הבניין שבו אנו מתגוררים התרוקן בימים אלה וקשה לאסוף מנין לתפילות. רבים משכנינו נסעו לחופשה רחוק מכל מה שקורה כאן. אני פותח את יומנה של אתי הילסום ומקשיב לקולה הצלול:

אמסטרדם, דצמבר 1942 :

“מי שזכה בזכות, המורטת עצבים, להישאר בווסטרבורק ( מחנה המעבר, שממנו נשלחו יהודי הולנד למותם באושוויץ ) ” עד להודעה חדשה ” , נחשף לסכנה מוסרית גדולה, הסכנה שרגשותיו יקהו ויקשיחו. הסבל האנושי , שהתחולל לנגד עינינו במחצית השנה האחרונה , ושממשיך להתחולל חדשים לבקרים, הוא מעל ומעבר למה שאדם אחד יכול לעכל בשישה חודשים , ואין זה מפליא ששומעים כל יום, מכל עבר ובכל נימת קול : ” איננו רוצים לחשוב, איננו רוצים להרגיש, אנחנו רוצים לשכוח מהר ככל האפשר. “

אולם נדמה לי שזאת סכנה גדולה.  נכון, מתרחשים דברים שהתבונה אינה יכולה לתפוס אותם, ושתמול שלשום עוד נחשבו כבלתי אפשריים, אבל אולי יש באדם כוחות אחרים מלבד התבונה , שלפנים לא ידעו אותם ושיש לאל ידם לרדת לעומקה של התדהמה הזאת ? אני מאמינה שקיים באדם כוח מיוחד לכל התרחשות, המאפשר לו לעכל אותה. “

ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, ומצבנו שונה ממצבה. במידה מסוימת, אנחנו במצב הפוך. יהודי הולנד חיו אז תחת כיבוש, ואתי, בשונה מרבים אחרים, לא שגתה באשליות. היא הבינה שגורל כולם נחרץ. אין מי שיציל אותם. הנשק היחיד שלה היה העט וכל מה שנשאר ממנה הוא היומן ” השמים שבתוכי “, אחד עשר מחברות המכילות את האינסוף – של הסבל ושל האמונה ביכולת האדם לתת משמעות לקיומו, ויהיו הנסיבות אשר יהיו.

אנחנו זכינו, ועדיין זוכים, לחיות במדינה יהודית ריבונית, עם צבא בעל תושייה ויכולות מופלאות. אנחנו מסוגלים להגיב לסבל שנגרם לנו בהטלת סבל כפול ומכופל על אויבינו. איננו עוד שה מובל לטבח. מצבה של מדינה ריבונית מעורר את הרושם של קיום בלתי-פגיע. מילים כמו נצח וניצחון שגורות בפי רבים. יחד עם זאת, כדאי להתבונן במילים של אתי הילסום. היא מדברת על התגובה לסבל – קהות רגשות והקשחה. כמה סבל יכול האדם להכיל בלי להקשיח את רגשותיו ? כמה בשורות איוב על מוות ללא עת, על שכול של אימהות ואבות, על תקוות שהולכות ומתבדות , על הבטחות שמתפוגגות מיום למחר ? כמו כל יכולת אנושית, כוח העמידה בסבל אינו אינסופי ומנגנוני ההגנה מופעלים באופן אינסטינקטיבי. רבים מסרבים להקשיב לחדשות, לקרוא עיתון, מלבד אלה שמכריזים על ניצחון או לפחות על מבצע מזהיר. ההיגיון אומר : ממילא, אין לנו שליטה על מה שקורה, אנחנו לא מקבלי ההחלטות ומבצעי הפקודות, וגם מבצעי הפקודות אינם מקבלי ההחלטות ואינם שולטים במצב. אם כן עדיף לא לחשוב, לא להרגיש ולשכוח. הקירות שלא מזמן היו מודבקות עליהם תמונות החטופים מודיעים עכשיו על פסטיבלים, קונצרטים או הופעות חזנות. כל זה אמור לתרום ל-“מורל”, למצב הרוח של ציבור מרוט עצבים. זה נתפס אפילו כתרומה לחוסן הנדרש כדי להתמודד עם המצב.

