנית, התרוממות הרוח
מטרת מקובלי הזמירות[57] בעלייתם היא ״להתעלות על מלאכי מרום״[58] באמצעות שירה.[59] בני-העלייה ״המועטים״ הם מי ש״דורשים ברבים״ ומלמדים ״חכמה ומוסר לכל בשר שיש בו רוח חיים.״[60] ראינו לעיל כי הלכה למעשה, כך פעל רבי ישראל, יין בן יין בן יין, בהנהיגו משמרות ראש חודש, ובזמירותיו. כשם שהשמש היא אחת, אך מאירה לרבים ללא הבדל דת גזע וחטא, כה מאיר פניו הכותב השמיימי (״פניו פני שמש ורקיע״).
לפי חוקר הקבלה הלוריאנית, אסף תמרי, במחקריו על ״מקומו של השיח הרפואי בעיצוב הפרויקט הלוריאני״[61] ר׳ חיים ויטל הבהיר את הפיזיולוגיה של החטא והמחלה ע״י ״שבירת הכלים״, שזה רגע פונדמנטלי בקוסמולוגיה הלוריאנית.[62] לפי תמרי, חוקרי הקבלה יהודה ליבס ורונית מרוז האר״י הקדוש ורבי חיים ויטל רואים זהות בין האורות האלוהיים והחומר של הנפש.[63] אוסיף עליהם נדבך ואראה את הקוסמולוגיה של הבריאה באהבה. את האהבה שבין הבן הנברא לבין האב הבורא.
המשימה של העלייה במעלות הנפש היא להיחלץ בעזרת האלוה מן החולי הנפשי של העדר-מעלה וחוסר-יכולת להתעלות-נפשית והתרוממות-רוחנית. ההתעלות היא תנאי הכרחי להתקרבותו של האדם לאלוה.[64] אדם שאין בו מעלה ושאינו מתעלה מעל עצמו שרוי הרחק מן האל. הפרקטיקה של העלייה לשמיים וההתעלות ב״מדרגות-מדרגות״ היא אפוא פרוטוקול מזור.
על פי זוהר יש לנפש חלקים ולכל אחד מהם תפקיד.[65] בסוד קבלת המזמור[66] לרבי ישראל האל ״מקרב אותנו אליו באהבה רבה כאחד מבני ביתו ויתחיל ממדרגה למדרגה.״[67] נר״ן[68] ח״י[69] הם ראשי תיבות של שני גרמי מדרגות נפשיות בהשתלמות הנפשית-הרוחנית של האדם. והפדגוגיה של ריפוי היא בשורה של אבולוציה רוחנית לפי, אם תרצו, הפרויקט הנג׳ארי, כאשר ״האדם היותר שלם ושקוד על הלימוד״[70] מתפתח ומתקרב לאלוה באהבה תוך כדי עיסוקו בתורה. ראשי התיבות נר״ן ח״י מסמנים נפש, רוח, נשמה, חיה ו-יחידה. לפי זוהר ״כל הדרגות אלו על אלו, נפש, רוח, נשמה, דרגה על דרגה […] נשמה דרגה שעולה על הכל״.[71] המדרגות כלולות זו בזו כי נעוץ סופן בתחילתן. כלומר ההתעלות הספירלית מתבצעת בעת עליית התפילה ״דרך המדרגות לפי שיעור מדרגת ההדבקות והכוונה [שיש למתפלל או לעוסק במצווה ההיא] כן תעלה במעלותיה […] כי המעשה לא יעלה מגן העדן התחתון ולמעלה [….] אלא נשמת התפילה שהיא הכוונה והרוחניות״.[72]
ברוב התרוממותה תתפשט הנפש תתרומם ותעלה לדרגת רוחניות. ומי שניחנו ברוחניות יתרה ומגיעים, או נכנסים, או עולים לדרגת חיות או ״כללות החיות״.[73] כמו אור שמתפשט מן השמש (שהיא דימוי לנשמה) אל חדרי החדרים (שהם דימוי לדרגות נפשיות גבוהות או פנימיות יותר): חיה ויחידה. נאמר לעיל, כי על מדרגות נר״ן ומדרגות ח״י ממשיכה קבלת המזמור עוד שתי מעלות נפש מיסטיות – שהן שתי מסגרות התייחסות קוגניטיביות-תיאונטולוגיות: זו של האדם הפשוט וזו של האדם השלם הישר הַשָּׁר. האחרונה היא מעלה עילאית של דרגת הַשָּׁרִים ״הישרים״ אותה פגשנו זה עתה בזמירה שבפתח מאמרנו כאן.
לדעתי, אלה הן שתי התפתחויות של תפיסת האדם השלם ״אל-אנסאן אל-כאמיל״[74] בחקר הצופיזם והרמב״ם. בהמשך לח״י חווה את עצמו האדם הפשוט בפשטות ואת העולם הוא חווה כהתפשטות. ובהמשך לזה, האדם הַשַּׂר הַיָּשָׁר חווה עצמו כיוצר שותף במעשה בראשית, ומתקרב לאלוה במעשה ובמעשה-שירה,[75] כשהלוקוס קלסיקוס של האדם השר הנו דוד המלך, אבי האומה, ששר ״בכל איבריו״ תהילה לאל.[76] על ידי המזמור ששרים כחובת הלב מקיימים השרים הישרים גם את כל חובות האיברים.
לשיטת רבי ישראל, הלב והאהבה הם חזות הכול. ארבעה מפתחות הלב של הרפואה הם: הראשון –מחילה. השני – תקווה. השלישי – גמילות חסדים. והמפתח הרביעי – הנהגה שנובעת מחפץ לב של מורה או מנהיג. תכונות קוגניטיביות-לבביות אלה הן הכרח ברפואה הישראלית כי לפי רבינו בחיי אבן פקודה חובות הלבבות הן יסודי המצוות.
ערך מרפא ראשון: מחילה – חילוץ מן החולי
להלן אציג את ערכי החמלה, התקווה, גמילות החסדים וההנהגה כמפתחות בריאות וריפוי ושחרור מכוחות החושך שאוחזים בנפש האדם.
דבר ראשון בתובנת ריפוי זה להבין שהאדם שבוי. האדם שבוי בתרדמתו. שבוי בידי כוחות חושך החותרים בתוך מחשבתו, ובשבי הצרות שניחתות עליו חליפות לבקרים. כאן, המושג מחילה דו-משמעי: הן סליחה והן מילוט משדה-קרב, שבעולמו הפנימי של החולה/השבוי הנפשי. למחילה שתי משמעויות רפואיות: מחילה, במשמעותה כסליחה מתוך חמלה היא תרופה נפשית. מחילה –במשמעותה כחילוצו של שבוי משדה מאבק נפשי בין כוחות הרוע לבין כוח הטוב, בין כוחות החושך, השבי והדיכוי לבין כוחות האור והשחרור –היא תרופה קיומית.
לפי התפיסה המקראית האלוה הוא שמפליא מכותיו והוא שמרפאן. לפי המשורר ״וזה החולי הנפשי אין לו תקנה כי אם בחמלת ה’״.[77] החולי הנפשי אינו חולי שהאדם לבדו יכול לו. תקנת הקלקול היא חמלת האלוה. לכן יש לדבר בזמירות על לבו של האלוה כדבר בן על לבו של אביו. החמלה שחש הרופא העליון, האלוה, כלפי בניו, בני האדם בתבל היא בחינה של ״כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו״[78]. החמלה נושאת איתה כוח שחרור רגשי ואין צריך לומר שהשחרור הרגשי עבור האב אינו פחות מאשר לבניו. מקובלי המזמור מתחננים לבחור בעלייה ולהתקרב לאהוב. עקבות חוויית העלייה בקבלת המזמור בקושטא ובצפת משוקעים בפיוט ״לכה דודי״ שמסמנת בו המטפורה ״עמק הבכא״ (״רב לך שבת בעמק הבכא והוא יחמול עליך חמלה״)[79] את מיקום כוחות הדיכוי בעומק-הרגשי של הנפש, השקועה, החולה, ששקעה בעמק הבכא במקום להתעלות.
על מה מחול החולה הנחמל ועל מה נסלח לו? לנוכח המאבק הקוסמי הניטש בתוך נפשו הפצועה של האדם מסקנתו של רבי ישראל היא שאין תקנה לחולי הנפשי אלא בחמלת האלוה, שחומל על בניו (החולים) בעת וידוי על בחירות שבחרנו ושפגענו בנו. בגין מעשינו, החלטותינו, הזנחתנו, אי-זהירותנו, אי-הקפדתנו, אופן מחשבתנו והעדר הנהגותינו – כל שגרם למחלותינו. שאלתי את לשון גוף ראשון מדבר רבים, מדרושו של רבי ישראל. מעשה החמלה ניכר מלכתחילה בתורה, שעה שדרכה הודיע האלוה לאדם את הדרך ללכת בה. המוצא מן המחלה הנו המחילה. מחילה על החטא הקדמון. מבחינה פילולוגית, יש לומר כי לשמות העצם מחלה/חמלה/מחילה שורשים שונים (ח.ל.ה. / ח.מ.ל. / ח.ל.ל). בערבית מציין השורש ח.ל.ל. התרה או פתרון. ״מחילה״ (שורש ח.ל.ל) היא דרך של ״מילוט״, תת-קרקעית או תוך-קרקעית, להיחלץ מן המחלה.
