“לפני כעשר שנים די היה בסתם סימטריה עם מראית-עין של סדר – המטריאליזם הדיאלקטי, האנטישמיות, הנאציזם – לשלהב את הבריות. מי יעמוד בפני… התופעה מרובת-הפרטים ועצומת-הממדים של כוכב-לכת סדור? אין טעם להשיב שגם המציאות כך. אפשר שהיא סדורה, אך על-פי חוקים אלוהיים – אני מתרגם: חוקים לא-אנושיים – שלעולם לא נבחין בהם עד תום.’[1]
הלוואי שהעולם היה קל. הלוואי שהשמדה של טבעת הכוח הייתה כורתת את שורש הרוע, הלוואי שדקירת מלך הצפון הייתה מחזירה את הגלגל על כנו. אלא שעולמנו סבוך, מערכי הכלכלה-פוליטיקה-תרבות שזורים זה בזה ואין שום חרב שתתיר את הקשר הגורדי באחת. כל ניסיון ‘להבין’ את ההסתעפויות, החיבורים, המכלולים והחיתוכים של המציאות נידון לכישלון – תמיד תהיה פרספקטיבה נוספת, משתנה שלא נלקח בחשבון, רכיב חסר – אלא שאז מגיחה הפצצה האטומית באור צפוני ויציב. היא מרחב הכינוס ונקודת הכיפתור, כעין בלב המערבולת הפצצה האטומית מעניקה אוריינטציה במציאות, אוריינטציה של חורבן. כולנו למדנו לאהוב את הפצצה.
~
כדי להחליט דבר מה יש להבין את המצב, לכוון את המצפן או האצטרולב ולהתקדם לאנשהו. במציאות כאוטית וקטסטרופלית, איך נדע לכוון את צעדינו? לתקוף או לסגת, לשחזר או להתקדם? משחק (-לשון) מסוים מקל תמיד על הבעיה: כדי להשיג שליטה עולמית במשחק הקופסא סיכון (Risk) האסטרטגיה ברורה למדי והמשתנים יציבים. יש להטיל שתי קוביות בהגנה, עדיף להתקיף והאסטרטגיה הבטוחה היא השתלטות על יבשת צפון-אמריקה או אוסטרליה, כמובן. אלא שהעולם אינו משחק, משחק שהוא תמיד מרחב מצומצם ומוגבל בעל חוקים ברורים שנלקח מתוך המציאות רבת-הפנים והמשחקים. כך אנו בונים לנו ‘משחקים’ קטנים בתוך המציאות, משחקים שגבולותיהם שרירותיים ופרוצים וגורמים עוולות לרוב – אך אלו מאפשרים פעולה. כשהמשחקים נפרצים וזולגים זה לזה, כשהתחומים כבר לא עומדים בתחומם, זוהי קטסטרופה.[2]
אלא שבלב הקטסטרופה הבלתי ניתנת לסיפור (איך אפשר לתאר למישהו את כל המלחמה? כל משבר האקלים? איך אפשר לספר למישהו את עזה, להסביר רצח עם?) מתייצבים רכיבים המאפשרים נראטיביזציה – נקודות העיגון של המציאות. עולמות פנטסטיים נדרשים לנקודות עיגון כאלו בניסיון לספר סיפור: המאבק בארץ התיכונה קם ונופל על מסעו של פרודו, או המלכה-האם במשחק של אנדר. המלך משמש לעיתים קרובות סמן כזה (סינוואר בעזה, ביבי בפוליטיקה הישראלית) רכיבים שהשימוש בהם כעוגנים נראטיביים נעשה כדי לאפשר סיפור של המציאות, כמשהו שניתן להבנה ותיחום גבולות, ואז פעולה במשחק שכעת מובן מה המהלך שיוביל להפלת המלך, לשחמט, שלכאורה תקף לכל המשחקים.[3] כעת אפשר להבין את מעמדה של הפצצה האטומית – היא מתיימרת להיות המלך שבכל משחקי השח האפשריים, משברת כל הגבולות בין משחקי-הלשון, האמצעי המוחשי המרכז בתוכו, בפשטות, את סוף העולם.
~
פצצה אטומית אוצרת בתוכה כוח עצום למרות גודלה הקטן. היא מעין שכפול מדהים של הכוחות הגרעיניים הטמונים בכל אטום ואטום – שתמיד יש סיכוי סטטיסטי נמוך שיתבקעו לפתע וישחררו סביבם גיהנום עלי-אדמות. הפצצה האטומית היא הליך מורכב המאפשר ייזום מתוכנן של אותו ביקוע אטומי, שאוצר ברגע אחד, בנקודה אחת, כוח שמשנה את העולם.