אולם, אומרת אתי הילסום ,

“אם נציל מהמחנות , באשר הם שם, רק את גופנו ותו לא, הרי הצלנו פחות מדי. כי הבעיה איננה אם האדם מציל את חייו בכל מחיר, אלא כיצד יצילם. לפעמים אני חושבת, שכל מצב חדש, אם טוב ואם רע, טומן בחובו את האפשרות להעשיר אותנו בתכונה חדשה. אם נפקיר בידי הגורל את העובדות הקשות, שהועמדנו בפניהן מבלי שנוכל לשנותן, ולא ניתן להן מקלט בראשנו ובלבנו כדי שיתעכלו שם ויהפכו לגורמים שיסייעו לנו לגדול  ולהפיק מהן משמעות, כי אז לא נהיה דור בר קיום. אכן, אין הדברים פשוטים כלל ועיקר, ואולי בשבילנו, היהודים, הם עוד פחות פשוטים מאשר לאחרים. ואף על פי כן, אם לא יהיה לאל ידנו להציע לעולם המרושש שלאחר המלחמה דבר מלבד גופינו הניצלים בכל מחיר ולא משמעות חדשה הנובעת ממעמקי מצוקתנו וייאושנו, הרי יהיה זה פחות מדי. מתוך המחנות עצמם חייבות להקרין מחשבות חדשות, והבנה חדשה חייבת לזרות אור חדש מעבר לגדרות התיל שלנו… ובחיפוש משותף וכן אחרי תשובות מבהירות לכל המאורעות הסתומים האלה, אולי יוכלו החיים המעורערים לצעוד צעד זהיר קדימה.

לכן הנני סבורה שהסכנה גדולה כל כך בהיותנו שומעים ללא הרף ומכל עבר: “איננו רוצים לחשוב, איננו רוצים להרגיש ; מוטב שנקהה את רגשותינו בפני  הייסורים האלה  “, כאילו הסבל- תהא צורתו ככל שתהא – אינו אף הוא חלק מהקיום האנושי.”

מילים אלה נכתבו בשבילנו, לשעה זו של ההיסטוריה שלנו. הן מדברות על יותר מדי סבל ופחות מדי משמעות, והפחות מדי מודעות , שהיא תנאי לבקשת המשמעות, אינו ממעיט את הסבל , הוא רק מרדים אותו לשעה ומחליש אותנו בהליכה  לעתיד. קיימת התייחסות אחרת לסבל, שלנו ושל האחרים, מאשר הבריחה מכל סוג שהיא . קיימת התמודדות המגייסת את המחשבה ואת הרגשות ופותחת לפנינו פתח, קטן ככל שיהיה, אל העתיד.

בעוד כמה ימים, רבים יתכנסו בבתי הכנסת ויאמרו, בקול ובלחש, את מילות התפילה העתיקות. כדי להקהות את הרגשות ולשים בצד את המחשבות הקשות, כדי להתערסל במילים מנחמות, או להיפך, כדי לחשוב ולהרגיש אחרת מכפי שאנו רגילים ? האם נצא מן התפילות אחרת מכפי שנבוא אליהן , עם מחשבות חדשות והבנה חדשה ? או שמא למחרת, מה שהיה הוא מה שיהיה, רק יותר גרוע?

החיים, והחיים האמתיים

השנה היהודית מתחילה עם ה-“ימים הנוראים “. מדוע נוראים ? מדוע לא ימי ראשית השנה העליזים? כיצד יכולים ימים נוראים לתת לנו את הכוח הנדרש כדי להתחיל, כשמאחורינו סבל רב כל כך? האם לא היה נכון יותר לשכוח את הכול במסיבה מבושמת שמפנייה?

נקשיב למילים החוזרות בתפילות בראש השנה  : חיים ואמת.

“זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלוהים חיים.

מי כמוך אב הרחמים זוכר יצוריו לחיים ברחמים .

וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך,

בספר חיים ברכה ושלום… נכתב לפניך אנחנו וכל עמך בית ישראל לחיים טובים ולשלום.”

והאמת: ” וטהר לבנו לעבדך באמת כי אתה אלוהים אמת ודברך אמת וקיים לעד… ”

האם קיים קשר בין החיים לאמת ? האם הבנת הקשר בין החיים לאמת היא תנאי להתחלת השנה בתקווה לחיים טובים יותר ? בתפילה , האמת היא תואר לבורא : כי אתה אלוהים אמת, האם היא יכולה להיות תואר לחיים, לחיי האדם ? אכן נדרש מן האדם ” לעבדך באמת “, אבל מה פירוש המילים האלה ? מהי האמת הנדרשת מן האדם, בכל תקופה, בכל מצב, ובמיוחד במצבנו , כאן ועכשיו ?

מהי האמת ?

מהי האמת, מי רשאי לדבר בשם האמת, ואפילו לבטא את המילה הקדושה הזאת ? רבים מדברים בשמה ומתיימרים לומר אותה – פילוסופים, אנשי מדע, תאולוגים וכוהני הדתות השונות, פוליטיקאים ומצביאים, אמנים, סופרים, היסטוריונים, עיתונאים  ומי לא ?

המדרש (בראשית רבה, פרשה ח,ה) מספר :

״בשעה שבא הקב”ה לברוא את האדם, נעשו המלאכים חבורות חבורות, מהם אומרים : ייברא, ומהם אומרים : אל ייברא… מלאך האמת אומר : אל ייברא, שכולו שקרים, כמו שנאמר ( תהילים קטז,יא ) ” כל אדם כוזב “… מה עשה הקב”ה ? נטל אמת, והשליכה לארץ, כמו שנאמר ( דניאל ח,יב ) : ” ותשלך אמת ארצה “.

אמרו מלאכי השרת : ריבון העולמים, מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסיה ( סדר האמת ) שלך? תעלה אמת מן הארץ, שנאמר ( תהילים פה, יב ) ” אמת מארץ תצמח ” .

המדרש, הנכתב בידי אדם, חכמים היודעים משהו על התנהלותם של בני האדם, מביעים ספק  ביכולת בני האדם להיות ” אנשי אמת “. לא כולם מסכימים עם הפסימיות הזאת.

הפילוסופיה, אומר עמנואל לוינס ( במאמר ” הפילוסופיה ואידאת האינסוף ” )

“מבקשת את האמת. גם המדעים יכולים להגדיר את עצמם כחיפוש הזה, משום שהם מקבלים מן הארוס הפילוסופי , החי או הרדום בתוכם, את התשוקה האצילה שלהם… ”

האמת, שהיא השם הניתן למושא חקירותיהם של הפילוסופים ואנשי המדע, היא דווקא מה שאינו מצוי בחיי היום-יום, במעשיהם ובמחשבותיהם של בני האדם השקועים  בחיי היום-יום שלהם, אחרת לא היה טעם בחקירותיהם. האמת שהם מחפשים אחריה נמצאת אי-שם, הרחק ממה שנראה לעין וממה שמקובל לחשוב ולהאמין, היא נמצאת באידאות, במושגים המופשטים, ולכן היא רחוקה מן החיים. הפילוסופיה , החל מאפלטון , היא ” אידאליזם “, אוטופיה ולא מציאות שניתן לחיות בה. במשפט הראשון של ” כוליות ואינסוף “, מצטט לוינס את המשורר רימבו האומר :

” החיים האמתיים אינם בנמצא – la vraie vie est absente ” והוא מוסיף : ” יחד עם זאת אנחנו בעולם – mais nous sommes au monde “, כאילו חוזר על דברי המדרש. אנחנו בעולם שבו האמת קבורה.