ערך מרפא שני – התקווה
המפתח המרפא השני הנו התקווה. תקווה מניעה את החולה לחפש מזור לנפשו. שורשיה בידיעה שהייסורים, המשפטים, התחלואים והמחלות נועדו למרק עוונות ושהאחרית היא לטובה.[80] זאת כי, האלוה רחמן ונוהג בבריותיו במידת הרחמים ומקבל את השבים בתשובה. המשימה הפדגוגית של הישרים היא להורות אחרית ותקווה בעולם הזה וגם בעולם הנשמות בעתיד.[81] מלכתחילה מלמדת התורה את החוטאים להימנע מחטאים ולהפסיקם. התחלואים נתפסים כמירוק ועידון. ולפיכך הם מעין צדקה עם כפרה בצדה (״שיתכפר לו לגמרי״). האל מפשר בין מידת הדין ומידת הרחמים ודרכו היא דרך האמצע, שבין רצון החכמים להעניש את החוטא לבין מידת הרחמים האלוהית ביחס למצבם הקיומי והרגשי של האדם והאלוהים. דרך האמצע היא אופן המילוט מן הדילמה שבין עונש לרחמים, משום שהיא מחזירה את אפשרות הבחירה לחולה. הישרים שואבים אפוא את תקוותם בפשרה האלוהית, שזו פשרה שמפשר האל בין מידת המשפטים למידת הצדקה. פשרה זו נושאת תקווה לעצם ההתכנות של שינוי.
ערך מרפא שלישי – גמילות חסדים
הדדיות, אהבה וזרימה חיוניות לריפוי.[82] גמילות חסדים היא מידה מרכזית כי הלב הוא ליבת הגוף.[83] אהבה היא הדדיות ומשמעות גמילות חסדים היא ״החסד שאתם גומלים זה לזה.״[84] מידת גמילות חסדים גבוהה יותר מאשר מידות הצדקה או התקווה. גמילות חסדים היא מידת השלום והאהבה והיא כה גדולה עד כדי כך, שאפילו העולמות העליונים צריכים לה.[85] ככתוב עושה שלום במרומיו. כשהשלום מצוי ״כל חמודות העולם מצויים״.[86]
מעלתו של גומל-החסד גבוהה ממעלת הצדיק. אב-הטיפוס של גומל-חסד הוא דוד המלך. שלא היה מושלם. דווקא אנושיותו, יצריו ואהבת האל בכל רמ״ח איבריו הם שמאפיינים את פעולתו של אבי-האומה. החומריות, ההרמוניה, החן, היופי. ואף הדין, האמת והשלום וחסד הממון כולם כלולים בגמילות חסדים. החסד הוא מילויים של החסרונות בחסד וברחמים.
האלוה קשוב לקול השרים הישרים. ואין הכוונה למלאכים ״שאין רצונו במדברים אמת בהכרח רק בבחירה.״[87] מידת גמילות חסדים מזוהה עם המלך דוד, שהקל על סבלו הנפשי של שאול המלך וריפא את חוליו באמצעות נגינה. עבדי שאול אבחנו את מחלתו של שאול כ״בעתה״ (״ובעתתו רוח-רעה״) אחרי שנעדרה ממנו רוח ה׳ (״רוח ה׳ סרה מעם שאול״).[88] הם ראו שרוח אלהים רעה מבעתת אותו ויעצוהו לשולחם לחפש עבורו נגן מיטיב לנגן בכינור שירפאו.[89] כאשר נתקף שאול ברוח רעה לקח דוד את הכינור וניגן עד כי רווח והוטב וסרה הרוח הרעה. וזו מידה של גמילות חסדים בין דוד ושאול ובין דוד ואלוהיו. תרופת הנגינה הקלה את הבעתה על השלושה: המנגן, המלך והרוח הרעה. מבחינת ערכי הריפוי בא לביטוי הערך של גמילות החסדים. דוד מרפא אפוא את רוחו של אלוהים. הנגינה מרוממת את נפשו של שאול, ובהתנשא הנפשיות היתרה עלתה הנפש במדרג הרוחני. מנפש מבועתת – לרוח טובה. הריפוי באמצעות הנגינה הנו שיעור צופי, טיפול נפשי ורוחני. ותובנה שמזמור הוא גמילות-חסדים כי הוא מזור גם לאלוה גם לשומע גם לנגן.
ערך מרפא רביעי – הנהגה
רחמנותו של האל היא אקסיומה. ידוע שחפצו של האל שהאדם ״לא יחלה ולא ירגז״.[90] התכלית הפדגוגית הרפואית היא ״לתת עצה הגונה בלב איש ואיש כפי מדרגתו. לבריא שלא יחלה ולחולה שיבריא.”[91] כלומר, רפואה מניעתית תחילה, וריפוי דיפרנציאלי המותאם לאבולוציה הרוחנית או הנפשית של כל איש ואיש.
ההנהגה נועדה למנוע מצב של חולי כרוני. הנהגה היא מידתיות ״לא בבת אחת ולא לפזר״. ההנהגה שומרת על הבריאות באופן כזה שהמחלה לא תחזור, כגון להימנע ״ממאכלים רעים״ ולשמור פה מלאכול מאכל גס. ההנהגה מתגלעת במילה הרביעית ״ואנחהו״ שבפסוק 18 ישעיה פרק נז ״דרכיו ראיתי וארפאנו ואנחהו״. הנהגה היא גם השגחה פרטית על כל אחד ואחת ״לפי דרשתו ובקשתו.״[92] שהרי האלוה רופא לכל בשר.
במשל הרופאים לפי ביאורו של רבי ישראל המצטט מרבי יצחק ערמה ומוסיף עליו נבחין בחמש תחנות רפואה ובחמישה טיפוסי רופאים. כשבגרם המדרגות הראשון התחתונה היא רפואה טבעית (ע״י רופאים שבקיאים במלאכת הרפואה). התחנה השנייה היא רפואה באמצעות סגולות (רפואה שמחוץ לטבע). בגרם זה שלוש המדרגות דומות במהותן אך שונות בגישתן. תחילה מדרגת הרפואה על ידי אדם שהצליח להתרפא שזו גמילות חסדים. המעשה המרפא הראשון של דוד במקרא הנו בסוד רוח הקודש לכשגמל דוד חסד רוחני לשאול ולאלוהיו. אחרי מעלת רוח הקודש מדרגת האסטרולוגיה[93] וגרמי שמיים שהם חוקים שמיימיים, שלא מובנים בהכרח. ומעליהן מדרגת הרפואה העילאית על ידי ״זקן״ (האל. אני ה׳ רופאך) באמצעות מחילה, תקווה, גמילות חסדים, והנהגה. להלן נרחיב את הדיון במעלות הרפואה הללו. באופן פרדוכסלי המעלה העליונה חוזרת אל גדולת חכמת הטבע של מעשה בראשית – אמנם באופן חדש.
חמש תחנות במקאם רפואה
משל על חולה שיצא “לבקש לו מזור ותרופה מכל הרופאים אשר במדינתו.״[94] תחילה הלך לבקש רפואה מהחכמים הטבעיים, שבקיאים במלאכת הרפואה ושפועלים כפי שמחייב השכל: במרקחת ובהרקות.[95] חכמת הטבע היא עצמיות מרפאה. הרופא המומחה הנו סוכן של חכמת הטבע כגון, כימיה, צמחי-מרפא וחקלאות. אח״כ ובמידה שאין מענה, פונה החולה אל ״חכמי הסגולות״[96] שירפאוהו מחוץ לטבע. הנה כי כן, לא תמיד יש בחכמה ובספרים מזור לחולי הנפשי.
כאשר שיטותיהם של חכמי הטבע לא הועילו, השתמשו הרופאים בסגולות, קמעות ולחשים. השימוש בסגולות כה נפוץ במאה ה-16 עד כי במחצית השנייה של המאה ה-17 יצאו חכמי ירושלים נגד השימוש בסגולות והטילו חרם על העוסקים בהם.[97] ״הסגולה״[98] נשגבת. המרפא באמצעות סגולות בדרכי טהרה ונס הנו סוכן של החכמה העל-טבעית. נעמן, שר צבא ארם, שריפא אלישע הנביא תלמידו של אליהו, הנו אב-טיפוס של חולה שהתרפא באמצעות סגולה שהיא שבע טבילות בירדן.[99] ולא ״במרקחות ובהרקות אלא בשבע טבילות בירדן בלבד.״ המרפא בדרך סגולה ייחשב לחכם יותר מופלא משום שהעל-טבעי נשגב יותר מן הטבע. בפרשנות רבי ישראל למזמור קיט קכט מוסברת תרומת הנס: ״הנסים מקנים לאדם אמונה שלמה ומקנים פינות גדולות של התורה כמו מציאות השם יתברך וחידוש העולם והשגחה.״[100]
מן הדרכים של הטבע והנס הלך החולה לאדם שחלה כמותו ונרפא, כי אין חכם כבעל ניסיון. תמצית הריפוי הנבואי-הרוחני של בעל-הניסיון מגולמת בדבריו האחרונים של דוד ״רוח ה׳ דיבר בי ומלתו על לשוני״[101]. בל נטעה לחשוב כי באבני השפה ״ומלתו על לשוני״ תפקיד הנביא הנו פסיבי. משוררי המזמור תופסים את הלשון כמזמרה.[102] הלשון היא איזמל שמל וחותך את העורלה מן השיר.[103] בזה נבדל שיר ממזמור ומזמירות שהם קבלה של מזור רוחני. דוד מחבר תהלים על פי המסורת ונעים זמירות ישראל ורבי ישראל נג׳ארה מייצגים את מעלת הריפוי השלישית שבסוד ״האיש שחלה כמוהו״. ברמת הפשט החולה לומד מזולתו, שחלה וריפא עצמו, שהצליח לצאת מן המחלה בעצמו. ברמת הדרש כולם חדורי ניצוץ של החטא הקדמון, דהיינו, חוטאים או חולים בחולי הנפשי מאז האירוע ששיבש את יחסי האדם עם דעתו ועם אלוהיו.