הכוח המרוכז לנקודת זמן-מרחב אחת מכשף: הנה, מי שאוחז בכוח הזה הוא רב-המג והשליט; כלידתו של ישוע בבית לחם, כרגע הנחת טלפי החזיר על חומת ירושלים, כחציית ים סוף – רגעים מסוימים של כוח אדיר ומאגי. הפצצה האטומית מעניקה אוריינטציה בעולמנו רב-הכוחות והסבוך: הכל נעשה פשוט. בידי אדם אחד (חמינאי, ביבי), בלחיצת כפתור אחת, טמון הכוח, נקודת ציר שסביבה ניתן לספר סיפור לכיד של הכל. בני אדם משוועים להבין את עולמם במיוחד בזמנים של מצוקה – מבקשים לכונן משחק טוטאלי של המציאות אותו ניתן להבין ובו אפשר לפעול בביטחון. אקרא לאלו המתמסרים לתשוקה זו מתמרכזים – המרכזים את העולם סביב מרכז, באשר יהיה המרכז הזה (צנטרצנטריזם). רבים בישראל מתמרכזים – יהיו אלו אנטישמיות, ביבי, קולוניאליזם, קפיטל – מכיוונים שונים זוהי ההתמסרות לסיפור אחד ויחיד, למשחק אחד ויחיד – התמסרות שנעים לנו לשקוע בה, התמסרות שהפצצה האטומית היא האקסמפלר המובהק שלה עלי אדמות.
~
כמובן שהליך השגת הפצצה האטומית סבוך הרבה יותר משנוח למתמרכזים להניח. יש לחצוב את האורניום בתצורתו הטבעית, להמירו לעוגה-צהובה ואז ל-UF6, תצורת גז רעילה של האורניום שניתן להעשירה בצנטריפוגות המסתחררות בקצב פנטסטי – כלומר להגדיל את ריכוז האורניום 235 הבקיע המצוי בטבע בריכוז של 0.03% בלבד. לאחר ההעשרה לרמה של 90% יש להמיר את הגז חזרה ל-UF4 ואז לאורניום מתכתי טהור, לעצבו לכדי ליבה כדורית, לבנות את מנגנון הייזום וליבת הניוטרונים, ואת כל זה לארוז בתצורה ניתנת לשיגור או הטלה.
זהו תקציר, ותקציר בלבד. הידע הקטלני הזה נצבר במשך עשרות שנים בידי אלפי מוחות מבריקים שנרתמו, אולי בשל נטייה להתמרכזות, למאמץ אימים זה. אלפים רבים עוד צריכים להצטרף זה לזה כדי לבנות את כלי המשחית: מפעלים מיכלים ומשאיות, עובדי ניקיון ולוחות זמנים ומנהרות, מאמצי דיפלומטיה, הסכמים בין-לאומיים ומרגלים: כל אלו מתמצים לכדי רגע קדוש וייחודי – רגע הטלת הפצצה.
הסרט בפינה הזו של העולם מתחיל באופן שלו ורגוע: ציורי אנימה יפניים עדינים, ילדותה השקטה של ילדה אחת נצבעים במכחול עם הכותרת: הירושימה, 1940. סיפור הילדה נטען כבר עכשיו בסוף. אנחנו יודעים שכל חייה וכל דבר ודבר שיוצג בסרט יוגדרו לפי הרגע העתידי הזה של הסוף. זהו הסוף. מבחינה נראטיבית הפצצה הופכת את הסיפור ללכיד, האנקדוטות והמעקפים שחייו של כל אדם גדושים בהם הופכים לייחודיים וניתנים להבנה מתוקף אותו סוף הנצעק כבר בהתחלה: יום אחד כל זה יסתיים.
~
היידיגר כתב על סופים: סוף חייו של אדם מגדיר אותו כאינדיווידואל, כמי שחייו שלו באופן ייחודי וחסר-תחליף, שדווקא רגע המוות הסוגר אותם מאפשר להבין את החיים. פצצת האטום על הירושימה מתפקדת באופן דומה בפינה הזו של העולם, או סוף העולם בספר לשון לרע של עדי אופיר.
אופיר ניגש בספרו המונומנטלי לקושייה אדירה: איך ייתכן מוסר לאחר אושוויץ? בתיאוריות הפוסט-מודרניות שאופיר כותב בתוכן, אצל ארנדט ופוקו ובעיקר ליוטר, קשה לדבר על דבר מוחלט כלשהו שאינו תלוי נסיבות והקשר – ואיך יהיה מוסר שאינו מוחלט? אופיר מתעקש בכל זאת לכונן מוסר, ועל פני מאות עמודים של אובדן, סבל ונזק הוא מעמיד את המוסר על קיומו הממשי של הרע המיותר והסדור, הרע המכוון והמקרי, הרע שאנו נתקלים בו יום יום וגורמים יום יום בכל היבט של חיינו. המוסרי הוא בחינת הרע, הבנת נסיבותיו, ופעילות לצמצומו. אלא שהבנה כזו של המוסרי מותירה את הטיעון (כמו גם את הספר) מפוזר מדי: אם כן, האם יש מוסר מוחלט או צו שלפיו יש לפעול בכיוון מסוים?