הפילוסופים , בעקבות אפלטון, חיפשו את האמת מעבר למה שמופיע בעולם ומעבר לחיים הרגילים ולניסיון האנושי הרגיל . הם ערערו על האמון שרוב בני האדם נותנים בחושים ובניסיון. כך התפתחו המדעים, עד לכיבוש החלל והמצאת תחליף לבינה האנושית. אבל כאן נחלה האנושות אכזבה גדולה . האידאלים והאוטופיות ההומניסטיות הוחלפו באידאולוגיות. המאה ה20 הייתה המאה של האידאולוגיות. הפשיזם, מימין ומשמאל, בלבוש של אידאולוגיה גזענית ואנטישמית, או בלבוש המהפכה הבולשביקית , הפך את אירופה לבית קברות ענקי. בני האדם היו קרבנות לאידאות רצחניות שכל אחת מהן טענה שהיא האמת המוחלטת. האידאולוגיה, כפי שהוכח שוב ושוב, היא שקר המתחזה כאמת והמצליח לשכנע רבים שהוא האמת ואין בלתה.

אפלטון טען שרוב בני האדם דומים לאסירים במערה הבטוחים שהתמונות שהם רואים על קיר המערה הן המציאות האמתית, ורק  הפילוסוף, שהצליח להשתחרר מן השרשראות הקושרות את האסירים, רואה את האמת הזוהרת כשמש.

בקריאה שונה מזו של אפלטון, אפשר להבין את הבריחה של הפילוסופים אל האידאות והמציאות האידאלית, משום שהחיים, בכל תקופה מתולדות האנושות, הם קשים מנשוא. מחלות, מלחמות, אסונות טבע, משברים כלכליים, רעב, עוני, הם מנת חלקם, שלא לומר גורלם, של בני האדם. כפי שאומר פסיכואנליטיקאי בשם אוטו רנק :

“המהות של הנורמליות היא התכחשות למציאות-  the essence of normality is the refusal of reality“. בלשון אחר : בני האדם משקרים לאחרים ולעצמם כדי לחיות חיים נורמליים.

אבל בתפילה, אנחנו מבקשים לא רק לחיות חיים נורמליים, בהכחשת המציאות, אלא חיים אמתיים, הדורשים יציאה מן הפרספקטיבה הצרה המצמצמת את יכולת ההרגשה והמחשבה שלנו, ואת הרחבת האופק האישי והקהילתי שלנו , אנחנו נדרשים לראות מעבר למחשבות ולמצוקות שלנו, כפי שתבע ה’ מיונה :

“אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גידלתו שבן לילה היה ובן לילה אבד. ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה ? ”

מי יבין שהשאלה הזאת, הנשארת בלי מענה, מופנית אליו, שהוא ולא אחר  צריך לתת לה מענה ? שהרי לכל אדם הקיקיון שלו, והמציאות הקיקיונית שלו. האלוהים תובע לא רק מיונה אלא מכל מי ששומע, ביום הכיפורים, את הסיפור, להבין  שהתביעה הזאת שרירה וקיימת.

בימים של מצוקה גדולה, תחושת האין-אונים – hilflosigkeit, helplessness – והחרדה הקיומית מביאות לסגירת האופק. העולם מצטמצם לכדי הדאגה לצורכי היום-יום. אבל בתפילה אנחנו מבקשים מאלוהי האמת שיטהר לבנו לעבדו באמת ושיכתוב ויחתום אותנו בספר החיים האמתיים. לחיות באמת, לעבוד את ה’ באמת, זה לראות את החיים אחרת, לראות אותם בכללותם- את החיים ואת המוות, שלנו ושל אחרים, את השמחה ואת הסבל, הצד המואר והצד האפל של החיים, כלשון המשורר רילקה.

כמובן, אי אפשר לחיות כל יום את הימים הנוראים. לב האדם אינו מסוגל להכיל יותר מדי צער או יותר מדי שמחה, לא רוב טובה ולא רוב פורענות . כפי שאמר הפילוסוף פסקל ( “מחשבות “, סעיף 72 ) :

“אנחנו מוגבלים מכל בחינה, ומצב זה שלנו, באמצע בין שני קצוות, חולש על כל יכולותינו. החושים שלנו אינם מסוגלים לתפוס שום דבר קיצוני : יותר מדי רעש מחריש את אוזנינו ; יותר מדי אור מסנוור אותנו… יותר מדי אמת משתקת אותנו.”