אב-הטיפוס במעלה השלישית הנו משורר תהלים המלך דוד. המרפא ריפוי רוחני ״שיאמר ברוח הקדש, וכמו שאמר הכתוב בו רוח ה’ דבר בי ומלתו על לשוני.״[104] בסוד הריפוי השלישי חל היפוך בין נביא ומשורר. החולה-ריפא-עצמו מן המחלה באמצעות רוח ה׳ שבו ובאמצעות מילת ה׳ על לשונו. המלך הנו ״נביא״ והמזמור הנו שדה נבואה שהרי נאמר רוח ה׳ דיבר בי. המזמור הוא אתר לבחירה מושכלת של מילים ולנקיטה מודעת בלשון כנאמר מילתו על לשוני. האיש שחלה מחפש דרך רוחנית, באמצעות רוח הקודש לרפא את הרוח הרעה.
מחלה היא החטאה של בריאות.[105] הניצל בנס ויצא מסכנת מוות מברך בשעת עליה לתורה בשבת או בחול את ברכת הגומל.[106] רבי ישראל נג׳ארה מוסיף את הריפוי ממחלה לסוד ה״גומל״ (״ואל-תשכחי כל-גמוליו).[107] כאשר המפתח לריפוי הנו גמילות חסדים בין האדם והאלוה. האל מרפא בתור גמול ומתקן את הקלקול, שנגרם בגין שחיתות והשחתת-מידות, כפי שקיבלנו במזמור קג ״הרופא לכל תחלואיכי״[108]:
״לדוד ברכי נפשי את ה׳ וכל-קרבי את שם קדשו. ברכי נפשי את ה׳ ואל-תשכחי כל-גמוליו. הסלח לכל עונכי הרפא לכל-תחלואיכי. הגואל משחת חייכי המעטרכי חסד ורחמים. המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעוריכי. עשה צדקות ה׳ ומשפטים לכל-עשוקים. יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו”.[109]
שתי התחנות האחרונות הן שמיימיות. מרוח הקודש שהיצוג שלה הנו דוד המלך המשורר המנגן המרפא, הלך החולה למצוא רפואה אצל האסטרולוג. לפי רבי ישראל עדות ה׳ נאמנה ויש לנו להאמין בהם ולא להרהר אחריהם היות שטעמם בלתי נגלה לנו.[110] הכוכבים והמזלות מפיקים שפע רוחניות מתמיד וקבוע, ואף נובעים מהם כוחות מופלגים. ביסוד הפניה למגיה אסטרלית עומדת הנחה שיכול אדם לנצל את גרמי השמים לתועלתו ולטובתו. ממילא העולם נחווה ונתפס כשלמות אחת, והאל הנו הגורם המווסת את הכל. למספרים ולצורות הגיאומטריות מיוחסות השפעות מגיות ומוסריות מוגדרות.[111]
ונחזור למשל החולה, שביקש מזור, ושפנה לבסוף לרופא זקן (״כי בישישים חכמה״). והשיבו הזקן, ״אמת כי חלייך כבד ואין לו תרופה מפי סופרים או ספרים. שמע לי ושמור פתחי פיך שלא לאכול אכילה גסה גם אם יהיה זה מאכל בריאים. הנח לטבע לרפא את החולי (״כי אין חכמה כחכמת הטבע”).[112] הנה כי כן, האלוה מחזיר את החולה לדרך הטבע, שסופה נעוץ בתחילתה, שהרי מי ברא את הבריאה אם לא הבורא. העולה במעלות ומגיע עד מעלת ׳השר הישר׳ שבבחינה המזמורית של ״ברכי נפשי את ה׳״[113] משבח ומתפעל ממעשה בראשית. כלומר, מחוכמת הטבע שברא הבורא.
בסוד הריפוי בתחנה החמישית החולי הנו העדרם של אהבה וקשר קירבה פנימי וישיר עם האלוה.
התחנות השלישית הרביעית והחמישית במקאם הרפואה הן במידת הרחמים ולכן הן שונות משתי התחנות הראשונות שהן במידת הדין הגורסת כי ׳הנפש החטאת תמות׳, או ׳חטאים תרדף רעה׳. שלוש התחנות האחרונות אחידות אך גם שונות בגישתן לריפוי: ״יתמו חטאים ולא חוטאים׳. רוצה לומר מצב אוטופי בו לא יוסיפו עוד לחטוא. תשובת רוח הקדש, תשובת התורה ותשובת הקב”ה נבדלות אפוא מהמענה של החכמה והנבואה. לא החוטאים יתמו ולא החוטא ייענש ״על שהכעיס את קונו.״ אלא, החולים יעלו בקנה אחד של תשובה, של ריפוי ושל תיקון. לא עונש אפוא כי אם ריפוי וחסד. התורה והאלוה חומלים על החולים. הרפואה והמחילה הן מסלול רב-רחמים ליתן יד למתחרט על חטאיו ולמי ששב מהם.
מה ההבדל בתשובת רוח הקודש, האסטרולוג, והרופא הזקן? ההבדל הנו ״באיזה צד יתוקן החוטא״. קבלת המזמור מרפאה ברוח הקודש, האסטרולוג מרפא בצו שאינו מובן מהבחינה השכלית, והרופא הזקן מרפא בצו האהבה ובקשר ישיר בלתי אמצעי. גם התורה שירה היא. (כנאמר “ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל”)[114]. והתורה דיברה בלשון בני אדם.
הרופא שמכונה ״האסטרולוג״ אינו בקיא אלא בחוקי השמיים, שאינם בהכרח ברורים ונהירים לאדם. רבי ישראל מסייע לקורא ברומזו כי ״בזה רמוזה התורה״[115], שאיננה נתפסת בהכרח כ״ספר״ אחד אלא כ״דרך טובה״. אני משערת שרמוזה בזה התורה על הלוחות הראשונים. תורה היא ״דרך ישרה וקלה [להורות] להחזיר את החולה והחוטא למוטב״. חוקי התורה אינם מובנים תמיד.[116] דרך הריפוי הרביעית – האסטרולוגית – אינה בהכרח עונה להיגיון, אלא נס היא ״זרה לשכל״ של החולה ומתבררת לו בבחינה המעשית של נעשה ונשמע. הקטגוריה האסטרולוגית השמיימית שונה מדרך המלך, הנביא המשורר, דרכו של אדם שחלה והבריא – שמשתף את דרכו בנדיבות עם זולתו. שירה היא מעשה נדיב. אפשר לומר סוף שירה בנדיבות הלב תחילה.
בסדר הריפוי העילאי בתודעת הרפואה ניצב הרופא לכל בשר, הרופא העליון, הרופא ״הזקן״, האהוב האלוה. ולפי המשל, ממשיך החולה ומגיע עד תחנת הרפואה החמישית –עד הרופא הזקן, אבינו שבשמים, הרופא הנאמן, שהשיב לחולה עצה להתוודות ולהתכפר. הווידוי הוא התשובה ״משיקרב אותנו אליו באהבה רבה כאחד מבני ביתו ויתחיל ממדרגה למדרגה.״[117] בסוד הריפוי העילאי קשר אהבה ישיר עם האלוה באמצעות וידוי וכפרה, ושלא דרך הכמורה.[118] ריפוי החולי הנפשי אפשרי רק בחמלת ה׳. הווידוי מאיר את החמלה והיא מתעוררת באלוה כמו אב החומל על בנו משניצתה בו ההארה שבנו עובד אותו. במאקאמאת הרפואה מבריא החולה מתחנה לתחנה, שלב אחר שלב, בתחנות ההתפתחות הרוחנית שהן מדרגות-מדרגות של מצד אחד Via Dolorosaומצד שני התעלות נפשית ורוחנית.
חמש תחנות: שתי הראשונות –חכמה ונבואה–שונות בדרגתן הנפשית והרוחנית משלוש התחנות העליונות: רוח הקודש, התורה והאלוה. בכל מקאם חוויה נפשית ורפואית שונה. לכל דרגה מעלה ויחוד לעצמה. ההבדל הניכר בין גישת החכמה והנבואה שמקפידות עם החוטאים ברמה של עונש ורדיפה רעה ממש, לבין הגישה הפגרמטית של רוח הקודש והתורה. הבדל בין בינה מושלמת, לבין האדם המשתלם.
רוח הקודש מפסיקה את החטאים ולא מדללת את החוטאים. התורה מורה דרך לצאת מן החטא. ההבדל בין שתי הגישות הנו מהותי. השמדת החוטאים, קרי, מותם, היא אי-הבנת מצב העניינים האנושי והאלוהי, ומשמיטה את הקרקע מעקרון הבחירה,[119] התשובה[120] והרפואה.[121]
הראיתי לעיל מודל אתי של תודעה עברית צופית רפואית שקוראת לזהירות ודריכות מול רפואה-מונעת (preventive medicine). הצבעתי על כך שבתיאונטולוגיה הנג׳ארית המחלות הן תחבולה, שתכליתה לעורר את החולה ולהעירו מתרדמתו. ושתחלואים נפשיים מעוררים את החולים מרבצם. מטרתם היא לנער מתרדמה ולהתעלות כדי להתקרב באהבה לבורא. הפרקטיקה של העלייה בסוד המזמור היא דרך הלב והשירה להתקרב אל האלוה. מטרת מקובלי המזמור הנקראים בפי רבי ישראל נג׳ארה השרים ״הישרים״ היא להבקיע דרך באמצעות המזמור להתעלות על המלאכים. להגיע למעלת רוחניות והתרוממות הרוח. הצבעתי על מדרגות הנפש נר״ן ח״י כהיבט של אבולוציה רוחנית והצעתי לראות עוד שתי מעלות מיסטיות של האדם הפשוט והאדם השר הישר המתקרב לאלוהיו באהבה. דנתי בפרגמה הערכית של הרפואה הישראלית: המחילה המחלצת מן החולי. התקווה כערך קוגניטיבי מרפא. גמילות החסדים כהדדיות ואהבה שאין בריאות בלעדיהן. וההנהגה כטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. הרופא לכל בשר מגשים את ההבטחה לריפוי במסע ריפוי שעולה באופן ספיראלי כי התחנה הראשונה היא באופן פרדוכסלי מעלתו העילאית של ״הזקן״ הרופא העליון. שמחזיר את החולה אל חכמת מדעי הטבע, חכמת מעשה בראשית והבריאה, אמנם בדרך של שירה חדשה של ידע, אהבה ואמון בין אדם לאדם ובין אדם ואלוהיו. מקווה, שפתחנו יחד, בכוח רך, צוהר לשפה חדשה של רפואה עברית שבסוד קבלת המזמור.
מקורות, מראי מקום והערות:
1: שמות טו 26
2: שמות טו 26
3: ״השי”ת [השם יתברך] חפץ חסד הוא, וחפץ לרפוא מחץ מכתו כמו רופא רחמן ונאמן. […] יזהיר לחולה להמנע […] מן הדברים הגורמים. ויעשה לו […] הרקות ומרקחות נכוחות למען אשר […] ימצא הגוף נקי ונעור […] וינצל מהחולי. סאה ד
4: אחרי השואה באירופה חדורת הנאציזם האנטישמי פריצת התודעה הזו נודעה כ”לוגותיראפיה”. ראו, פרנקל, ויקטור, האדם מחפש משמעות: מבוא ללוגותיראפיה, (תרגום: חיים איזק), תל רביב, דביר, 1970.
5: Tedeschi, R.G., & Calhoun, L.G., Posttraumatic Growth: Conceptual Foundation and Empirical Evidence, Psychological Inquiry 15, 2004, 1-18
Maitlis, Sally, Posttraumatic Growth at Work, Annual Review of Organizational Psychology and Organizational Behavior 2020.7:395-419
6: פרק 3.1.1.2. ״התעלות, דבקות, התייחדות ותשוקה״ עמ׳ 244-249 בתוך אלקיים, שלי, אהבה, קבלה ומשיחיות שם. רבי ישראל נג׳ארה לומד תורה וקבלה במסגרת משפחתו. שם, סוגיות כרונולוגיות וקורפוס המחקר, שם, ע׳ 64-65.
7: שירו של רבי ישראל נג׳ארה ״יזרח כשחר אור ויבקיע״ (אקרוסטיכון ישראל בר משה) נדפס לפני ההקדמה לספר שחיבר אביו הרב משה נג’ארה בצפת ושנדפס בקושטא 1571. נג׳ארה, משה, לקח טוב, ירושלים, תשנ”ט [קושטא 1571] הספר נלמד עד היום לקראת טקסי בר-המצווה וכנראה אחד ממקורות הידע מהם העתיק רבי חיים ויטל בכתב ידו שעניינו רפואה וכימיה. המכון לתצלומי כתבי יד כ”י מס’ 42440. שירת רבי ישראל נג׳ארה היא היחידה שהתפרסמה כספר שירה בצפת הקבלית במאה הט״ז ונפוצה בכל רחבי העולם היהודי במהירות חסרת תקדים ונדפסו בצפת ובסלוניקי כבר בשנות ה-60 של המאה הט״ז. ראו, אלקיים, שלי, אהבה, קבלה ומשיחיות בפואטיקה של רבי ישראל נג׳ארה, חיבור דוקטורט אוניברסיטת בר אילן תשנ״ב, ע׳ 10, ע׳ 23. ״לקח טוב״ (משלי ד 2) הוא ״כלי חמדה״ (פרקי אבות ג׳ מי״ד)
8: מרוז, רונית, גאולה בתורת האר”י, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית בירושלים, ניסן, תשמ”ח, עמ’ 4-9.
9: מרוז, שם, עמ’ 20.
10: בכתבי תל עמארנה naqsapu משמע התמרמר. זהו פועל נפשי-קוגניטיבי. קצף משמעו כעס, חימה וזה גם כינוי אחד ממלאכי החבלה. קצף במשמע נגף, לפי דברים רבה ג. מדבר יז 11 יהושע כב 17-18. נגף במשמע מגיפה לפי שמות יב 13 ומחלה לפי שמות לב 35. ומזמור פט 24 שורש נ.ג.פ משמעו להביס אויב או להכריע שונאים. חטא כגורם למגיפה לפי ״על חטא שאנו חייבים בו נגף״ לפי פיוטי ייני מן המאה השביעית לספירה, מהדורת מנחם זולאי, הוצאת שוקן, ברלין תחר״ץ, ע׳ שכב.
11: על מנוחה מאכילה בשבת Shelley Elkayam, “Food for Peace”: the vegan religion of the Hebrews of Jerusalem” in: IDEA 26 (2014), pp. 317–40
12: ״להתענות ולישב בטהרה לומדים בתורה כל היום. ומזה יבטא וימשך לשמור את משמרת המזבח, רוצה לומר לזבוח האדם את יצרו ולהכניעו לבלי נחטא, באופן שלא יהא קצף בבני ישראל על החטאות ועל העונות ועל הפשעים חס וחלילה״. מקוה ישראל, סאה ד׳ ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח ולא יהיה עוד קצף בבני ישראל. לא יהיה עוד קצף בבני ישראל. הפואטיקה של ר׳ ישראל נג׳ארה מתפענחת על רקע תפיסותיו הקבליות. ראו אלקיים, שלי, השושנה המיסטית: ר׳ ישראל נג׳ארה, ע׳ 159.
13: ״וזאת היתה לי להקדים נדון זה בראש החדש הזה לדמיון הרופא הנזכר״ סאה ד
14: על מועד לידתו ופטירתו של רבי ישראל נג׳ארה ראה אלקיים, שלי, אהבה, קבלה ומשיחיות, שם, עמ׳ 67-70. הרירבי ישראל נג׳ארה בן דורו של ר׳ בצלאל אשכנזי ושניהם מתלמידי הרב ישראל די-קוריאל מראשוני מוסמכי-צפת. יתכן כי רבי ישראל נג׳ארה נולד לקראת 1530 והאריך ימים כלומר עד שנת 1625 או 1630.
15: ראיתי על אור קדום אצל דניאל אברמס, ספר הבהיר ע׳ 101. Abrams, Daniel, The Book Bahir, Los Angeles, 1994:101 שבכתב יד ברלין 3075 80, [סי’ 2005] “וה״ס עוה”ב שאין בו אכילה ושתיה שזה שייך אף ברזא דמאמין דספירן ומתפרש ע”י מה שאמר בספר הבהיר שלמה אומרים הבא, הוה ליה למימר שיבא, אלא הרוצה לומר שכבר בא, והוא אור קדמאה ששימש ביום א’.’ ומקורו אברהם אלקיים, סוד האמונה בכתבי נתן העזתי, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, תשנ”ד.
16: ישעיה נח 8 ואף אצל הנביא הבקיעה של האור כשחר היא מטפורה לבריאות חברתית: ״פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה כרם וכסיתו״ ולרפואה אישית ״ומבשרך לא תתעלם […] וארכתך במהרה תצמח״. שם 7-8
17: אלקיים, שלי, אהבה, קבלה ומשיחיות בפואטיקה של רבי ישראל נג׳ארה, חיבור דוקטורט, אוניברסיטת בר אילן, 2012
18: תהלים נדפס ביותר ברחבי העולם בראשית עידן הדפוס. מזמורי תהלים גם נלחנים בתקופת הבארוק ואילך, כגון,
Heinrich Schutz (1585-1672) in Symphoniae sacrae III, Op.12 (1650) תהלים כג ו-קל״ג
; Michel Richard de Lalande (1657-1726)
תהלים נ״א ; Henry Du-Mont (1610-1684) in the 28th Cantica Sacra book (1652) תפוצת המזמורים היא עולמית ופנומנלית ״הנה מה טוב ומה נעים״ מתוך תהלים קכג זה זמר פופולרי ביותר באירועי הרקדה.
19: פרק 1.4.2.1. כתובת התורה לחג השבועות ראו, אלקיים שלי, אהבה, קבלה ומשיחיות, ע׳ 110-118
20: ר’ ישראל נג’ארה, מקווה ישראל, סאה ד’, דף 22א’.
21: על פי סאה ב דף 11ב על פי זוהר ח״ג דף לה ע״א
22: סאה יב דף 98א. לפי זוהר ספירת מלכות נקראת נפש דוד ״מפני שהיא מידתו.״ זוהר תרומה דף קעא ע״א. לפי המסורת העברית דוד המלך חיבר את ספר תהלים. לפי הקוראן נתן אללה את הזַבּוּר (בערבית: زبور) לדוד. קוראן סורה ד הנשים פסוק 163 ; סורה 17 המסע הלילי פסוק 55; סורה 21 הנביאים פסוק 105. וכן לפי חדית׳ סחיח אל-בוכרי 4:55:628 לפי .Moahroah, The Prophet of Allah: Dawoud (AS) – Dr. Bashar Shala/החל מן המאה ה-8 ספר תהלים שכתב דוד מאבות אבותיו של המשיח הנוצרי, נדפס בתוך סידור נוצרי ששמו פלסטר ושהיה נפוץ מאוד בימי הביניים וצורף לו לוח שנה ובו מועדי ימי זיכרון לקדושים נוצריים ולתפילות נוספות. הפלסטר ״ספר תהלים של מושבת המפרץ״ הנו הספר הראשון שנדפס בצפון אמריקה בשנת 1640 בקיימברידג’ מסצ’וסטס. ספר תהלים הוא למעשה הספר הנדפס ביותר בתקופת הרנסנס. והוא הולחן על ידי מלחינים שונים בתקופת הבארוק:
Heinrich Schutz (1585-1672) in Symphoniae sacrae III, Op.12 (1650); Michel Richard de Lalande (1657-1726); Henry Du-Mont (1610-1684) in the 28th Cantica Sacra book (1652) ספר תהלים מציב את החוקרים בתוך תחום חקר תיאולוגי בין-תרבותי אפילו לתרגום מילה מתהלים יש כוח מנבא.