זה טיבם של הימים הנוראים : הם מחייבים אותנו לחשוב מחשבות שלרוב אנחנו מדחיקים. פרויד הבין שאין מנגנון חזק יותר מאשר הדחקה – denial . אבל אסור להתחיל את השנה החדשה במצב של הכחשה, אסור לבנות את החיים שאנחנו מייחלים להם על הכחשה – של הסבל, של העוני, של מה שהאדם מסוגל לעולל לאדם, ושל השקרים המאפשרים לחיות חיים נורמליים. ב”היום הרת עולם “, ה’ משתף אותנו בדאגתו לעולמו -עולמנו,  ולברואיו – הגר וישמעאל במדבר, אנשי נינוה ובהמותיהם, וחנה העקרה הבוכה במשכן, ורחל המבכה על בניה כי אינם. לשעות ספורות, אנחנו כאלוהים , יודעי טוב ורע.

אחרי שטעם מפרי עץ הדעת טוב ורע, אדם התחבא בעצי הגן. לא רק מפחד, כפי שאמר : האמת הייתה קשה מנשוא. העירום שמיהר להסתיר המחיש לו את האמת על קיומנו הערום, הפגיע כל-כך. האדם המתחבא, העוצם את עיניו והאוטם את אזניו ואת לבו, הוא נורמלי. אבל התורה והתפילה דורשות מאתנו לפקוח את העיניים, את האוזניים ואת הלב למה שיותר מדי- ולענות עם מה שגם יותר מדי בתוכנו כדי שיוכל להתבטא בחיי היום-יום – האהבה, אהבת חינם לזולת, אהבה לא הגיונית, ” הפלגה “, exaggeration , כלשון הרמב”ן על הפסוק ” ואהבת לרעך כמוך “. הפלגת האהבה והחמלה בתגובה להפלגת הרוע . האהבה , כמו הרוע, עולה על כל מידה ועל כל היגיון, היא ” שיגיון “, כפי שקרא לה הרמב”ם בסוף הלכות תשובה.

“עזה כמוות אהבה” – כך אומר משורר שיר השירים, המדבר בשפת ההפלגה, שהיא, בשעות הרות-גורל, השפה האמתית.

ההתפכחות

כבר בסוף המאה ה19 ובתחילת המאה ה20 נשמעו קולות שקראו להתפכחות מן האמונות המוחלטות. הפילוסוף פול ריקר – Paul Ricoeur – קרא לשלושה מהם ” מורי החשד ” , הלוא הם ניטשה, מרקס ופרויד. שלושתם ערערו על מושג האמת שהנחילו פילוסופים, אנשי דת ומדע ותיארו אותו כאשליה . ניטשה טען שלא זו בלבד שבני האדם הציגו את פרי רוחם כאמת אלא גם מה שמקובל כעובדות אינו אלה פירושים : אין עובדות, יש רק פירושים ! הכול הוא פרי של ” פרספקטיבה “, כלומר זווית ראייה סובייקטיבית, הנובעת מאינטרסים אישיים או קולקטיביים. זו התחלת הרלטיביזם הכול-כך נפוץ בימינו ולזלזול בערכים שנחשבו פעם למוחלטים.

מרקס ביקר את מושג האמת מזווית אחרת- הצרכים האנושיים, המשפיעים על עמדותיהם של בני האדם, בהתאם למעמדם הכלכלי. במקום ה ” אני חושב ” מופיע ה ” אני צריך “, הhomo economicus, האדם המופעל על ידי הצרכים החומריים. האמת אינה אלא השם שניתן לאינטרס המעמדי והאישי . בכלכלה הקפיטליסטית, האמת היא סחורה, הנסחרת בבורסה. הקול האלוהי או האמת האידאלית הוחלפו בתחזיות של כלכלנים ויועצים פיננסיים.