לדעתי, התרגומים השונים של התיבה ״ישועת״ שבמזמורי תהלים מנבאים את האפשרויות הטבעיות של הפרשנויות והניואנסים התרבותיים שיתפתחו מהם בהמשך. בנוסחKing James מילת המפתח ״ישועת״ שבמזמור מב 12 מתורגמת ״בריאות״ (health) בעוד שבתרגום האמריקאיNew American Standard Bible ישועת היא ״עזרה״ (help) דהיינו, הדגשה של מערכות יחסים (relationalism). הפרשנות הטבעית אינה מוחלטת אלא, מבטאה או מוציאה לאור נכסים סובייקטיביים קוגניטיביים טבעיים שונים של הפרשנים ושל ההולכים בדרכם, עד כדי כך שתתפתחנה גישות שונות. הנה, לרבי ישראל נג׳ארה הישועה היא האור. וכפועל טבעי יוצא מזה המשורר הוציא לאור מאות שירים, ארבעים דרושים, ועוד ידו נטויה בקורפוס המכונן של ציוויליזציית צפת במאה ה-16 ושל היהדות כצורתה מאז. באותו אופן מי שעבורם ״ישועת״ משמעה ״עזרה״ ילכו בדרכיהם של פרנציסקוס הקדוש והאחות תרזה בבחינה של עזרה לזולת כחזות הכל. מי שעבורם ״ישועת״ משמעה ״בריאות״ כגון בנוסח תרגום קינג ג׳יימס משייקספיר ועד תנועת המדע הנוצרי Christian Science)) הם בתודעה שהמחשבה היא הבוראת, היא הנותנת –״המחשבה היא הכל״. לרבי ישראל נג׳ארה בלב הוא הכל. והשוו, רבי חיים ויטל בשער רוח הקודש 142א שהפנימיות ״היא המוחין״. לפי תמרי, כוונתו למוח. לאינטלקט. ראו Assaf Tamari. The Clinical Gaze of Lurianic Kabbalah HTR 117:2 (2024) p.277. והערה 45, שם. אין תמה שהמוטו של הפרקטיקה של המדע הנוצרי Christian Science Practice הנו נוסח המלך ג׳יימס לתהלים מב 6-7[1]. לפי שיטה זו המחשבה היא הכל מכל, והריאליה היחידה היא המחשבה השמיימית והאידיאה. ״מכל מקום, עובדה אדירה זו אינה נראית כנתמכת על ידי עובדה מוחשית, עד אשר עקרונה האלוהי מוצג על ידי ריפוי החולים וכך מוכח כאבסולוטי ואלוהי. ומאותו רגע שראיה זו נראתה אין להסיק ממנה מסקנה אחרת”. בתרגומי. Science and Helath, Chp. 12 Science, Theology, Medicine p.109, 9.
23: תהלים פרק קג 2-5
24: מחילה שורש ח.ל.ל. במשמעות חלל בתוך האדמה, מינהור. ״שאין מתי חוצה-לארץ חיים אלא בצער גלגול-מחילות״ רש״י בראשית מז 29. על פי בראשית רבה צו, באחרית הימים יתגלגלו מתי ישראל דרך מחילות ומנהרות באדמה עד שיגיעו לארץ ישראל ויקומו בה לתחיה.
25: חלמיש, משה, מבוא לקבלה, עמ׳ 198. ענין הפגימה ראו הערה 8 ע׳ 258, חלמיש, שם, ע׳ 273. לעומת זאת לפי רפואת הרמב״ם, קיימים ארבעה מזגים (ליחות) בטיפוסי האדם. השיטה העתיקה ההיפוקרטית והגליאנית התבססה על תיאוריית ארבעת היסודות שמרכיבים את העולם: האש, הרוח, המים והעפר.
26: זוהר ח״כ קע ע״א תרגום ישעיה תשבי פרקי זוהר בנין גופו של אדם ע׳ 54-55. זוהר על התורה, ירושלים, תשל”ז. והשווה, רבי חיים ויטל כל החיוניות תלויה בדופק. וכל המחלות ניכרות בדופק. ראה אצל אסף תמרי Tamari, p. 274 והערה 26 שם בעמוד 275
27: רבי ישראל נג׳ארה מזהה את ה״אני״ עם ״הלב״ סאה ד דף 24 ע׳ב והערה 58 של שאול רגב הסאה הרביעית מקוה ישראל, אוניברסיטת בר אילן 2004. ראו החלטתו של אברהם אלקיים לתרגם בשירת אלחוסיין בן מנצור אלחלאג (חי עד 922) את המושג ״מעריפה״ לא כמחשבה רציונלית אלא כ״תבונת הלב״. ראו, אלחלאג גן תבונת הלב, תרגום אבי אלקיים, אדרא – הוצאה לאור, 2022. ראו גם, בתוך אני אהובי ואהובי אני דיואן אל חלאג, תרגום, מבואות וביאורים אבי אלקיים תל אביב תשפ״ג 2023. ראו, אצל רבינו בחיי אבן פקודה מן המאה ה-11, שיסודי כל המצוות הן בחובות הלבבות ״ואם יארע בהם שום הפסד, לא תתכן לנו מצווה ממצוות האברים״. ״חוכמת התורה מתחלקת לשני חלקים: האחד מהם לדעת חובות האברים, והיא החכמה הנראית. והשני לדעת חובות הלבבות, והם המצפונים, והיא החכמה הצפונה.״ חובות הלבבות, בחייה אבן פקודה, מן ההקדמה, בתרגום אבן תיבון.
28: בדרך הצופית היהודית לא יעלה על הדעת שאין הלב חייב לבחור בעבודת השם ולחפוץ בה. זאת מתוך ידיעה שחובות האברים לא תשלמנה את פעולתם כי אם ברצון הלב, בחפץ הנפש, ובתאוות הלב. לפי רבינו בחייה יש לייחד את האל בלב ולהאמין בו ובתורתו, ולקבל עבודתו ולירא אותו ולהיכנע מפניו וליבוש ממנו, ולאהבו ולבטוח בו, ולמסור הנפש אליו, ולפרוש מאשר ישנא ולייחד מעשה לשמו, ולהתבונן בטובותיו במחשבת הלב ומצפונו.
29: תהילים ק”ג 8
30: על התגלות כפריצת מים, ראו חביבה פדיה המראה והדיבור: עיון בטבעה של חוויית ההתגלות במסתורין היהודי, לוס אנג׳לס, תשס״ב 2002א פרק ו. על התהליך התאוסופי בעולם האלוהות והלידה מחדש בעולם האדם ראו, אלקיים, אהבה, קבלה ומשיחיות, ע׳ 17.
31: ידיעה, עילם או מערפה נתפסת במחקר כמחשבה שכלית אבי אלקיים תרגם ״תבונת הלב״ בשני ספריו על שירת אלחלאג.
32: להלן תמצית ההבדלים בין הרופא לכל בשר לבין רופאי בשר ודם לפי רבי ישראל: ההבדל הראשון בין רופא לכל בשר לבין רופאי-בשר ודם הנו בתגובתם כאשר החולה אינו שועה לעצתם הרפואית. רופאי בשר ודם מייעצים לפי פרוטוקול של חולי ספציפי והיה אם ימרוד החולה בצו רופאו ״יש לרופא פתחון פה שעברו על דבריו״(סאה ד) ואין לחולה לבקש עוד ממנו צרי למחלתו, שהרי לא נשמע בעצתו. לעומתו, הרופא העליון אף על פי שכבר נתן ביד האדם תורה תמימה שהיא רפואה עילאית ״שמועילה לכל התחלואים״ כולל החברתיים וההתנהגותיים (בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה שהוא תבלין״. לפי סאה ד לפי קידושין ל ע”ב. וכנראה על ידי חז״ל בבא בתרא טז ע”א, וילקוט שמעוני פרשת בראשית רמז לז. וכן, ראו סוכה נב ע”ב. קידושין ל ע”ב. אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש). ולמרות שהחולה לא הלך בעצתו, האלוה אינו נוטר אלא דווקא מוחל על אף שנעברו צוויו. הנה הרופא האלוה שב ידו שנית, אינו מסיר ידו מן החולה, ומרפא רפואה שלימה כנאמר במזמור ״הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי הָרֹפֵא לְכָל תַּחֲלֻאָיְכִי” (תהלים קג 3). ההבדל השני תלוי בזמן ובתקופה. הרופא בשר ודם נמנע מלהיכנס לחדרו של חולה שניתן בו סימפטום מות אם בדופק או במראה השתן או בלשון או באחד מהסימפטומים האחרים הידועים ברפואה. לפיכך ״יבדיל עצמו מלהיכנס אצל החולה האנוש שאבדה תקוותו כי לא תהיה תפארת הרופא עם החולה האנוש״ (סאה ד). אך על הרופא העליון נאמר במזמור ״הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי״ (תהלים קג 4), כלומר, גם אם החולה אנוש והוא בסיכון כדי כך שנראה שכבר ראוי לקוברו, עדיין הרופא לכל בשר עשוי לגאול ברחמיו את החולה ולהעלותו לרפואות. ההבדל השלישי נוגע לעניין התשלום. בעוד הרופא בשר ודם מבקש מראש שכר טרחה וביטול זמן, ופרעון מראש כגון באמצעות חיובי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שמתווספים לו בזמן אמת עלויות טיפולים במקרה של מחלה כרונית (״ובפרט אם היה החולי אשר חלה כבד וארוך״). הנה הרופא הנאמן אחרי שכבר גאל את החולה מרדת שחת ומחולי מסוכן, במקום לקבל למפרע הרינו נותן ״ויגמול לחולה וימלא לו חסרונו בחסד וברחמים.״ כנאמר במזמור ״הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים״ (שם). במילה ״חסד״ הכוונה לממון שנכנס בכלל צדקה וגמילות חסדים. ובתיבה ״הרחמים״ הכוונה לפי הרי״ן הנה לגאול משחת את חייו של החולה. ההבדל הרביעי בין הרופא אלוה לרופאים בשר ודם הנו בהנהגה. האלוה מנחה חולים למרות שמלכתחילה לא הלכו בהנחייתו. לא זו בלבד שאינו מבקש ״פרעון״, שמבטיח מראש את שכרו, אלא הוא עצמו ״משלם לחולה ניחומים ודמים״ לו ולקרוביו ובני משפחתו שכבר מתאבלים עליו בהיותו חולה אנוש הנוטה למות (״לאבליו״). עוד הבדל בהנהגה קשור באכילה. בעוד שרופאים ינהיגו לחולה ״שלא יאכל מאכלים רעים, הוא ימנענו שישמור פיו מלאכול מאכל גס ואפילו יהיה מדברים הטובים והמועילים.״ אך האל ״יניח החולה לאכול עד שבעו. […] וזהו שאמר המשביע בטוב עדיך שאינו כמידת הרופאים אשר ירעיבו החולה, אבל הוא משביע במה שיראה לך טוב לחיכך הוא משביע את פיך, כמו עדיו לבלום (תהלים לב 9) שהוא הפה.״(סאה ד׳) וראוי לייחד לזה דיון. תקצר היריעה.
33: ההבדל החמישי והמשמעותי בין האל כרופא לבין רופאים בשר ודם הנו שרופאי בשר ודם מתאווים שיהיה בארץ כל חולי וכל מכה אחרת, שאם לא כן היאך תסתייע בידם מלאכתם ואיכה ובמה יעסקו? לעומתם האלוה אינו חפץ כלל בחולי ובמחלה ומצטער על תחלואי עמו, שנאמר ״כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה’ רופאך”. מה לאלוה להטריח את עצמו לנגוף כדי לרפא אחר כך? הרי מראש נטל על עצמו לרפא את העם. מכאן, שהרופא כל בשר אינו חפץ לדכא בייסורים אלא חפץ שהאדם לא יחלה ולא ירגז. סאה כו. שהרי האבות נקראים ״דור ישרים״ במדבר כג 10. וראו גם הערה 1 שאול רגב, מקווה ישראל, הסאה השישה ועשרים
34: ר’ ישראל נג’ארה, מקווה ישראל, סאה ד’, דף 22א’, על פי תהילים, כ”ג 2-5 .
35: המילה ״כל״ מרמזת לאוניברסליות הסימבולית של ספירת מלכות שמזוהה עם דוד.
36: רמז הוא מפלס ביאור לפי רבי ישראל נג׳ארה והוא מסמן כי מסתתרת משמעות ייחודית או חדשה שרבי ישראל נותן בזמירה ושממנה יש להגיע אל סתרי קבלתו. ראו אלקיים, שלי, אהבה, קבלה ומשיחיות, ע׳ 57 והערה 294, שם.
37: סאה לז דף 205א
38: שורש ש.ב.ר. בבנין הפעיל משמעו לעזור ללידה. משבר זה פי הרחם זה המקום שבו התינוק פורץ ממנו ויוצא לאויר העולם. ישעיה לז 3. בבנין פעל משמעו להרוס אך גם לסחור (לקנות ולמכור בר ותבואה). ולימדני ידידי המשורר הסיני מה גאו מינג שבשפה הסינית למשבר משמעות חיובית של צמיחה.
39: פרנקל, ויקטור, האדם מחפש משמעות: מבוא ללוגותיראפיה, (תרגום: חיים איזק), תל רביב, דביר, 1970
40: Tedeschi & Calhoun., Posttraumatic Growth; Maitlis, Sally, Posttraumatic Growth at Work
41: לפי משלי כג פסוק 21. ירושלמי מכות, פרק ב ה”ו דף ה ע”א. פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פרשה כד, ז. שאלו את החכמה מה עונשו של חוטא ויִתְכַּפֵּר והחכמה ענתה ״חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה ואת-צדיקים ישלם-טוב״ (משלי יג, 21). מעצם התקבולת חטאים לעומת צדיקים מובנת כוונת משלי לחוטאים בכתיב חסר. שאלו את הנבואה ״מה עונשו של חוטא ויִתְכַּפֵּר״ והנבואה ענתה ״הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת״ (יחזקאל יח 4). שאלו את רוח הקדש מה עונשו של חוטא ויִתְכַּפֵּר, והיא ענתה ״יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ״ (תהלים קד 35). שאלו את התורה מה עונשו של חוטא ויִתְכַּפֵּר והיא השיבה יביא קרבן ויִתְכַּפֵּר. שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה’ ״(הושע יד 3). ונאמר טוב וישר ה’ על כן יורה חטאים בדרך (תהלים כה 8). ונשלמה פרים שפתינו כמו שקיבלנו במזמור: ״לֹא כַחֲטָאֵינוּ עָשָׂה לָנוּ״ (מזמור קג 10). אבינו שבשמים, שאנו בבחינת בניו הוא אל מייטיב ״טוֹב וְיָשָׁר ה’ עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ״ (תהלים כה 8).
42: תנאי הרפואה :כנגד שלשת תנאי הריפוי ניבא הנביא ״דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו ואשלם נחומים לו ולאבליו״. ישעיה נז 18. לפי רבי ישראל נג׳ארה שלושת תנאיו של הרופא הם לשאול את החולה להתחלת חוליו ״באיזה צד היה״. להתאים עבור החולה את ״התרופות היפות הצריכות ושייכות לחולי ההוא״. ולתת לו, לכשיתרפא, ״הנהגה לשמור בריאותו באופן שלא יחזור החולי.״ סאה ד
43: ישעיה נז 18
44: ר’ ישראל נג’ארה, מקווה ישראל, סאה ד’, דף 22א’, על פי תהילים, כ”ג 2-5
45: תהלים פרק קג 2-5
46: על עקרון הזולתיות, שדבר אינו יכול לתקן את עצמו הוא זקוק לזולתו ועל התיאוסופיה של מערכת האלוהות הזקוקה לפיכך למערך אנושי מיטיב ראו קריאה קודמת בזמירות רבי ישראל נג׳ארה. אלקיים, שלי, ״חמש מטפורות אהבה בשירת רבי ישראל נג׳ארה״ בתוך, עורכים: אבי אלקיים, שלומי מועלם, קבלה, מיסטיקה ופואטיקה המסע אל קץ החיזיון, מאגנס, ירושלים,2015: 283-334. ע׳ 284
47: חוקר הקבלה והמיסטיקה הצופית אבי אלקיים מבחין בקריאותיו במחקריהם של Stephane Ruspoli ו- Louis Massignon בין שיאי החוויות המיסטיות של ״ההתעלמות״ (יוניומיסטיקה) ולבין ״העלייה אל הצלב״. אלקיים, אבי, ״מות והתהווה: מיסטיקה, פואטיקה ומוות בשירת אל-חסין בן מנצור אל-חלאג׳” הרצאת אורח במחלקה לספרות משווה הפקולטה למדעי הרוח אוניברסיטת בר אילן, כח איר תשפ״ד 5.6.24
48: יחזקאל יח 20
49: סאה ד
50: הנהגות רמ״ק סעיף כט. ושכטר עמ׳ 293, 297, 298. יסוד התשובה לרבי יונה גירונדי. חובה שנועדה ״להכניס אדם למודעות, וממילא לאחריות, למעשיו.״ לפי חלמיש מבוא לקבלה ע׳ 288 הערה 61. ראו, חלמיש מבוא לקבלה, ע׳ 212.
51: סאה ז
52: Tamari p.274 והערה 26 שם.
53: משה קורדווירא [קורדוברו], סדור תפלה למשה עם אור הישר כמנהג ספרד, פשמישל (פרעמישלא) תרנ״ב 1891 דף 22א. נדפס לראשונה בחיי בן המחבר במחזור ספרדי. גם נדפסו ובאו בו כל הנלוה לסדר התפלה , יו״כ קטן, שיר היחוד, ועוד כהנה, ופירושים על הושענות ויוצרות וסליחות ככל אשר נדפס בסידורים הגדולים. וראה Assaf Tamari, p. 277 לפע תמרי לפי הקבלה הלוריאנית לפי שער רוח הקודש לרח״ו הרפא אוחז בבקיאות שרלוונטי להבנה של מה שכורם לחטא ואיך לתקן את הנזק. Tamari p.275. והערה 26 שם.