ואולי פרויד הוא מי שהנחית את המכה הקשה והמכאיבה ביותר על מושג האמת – של הפילוסופים ושל המאמינים – כשערער על יכולת האדם לבטוח במחשבותיו כמחשבותיו האמתיות. מיהו האני האומר : אני חושב, אני מאמין, אני רוצה ? האם אני לא מרמה את עצמי כשאני מאמין שאני איש הגון, מוסרי ? מיהו העצמי האמתי,  the true self ?

הרבי מקוצק

פול ריקר לא ידע שהיה אפשר להוסיף על שלושת מורי החשד אחד בשם רבי מנחם מנדל מקוצק.  בספרו של אברהם יהושע השל על הרבי מקוצק, שנכתב ביידיש ותורגם לאחרונה בעברית על ידי דניאל רייזנר ואיתיאל בארי, כותב המחבר, המפרש את גישתו של הקוצקר לסוגיית האמת:

” רבי שמחה בונים ( רבי בונים מפשיסחא, המורה של הרבי מקוצק ) ורבי מנדל מספרים שלעתים קרובות הם פוגשים במתים שאינם מודעים לכך שמתו, אנשים החיים בעולם הדמיון, נשמות תועות… הן אינן קיימות בעולם הזה, ואינן חיות בעולם הבא. הן טרודות ומבולבלות, ומתרוצצות כל הזמן מבלי לדעת לאן ; הן פועלות , משוטטות ללא הרף, בלי מטרה וללא סיבה… הן אינן שואלות שאלות ואינן חושבות. הן אף אינן מסוגלות לשאול או לחשוב, מפני שאינן מסוגלות לעמוד על מקומן אפילו לרגע אחד. במקום שבו מתחוללת מהומה, במקום שבו מתקהלים אנשים – שם אתה מוצא אותן… הן מפליגות באניות, עוסקות במסחר, מרוויחות ומפסידות, מבלי לחוש כלל שהן חיות בעולם הדמיון. ”

התיקון של אותן נשמות תועות, אומר הרבי מקוצק, קורה כשמכריחים אותן להיעצר ולהתחיל לחשוב. לפתע הן מכירות בכך שאינן שייכות כלל לעולם הזה והן חולפות מכאן… הפתרון נראה פשוט אבל לך ותנסה לשכנע לעצור ולחשוב מי שרץ למסיבה ?

הרבי מקוצק חי לפני למעלה ממאה שנה, הוא לא הכיר את האינטרנט ואת הבינה המלאכותית, ואף על פי כן, הוא כבר פגש את הנשמות התועות במבוך הרשתות . עברה מאה ושאלת האמת הלכה והעמיקה, עד כדי הטלת איום על קיומנו. איש איש והאמת שלו. קבוצה קבוצה והנרטיב שלה. האמת מתחלפת מדי יום, נתונה לאינספור מניפולציות.

כיצד אפשר להינצל מן המבוכה ומסבך האמיתות הסותרות ? ואולי יאמר המאמין לעצמו ולבני חבורתו : אנחנו לפחות בטוחים שאנחנו מחזיקים באמת, היא ניתנה לנו בירושה ! כדאי לזכור שהמאמינים יכולים לתת פירוש מוטעה לאמונתם. הלוא אבי המאמינים, אברהם אבינו, פירש את הציווי האלוהי להעלות את בנו לעולה בשונה מכוונת האלוהים. ורק מפני שעצר , שמע את קול המלאך וחשב, נמנע האסון. בזכות רגע זה של מחשבה אנחנו קיימים כעם.

האמונה אינה פחות ואינה יותר מאשר אמונה , ולכן קיימות מחלוקות ומלחמות בין המאמינים. הן נקראות בשם ” מלחמות דת “, מלחמות שבהן כל צד מאמין שהאל לצדו.