54: ש.ח.ת לפי משלי כו 27 שחת היא בור נכרה מועד לנפילה. בכתבי אל-עמרנה עמרנה משמעות shahatu היא נפילת עיר. (להגהה: v קטנה מעל האות s קו מעלה האות a השניה.) ״אנשי שחת״ מגילת הסרכים ט 16,22 יעקב ליכט, מגילת הסרכים: ממגילות מדבר יהודה, מוסד ביאליק, תשנ”ו – 1996. ״באר שחת״ כינוי לקבר במזמור נה 24, ״באר שחת״ ככינוי לגהינום במסכת ברכות כח ע״ב
55: אי צ׳ינג, תרגום רות פרידמן, הוצאת חדקרן 2019.
56: פרקים 3.1.1.2. ״התעלות, דבקות, התייחדות ותשוקה״ עמ׳ 244-249 בתוך אלקיים, שלי, ״אהבה, קבלה ומשיחיות בפואטיקה של רבי ישראל נג׳ארה״, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר אילן, 2012 תשע״ב
57: פרק 3.4 קבלת המזמור, ע׳ 300-318 בתוך, אלקיים, שלי, אהבה, קבלה ומשיחיות, שם
58: לפי רבי ישראל נג׳ארה סאה ב׳ לפי מזמור מה
59: אלקיים, שלי, אהבה קבלה ומשיחיות, פרק שלישי, שם.
60: לפי רבי ישראל נג׳ארה לפי מסכת סוכה מה ע״ב, סנהדרין צז ע״ב, ילקוט שמעוני יחזקאל רמז שפד
61: לפי תמרי הפרויקט הלוריאני מחזיר אל המתח שבין האנוש והסוכנות השמיימית ומזהה את האר״י, הקבליסט האידיאלי, בתור רופא. וראו, שם. ועוד, טוען תמרי שכדי לתפוס את הטרנספורמציות ב״אימגו דאי״ (תכונותיו המרפאות) נכון לשאול מי הפציינט בקליניקה הלוריאנית המדיקלית והיאך היחסים בין האנוש והאלוה, שהם גיבורי הדרמה הלוריאנית, שזורים בקליניקה הזו. , Tamari, p. 272 שם. עמ׳ 272.
62: הניצוצות נפלו ותפקיד האנושות לאסוף אותן, לפי תמרי לפי יורם יעקובסון. שם. Tamari, p. 274
63: פרדס שער ל, שער הנשמה פרק ה׳ . וראה תמרי:Tamari, p. 276 והערה 42 שם. על שירת סעודות השבת של האר״י הקדוש לפי סודות האר״י הקדוש, ראו אלקיים אבי, ״אזמר בשבחין: ארס פואטיקה להאר״י שיכור האלהים״ הפיוט כצוהר תרבותי כיוונים חדשים להבנת הפיוט ולהבנייתו התרבותית, עורכת: חביבה פדיה ירושלים תל אביב 2012 עמ׳ 68-150. והערה 248 ע׳ 120 שם. אבי אלקיים מציין כי האר״י כתב שירתו כמחאה על שירת עולת השבת של רבי ישראל נג׳ארה. אכן, לפי השיטה הצופית הישראלית לא יבוא ריפוי תודעתי ״לאדם אשר נתמלא כרסו בשר ויין, אלא למי שהוא סר וזעף ויעף ויגע ושרוי בתענית, לכן נקרא קדוש. כי כאשר יהיה מדוכא ונדכא יתן אל לבו לשוב בתשובה שלימה.״ סאה ד׳ דף 26א
64: לתפיסת הגמול הרי״ן מפנה לישעיה מטרני ולשער הגמול. ראו הדרוש למשמרת ראש חודש תשרי. סאה ז׳. וראו הערה 49 שאול רגב, מקוה ישראל, רמב”ן, שער הגמול, בתוך כתבי הרמב”ן מהדורת שעוועל, עמ’ רסד. וראה גם דרשת הרמב”ן לראש השנה.
65: פרקי זוהר, מבחר מאמרי הזוהר מתורגמים לעברית בצירוף מבואות וביאורים, מאת ישעיה תשבי, ספריית ׳דורות׳, כרך שני, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, הדפסה שלישית, תשמ״ה. ראו חלקי הנפש ותפקידיהם, ע׳ 40-41
66: אלקיים, שלי, אהבה, קבלה ומשיחיות, שם
67: סאה לט דף 217א
68: מעלות נר״ן, ״והנשמה כלולה בשלוש מדרגות, ועל כן שלושה שמות לנשמה, כדוגמת הסוג העליון: נפש, רוח, נשמה.״ בתרגום תשבי, שם, ע׳ 43. וראו ״נפש, זו נפש דוד, והיא העומדת לקבל נפש מאותו נהר המושך ויוצא. רוח זו הרוח העומדת על הנפש, ואין קיום לנפש אלא ברוח, וזו היא הרוח השורה בין אש ומים, ומכאן ניזונה נפש זו. הרוח קיימת בקיומה של מדרגה אחרת עליונה, הנקראת נשמה, שהרי יוצאות משם נפש ורוח. …. והכל אחד והן קרובות זו לזו״. שם, עמ׳ 44-45. זוהר ח״א ע״ב-ר״ו ע״א
69: ״ונקראת [נפש] חיה מפני שיונקת שפע החיים העליונים של חכמה שבה תלויים החיים.״ פרדס כג פרק יד. ״וכן, המלכות נקראת נפש דוד מפני שהיא מדתו״. זוהר פרשת תרומה דף קעא ע״א. ״ובתיקוני הזוהר […] המלכות נקראת חיה מצד חיות הקדש״. פרדס כג פרק ח.
70: מקוה ישראל, דף 156א
71: זוהר פרשת ויגש דף כ״ו. שער לא שער הנשמה פרק א
72: שער ל שער הנשמה פרק ה. ״שנקראת נפש דוד שמקבלת עליה הרוח והנשמה אז נקראית יתירה כי היא יתירה בעלייה יתרה בהארה״ שער כג יד. ״ואפשר שהטעם שנקרא נפש חיה מפני שממנה מחצב הנפשות״ שם
73: וכל הכוחות מתפשטים מהמוח כנודע, כי שם הוא עיקר משכן הנשמה כולה בבחינת גילוי שנגלית שם כללות החיות המתפשט ממנה…כדמיון האור המתפשט ומאיר מהשמש לחדרי חדרים״ ספר שושן עדות, קובץ על יד, ח (יח) תשל״ו, 337. שקל הקודש, 6, חלמיש, שם, ע׳ 273
74: ״ועל אדם שלם כאשר יתחבר שכלו במה שבטבעו להשיג, ויחשוב על השגה אחרת מאחורי זו יש שתשתבש השגתו או יאבד […] אלא אם כן ילוה אליו סיוע אלוהי כמו שאמר ושכותי כפי עליך עד עברי. תרגום לעברית יוסף קאפח, מורה נבוכים חלק א פרק כא מוסד הרב קוק ירושלים, תשל״ב 1972, ע׳ נב
75: אלקיים, שלי, אהבה קבלה ומשיחיות
76: סאה יד
77: סאה ד’
78: מלאכי ג 17
79: עמק הבכא, בהשאלה, המקום העמוק של הבכי. קימלמן, ראובן, ״לכה דודי״ וקבלת שבת: המשמעות המיסטית, ירושלים, מאגנס, תשס״ג
80: סאה ה 31א
81: סאה ו דף 33א
82: הרי״ן הקדיש דרוש שלם לנושא גמילות החסדים ראו סאה כ מקווה ישראל
83: סאה כו דף 150א
84: סאה כ דף 121א
85: סאה כ דף 223ב
86: סאה מ
87: סאה כ דף 223ב. ראו שפר, פטר, תחרות בין מלאך ל׳אדם׳ ב״תפילת יוסף׳ החיצונית ובספרות חז״ל, קעמ״י ו׳ ג, (תשל״ז) 511-515. וראו, על עולם המלאכים אידל, משה, עולם המלאכים בין התגלות להתעלות, ספרי חמד ידיעות ספרים, 2008.
88: שמואל א׳ טו 14. עוד על כפל פניו של האל ראו, פדיה, חביבה, ״התגלויות של בעתה: כפל פני האל ופיצול ההכרה – האחר המטאפיזי והאחר החברתי – מאה שנה אחרי הקדושה לרודולף אוטו״, בתוך אבי אלקיים, שלומי מועלם, עורכים, תיאופואטיקה: אסופת מאמרים, תל אביב, אדרא, תש״ף 2020: 94-159.
89: שם, פסוק 16
90: סאה ד דף 24ב
91: סאה ד
92: סאה מ, דף 220א
93: שלמה אביגדור תרגם לעברית בשנת 1399 את Capitula Astrologiae of Arnau de Vilanova תחת כותרת עברית ״פנים במשפט״.
94: ר’ ישראל נג’ארה, מקווה ישראל, סאה ד’, דף 23ב’.
95: סאה ד. וראו, זוהר פרשת משפטים קי״ז המפרש כי הלבונה היא חכמה.
96: ר’ חיים ויטל (רח״ו, ) כותב על חמש דרכי פעולה: א. מעשית טבעית. ב. מעשית סגולית (שלא בדרך הטבע). ג. מעשית קבלית (קמיעות ולחשים), ד. דיבורית (שמות ולחשים), ה. מחשבתית (כוונות). וחמישה נושאים: א. רפואה ב. כימיה (דרך טבעית בלבד) ג. טכניקה . ד. ידיעות בטבעי הנמצאים ובסגולותיהם. ה. קבלה מעשית (שאלות חלום, לעין הרע, הטיית אדם לאהבה, ועוד.) לפי בוכמן ועמר רח”ו העתיק מרשמים בכתב-יד, ללא שם במקורו (במכון לתצלומי כתבי יד נקרא בשם “קבלה מעשית ואלכימיה לר’ חיים ויטל״. הקטעים העוסקים בקבלה מעשית הם פתרונות למחלות ופגיעות שונות, בעיות נפשיות וסוגיות חברתיות. מבחר קמעות, תרופות ממשיות כגון תערובת של עשבים וחומרים אחרים ופעולות […] כגון גרימת הזעה, הנחת רטיות (קומפרסים) והקזת דם. סופו של החלק הרביעי פותח במילים: ‘אלו הסגולות של רפואות שמצאתי כתובים בספרים’. כ”י ויטל, דפים קי ע”א-קיא ע”א; בוכמן, יעל, עמר, זהר, ׳רפואה מעשית לרבי חיים ויטאל מרפא בארץ ישראל וסביבותיה׳, אוניברסיטת בר-אילן, המדור לתולדות הרפואה בארץ ישראל המחלקה ללימודי ארץ-ישראל וארכיאולוגיה אוניברסיטת בר-אילן, ירושלים תשס”ז , 2006, ע’21. לכתיבה נעזר רח”ו במקורות מתקופתו בהם מראות הצובאות לר’ משה אלשיך, לקח טוב לר’ משה נג’ארה, תולדות אדם לר׳ אליהו גאלינה וסוד ישרים ובו ק’ סגולות מנוסות’ לר’ יהודה אריה ממודינה. בוכמן ועמר, שם 26.
97: בוכמן ועמר, שם, ע’ 60-61.
98: גריט בוס חקר רפואה אסטרולוגית, כמסורת יהודית-אסלאמית של מדע פופולרי, בין אם בניבוי עתידות או מגיה. בוס חקר בגניזה את ספרו של אברהם אביגדור ספר סגולות מלכים מן המאה ה-14, פרובנס. בנו של אברהם אביגדור, שלמה אביגדור, תרגם לעברית בשנת 1399 את Capitula Astrologiae of Arnau de Vilanova תחת כותרת עברית ״פנים במשפט״. ראו, רמב”ם פרקי משה ברפואה. ראו, שוורץ, דב, אסטרולוגיה ומגיה בהגות היהודית בימי הביניים, רמת גן, תשנ”ט. עמ’ 107-106; זמיר, משה, ,דעת הרמב”ם על רפואה באמצעות “סגולות”, תחומין טו (תשנ”ה), עמ’ 368. המצטט מהרפואה המוסלמית. רבי יוסף קארו פסק כי “מותר להתרפאות בקמיע אפילו יש בם שמות וכן מותר לישא קמיעין” ׳הלכות מעונן ומכשף׳, שולחן ערוך, יורה דעה קעט, יב” לפי בוכמן ועמר, ע’ 61. “השימוש בקמעות לווה לעתים גם בלחשים ובפעולות שעל דרך הסוד. הסגולות שימשו גם אמצעי לידיעת העתיד כמו גורלו של האדם החולה ואמצעי להגשמת מאווים […]”. בוכמן ועמר, שם, עמ׳ 21.
99: מלכים ב‘, פרק ה’
100: סאה יב דף 45א
101: שמואל ב’, כ”ג, 2
102: לפי אבי אלקיים ״ר׳ יוסף ג׳יקטילה […] חוזר על הקביעה כי נקראו הזמירות מלשון מזמרה כנגד משחיתים, המקלקלים ומעכבים./ דברים מעין אלו אנו מוצאים בזוהר […] הזמר בפרשנות הזוהר הוא מלשון ״לזמור״, ״לקצץ״ […].״ אלקיים, אבי, אזמר בשבחין, ע׳ 106. והערות 176, 177 שם. וכן לפי אבי אלקיים מפרש מחבר כף הקטורת את המילה ״מזמור״ כמזמרה מאגית ״ולכן התחיל דוד בלשון מזמור מלשון חתוך […] לחתוך כחות הערלה […] כדי שיהיו דברי׳ הללו חרב בידם של ישראל לחתוך בסוד היין החמר מלא מסך הוא סוד יין סמאל.״ כף הקטורת, אבי אלקיים הערה 182 ע׳ 107, שם.
103: ראו, אבי אלקיים, אזמר בשבחין, ע׳ 107 והערה 181 שם
104: סאה ד׳. וראו, שלי אלקיים, אהבה קבלה ומשיחיות בפואטיקה של רבי ישראל נג׳ארה. חיבור דוקטורט בהנחיית פרופ׳ אברהם אלקיים ופרופ׳ חביבה פדיה אוניברסיטת בר אילן 2012.
זוהר פרשת תרומה דף ק״מ. בקבלת צפת המזמור נתפס כרוח הקודש שמשבחת תדיר את מלך העולם. ״ופירש כי מזמור הוא המלכות הנקרא׳ רוח הקדש והיא משבחת לעולם לבינה לעלות אליה ולהיות׳ שוה לה״ פרדס כג פרק יג. ולפי הפסוק הראשון בזוהר שיר השירים.
105: מקוה ישראל סאה ד סוף דף 23 א תחילת דף 23ב
106: ברכות נד ב
107: מזמור קג
108: […] הלא תראה דוד המלך ע”ה בהכירו מעלת הרופא הלז ורחמנותו והתחכמותו במלאכת הרפואה, אז ישיר בשבח הרופא ויאמר ברכי נפשי את ה’ […] הרופא לכל תחלואייכי.״ סאה ד מקוה ישראל
109: תהלים קג 1-8
110: סאה יז
111: דב שוורץ, אסטרולוגיה ומגיה בהגות היהודית בימי הביניים, רמת גן, תשנ”ט, עמ’ 11-13.
על זיקת הצמחים למלאכים ראו חנוך א‘ א-ב; אדם וחוה כט, א-ד; מרגליות, מ’ ספר הרזים, תשכ”ז, בוכמן ועמר, שם, עמ’ 68.
112: ר’ ישראל נג’ארה, מקווה ישראל, סאה ד’, עמ’ 24א’.
113: מזמור קד תהלים. קהילות אשכנז נוהגים לומר עם חשיכה את מזמור קד יחד עם חמישה עשר שירי המעלות (מזמורים קכ-קלד). קהילות ספרד נוהגים לומר את שירי המעלות עם ״מזמורים קיא (״בכל לבב בסוד ישרים ועדה מעשי ידיו […] עשוים באמת וישר״ קיא 1-8, קיח וקיט. ראו, תוכחה לנפש האדם בחובות הלבבות לרבינו בחיי אבן פקודה.
114: דברים ל”א 1
115: מכאן שבמונח ״אסטרולוג״ מרפרר רבי ישראל למי שעוסק בתורת הסוד. ראו, אלקיים, שלי, אהבה, קבלה ומשיחיות, 2012, ע׳ 57 ושם, הערה 294.
116: והראייה ב״ענין הקרבנות שהוא זר לשכל״. סאה ד׳. ובקבלת צפת קרבן נקראת השכינה קרבן על שם הקירוב: וזאת, מכמה סיבות בראשונה שבה מתקרבות כל הספירות ומתקשרים ומתייחדים. ולכן היא נקראת ״אגודה״ ויש לזה ערך בפני עצמו בפרדס כג פרק א. וזוהר צו דף ל״ה. הסיבה השניה היא התקרבות הספירות תפארת ומלכות. וכשמתקרבת מלכות לתפארת מתייחדות באמצעותה כל הספירות. זוהר פרשת ויקרא דף ה׳ ובפרשת צו דף ל״א ע״א
117: סאה לט דף 217א פרשנות ליהושע יד 3 ״קחו עמכם דברים ושובו״
118: הריפוי באמצעות המשיח הנו יסוד תאולוגי נוצרי של הגשמת נבואת ישעיה ״איש מכאבות וידוע חלי… חלינו הוא נשא ומכאבינו סבלם״ ישעיה נג 3-4. הלוקוס קלסיקוס של הריפוי המשיחי הנוצרי: מתי ח 14-17, מרקוס ר׳ 29-34 לוקס ד 38-41
119: ״ראה האדם להיותו בעל בחירה גדול מהם ובזה אמר שירה״ סאה לח דף 212א
120: על ההבדל בתפיסת התשובה בין חסידי ספרד ואשכנז ראו תשבי, ישעיה תשבי, משנת הזוהר, עמ׳ תשלז
121: רבי יצחק בן משה עראמה, עקידת יצחק שער נז ויקרא דף ב ע”ב ואילך ״האריך שם הרבה כדרך מליצתו הנפלאת.״ אך, רבי ישראל פונה למידת הרחמים והמחילה, והוא נבדל מבעל העקידה ש״השמיט את השאלה [הנוגעת] לרוח הקדש״. שבעוד שלפי החכמה האנושית יש פחיתות לחוטא וחטאו לפי אשר חטא ואין לו תיקון כלל לחוטא שנאמר ״חטאים תרדף רעה עד כלותם ולשרש מארץ גזעם״. כלומר יש שלושה תירוצים שרבי ישראל אינו מקבל ״חטאים תרדף רעה, הנפש החטאת היא תמות, יתמו חטאים מן הארץ, דהכל נראה דבר אחד להשמיד להרוג ולאבד.״ סאה ד, סוף דף 23 א. ״היות רחוק הערך והדמיון ביניהם. שלא תהיה תקון לחוטא כלל, אלא שחטאים תרדף רעה עד כלותם ולשרש מארץ גזעם. וכמו שאמר בעלי וגדעתי את זרועך ואת זרוע בית אביך מהיות זקן בביתך וכו’ (שמואל א׳ ב, 31). ראו, סאה ד, סוף דף 23 א׳. לפי רבי ישראל יתמו חטאים ולא יתמו חוטאים משום שהשמדת חוטאים מנוגדת לעקרון התשובה והרפואה.