הנצי”ב , בפירוש ” העמק דבר “, מפרש את נבואתו האחרונה של בלעם , שבה נאמרו כמה מילים סתומות : ” וישא משלו ויאמר : אוי מי יחיה משומו אל ” :

” הן כמה מאומות העולם כבשו מלכויות תחתם כדי להרחיב ממלכתם, ולא בקשו להשחית אלא מלכים ושרים, ולא ההמון. לא כן הלוחם בשביל אמונה , המה לוחמים ומאבדים כל מי שאינו מאמין באלוה כמותם. וזה מה שראה בלעם ברוח הקודש וצעק : אוי מי יחיה משומו אל! ממי שמשים דבר אלוהות בעולם “.

על-פי הפירוש המפתיע הזה, רוח הקודש מזהירה בפי נביא האומות על הסכנה הנוראה במלחמות דת. אבל אם אי אפשר לסמוך על האמונה, כיצד נשיג את האמת ?

היכן האמת ?

הפילוסופים וחולמי החלומות חיפשו את האמת בשמים ובנו תאוריות כמו מגדלים הפורחים באוויר שאי אפשר לחיות בהם. בעולמנו שהתפכח מאידאולוגיות ,  ואיבד את האמון בכל סוג של טרנסצנדנציה, הדמיון פיתח כלים חדשים המניבים עושר בבורסה ובנדל”ן,  ומחריבים  את העולם בתעשיית הנשק.

בתפילות , אנחנו מתפללים על אמת שתחייה אותנו. לא רק האמת הפרטית שלי, או של בני קהילתי, או של קבוצת האינטרסים שלי, אלא אמת עבור ” כל יצור אשר יצרתו וכל אשר נשמה באפו”. זו האמת שעליה נאמר, בפרשה שנקרא בראש השנה : ” ויקרא שם בשם ה’ אל עולם”.   זו לא אמת שהאדם ממציא בדמיונו , הנקראת היום סובייקטיבית, וגם לא אמת שהאדם ממציא בטכנולוגיות החכמות שלו, אמיתות המבוססות על פנטזיות הכוח של אנושות הרוצה להיות אלוהים. האמת שעליה ואליה אנו מתפללים אינה לא בסובייקט לבדו ולא באובייקטים. היא באה אלינו ממקום אחר.

בסוף ספר דברים, אחרי ארבעים שנה במדבר, יכול היה משה רבינו לגלות את האמת הפשוטה. הוא הזכיר אז את מצוות התשובה, המחייבת שיבה אל האמת החיה , ואמר:

“כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא לאמור מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. ולא מעבר לים היא לאמור מי יעבור לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אותה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. ”

כל-כך פשוט ! מי קרוב יותר לאדם מאשר עצמו ? האם האמת קבורה בתוכי והפתרון הוא לחפור בתוך עצמי?  אבל כבר שמענו שהאדם חי לרוב באשליה בנוגע לעצמו. 

אחרי שהבורא יצר את האדם, הוא משתף אותנו במחשבתו:

“לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו .”

בספר מי השילוח נאמר :

” ביאור העניין, כי כן הוא רצון הבורא יתברך, שיצמח לאדם עזר וסייעתא מדבר שהוא כנגדו, והיינו כמו התלמיד לרב, כמו שמצאנו (  ב”מ, פד ) על ר”ש בן לקיש נגד רבי יוחנן, שהיה מקשה עליו עשרים וארבע קושיות, והיה עונה לו כ”ד תשובות, וממילא רווחא שמעתא, לא כמו ר”א שהיה מביא לו תניא דמסייע לך, כי ע”י שהאדם יראה מה שמקשים עליו, יחזק דבריו ביותר ראיות ויצאו דבריו היטב לאור . ”

ואפשר להוסיף: אולי, במפגש עם אדם אחר, אם יתקיים בלב פתוח ועם נשמה פתוחה, אולי ישנה את דעתו, או יגיעו לפשרה. המפגש פנים אל פנים, בקרבת האדם לאדם , בניסיון להתגבר על אשליית האמת האחת, הוא התשובה לשאלה : היכן נמצאת האמת בעולמנו ? היא לא נמצאת אצלי או אצלך, היא לא בשמים ולא מעבר לים, היא לא בספרים כשלעצמם, שהרי הם נתונים לפרשנויות סותרות,  היא מתרחשת בין השניים הנפתחים זה לזה ומוותרים על בעלות על האמת.

המפגש אינו פתרון מגי . אברהם נפגש עם אבימלך ומתלונן על הבאר שגזלו עבדי אבימלך, והמלך, כדרכם של מלכים , בורח מן האחריות, הוא מטיל את האשמה על ראש הצבא ואומר לו: לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה, וגם אתה לא הגדת לי, וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום”

כך מפרש הנצי”ב את התשובה הזאת:

”  ושמעתי לפרש כי ” גם אתה לא הגדת לי ” הוא דבר המלך לפיכול שר צבאו, כתמה עליו : מדוע לא הגדת לי ? והשיב פיכול : וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום. “

כל זה נשמע מוכר.  כאילו באה התורה להמחיש לנו כמה קשה היא הדרך אל האמת, במיוחד כשמדובר על מלכים ושרי צבא.

כפי שאומר הפסוק שהוזכר “כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. ” האמת היא מעשה המתבקש כל פעם שאדם פוגש אדם ונדרש לתת דין וחשבון על מעשיו או על אי- עשייתו.

ולכן, המלאך השני שהתנגד ליצירת האדם הוא מלאך השלום. הוא טען : אל יברא, שכולו קטטה ! הבורא השליך את האמת ארצה , בתקווה שצמח מן הארץ, אבל לא נאמר שהשליך את השלום. השלום, ולו רק השאיפה לשלום, המכריחה יחידים ועמים לצאת מעצמם ולראות ולהרגיש מעבר לעצמם, היא שתקרב אל האמת , בלי יוהרה להשיג אותה במלואה.

הנביא זכריה מבשר שימי הצום יהיו ” לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו”. האהבה, אהבת אמת ואהבת האמת, אהבת השלום והבאת השלום, היא מה שנשאר מן הטרנסצנדנציה בעולם שאיבד אותה , כלשונו של עמנואל לוינס בהקדמה למהדורה הגרמנית של ” כוליות ואינסוף ” :

“מיחידיות ליחידיות- טרנסצנדנציה; מחוץ לכל תיווך, לכל מוטיבציה שניתן לשאוב בקהילה מאותו סוג, מחוץ לכל קרבה קודמת ולכל סינתזה א-פריורי, אהבת הזר לזר … חינמיות של הטרנסצנדנציה אל עבר האחר, הקוטעת את הקיום העסוק תמיד בקיום של עצמו ובהתמדתו בקיום . קטיעה מוחלטת של האונטו-לוגיה, אבל בתוך האחד-למען- האחר של הקדושה, של הקרבה,  של החברתיות, של השלום. חברתיות אוטופית המצווה על האנושות כולה  בתוכנו, שהיוונים הבחינו בה את האתיקה. “.

האונטו-לוגיה היא הסדר כפי שבני האדם מבינים אותו – הסדר הקוסמי הנחקר במדע, והסדר האנושי שמכוננים המשטרים הפוליטיים לסוגיהם. סדר שקשרי הדם, אינטרסים משותפים, חישובים לוגיים ואידאולוגים, מכוננים. האהבה – הטרנסצנדנציה – קוטעת את הסדר הזה בשם הציווי המוחלט ששמו הוא הקדושה. אין בה היגיון פוליטי, צבאי או כלכלי. אבל בלעדיה העולם חוזר לתוהו ובוהו.  בשונה מן האשליות המביאות לאסון, החברתיות האוטופית המקרבת בין זר לזר פותחת את האופק אל מה שולטר בנימין מכנה “כוח משיחי חלש”.

“המלך הקדוש” – נוסח הברכה בימים הנוראים – הוא השם הניתן למהפך האתי ביחסים בין בני האדם. מעבר לאהבת החכמה, שבה הגדירו היוונים את הפילוסופיה, זו ” חכמת האהבה, או החכמה בתורת אהבה ” ( עמנואל לוינס, שם ). היא קרובה אלינו מאד, בפינו ובלבנו לעשותה.

 

כג אלול תשפ”ו – 16.09.2025