לקראת סוף הספר נפנה אופיר לעסוק ישירות באושוויץ ובציווי שמוטל עלינו לחלל את השם הקדוש, להבין איך הקצה המוחלט של המוסרי (‘הסוף’ שלו) מאפשר הבנה של הפעולה במציאות הקונקרטית. או, איך סוף העולם הקרב ובא יכול להבהיר את צעדינו המוסריים הנוכחיים, בלי להתעלם מאינספור המשחקים המתקיימים במקביל ומכך שכל פעולה בהכרח גורמת עוולות הנעלמות מעיניה. הפתרון הוא פשוט: בסוף העולם, אין אני ואחר. סוף העולם, הסוף של הכל, מאחד סוף כל סוף את האנושות, מבהיר את הסיפור, מכווין את צעדינו בבירור לכיוון מניעתו של הסוף. כעת ה’עזרה לזולת’ וה’דאגה לעצמי’, כשתי אפשרויות של המוסרי, מתאחדות. כבמהלך היידגריאני, הסיום מאפשר להבין את המציאות ואת הסיפור, כעת הרע האנושי ניתן לתפיסה ואף לפתרון – העולם כולו ‘נפתר’ ברגע הסיום. רגע שאחת מאפשרויותיו, כמובן, היא הפצצה האטומית.
~
נשק יום הדין, כוכב המוות, תיבת נוח: כך סוף סוף יש לנו גיבור, גיבור של סיפור. בתוך עולם מטולטל ורב סוכנים, ההתכנסות לתחושה כי ‘הכל יקום ויפול’ על התקיפה הבאה, על לחיצת הכפתור, על ניסור העצים הזריז: זה חומר הגלם של גיבורים, של סיפורים. לכל משחק יש סוף-משחק ותנאי ניצחון או הפסד, לכל תחרות יש קו סיום. כשהמשחק ברור – אין בעיה. כשגבולות המשחק עצמו לא ברורים או כשהמשחקים עצמם מתחרים ביניהם מי יהיה המשחק שישוחק – אזי מי הגיבור, מה הסיפור? מי ניצח בלבנון השנייה, צה”ל או חיזבאללה? תלוי באיזה משחק אנחנו עוסקים, באיזה טווח זמנים. אב המשחק עם ילדו הקטן שח והפסיד – האם לא ניצח?
ריבוי המשחקים מאיים ומבלבל, אך גם פותח דלת לאפשרות של משחק שאינו סכום-אפס, משחק שיתופי, משחקים משלימים. דג הנקיין האוכל לכלוכים מגבו של הלוויתן הכחול, שיפור הביצועים של מערכת A.I והנאת המשתמש, ועוד ועוד. מותר לניצחונות שונים במשחקים להתקיים במקביל. אלא שתמיד ישנו פלנקטון נאכל, תמיד יש עולם מזוהם מחוות שרתים עצומות, תמיד יש מי שסובל מהמשחק וצעקתו אינה נשמעת. תמיד יש עוולה.
תובנת היסוד של ליוטר בספרו הדיפרנד היא שתמיד יש עוד משחק. בכל שלווה ואושר ישנה המכשפה מן המערב המתמרמרת על מר גורלה, בכל התענגות על גלידה יש עבודת ילדים על גביעי פלסטיק בויטנאם, תמיד ומבחינה לוגית יש עוד משחק שקולו לא נשמע. לכן ליוטר מציע מעבר מתמיד בין המשחקים, אי-ביטחון מוחלט, קפיצה (שגם היא הכרחית) בין הכלכלי לפוליטי לתרבותי לרלגיוזי, אי-מנוחה מתמדת.
אלא שכדי לפעול קונקרטית אנו זקוקים להחלטה שתיפול. לרגע של השהיית המחשבה וניסיון לנצח במשחק מסוים. כאן מכניס אופיר את סוף העולם, כאשר במשחק הזה הגיבור הוא אנחנו, כולנו. כאן אנחנו מכניסות את הפצצה האטומית.
~
סוגת ההיסטוריה האלטרנטיבית יודעת עליות ומורדות, והתבוננות בתקופות פריחתה ודעיכתה יכולה לשמש כאינדיקציה למשיכה החברתית לאפשריות של עולמות אחרים. אחרי מלחמת העולם הראשונה היה זינוק בכתיבת הסיפורים בסוגה זו – מה היה אילו לא נורה הארכידוכס פרדיננד? או כפי שהרצל כתב בסיפור, אילו נפוליאון היה בוחר להיות אופה ולא מצביא? מה אם לא הייתה פורצת מלחמת יום כיפור?
נקודות ה’מה אם’ משמעותיות עבור אופיר, שכן הן פותחות את ההתבוננות על הרוע כמיותר. מה אם לא היה כיבוש, מה אם לא הייתה התחנה המרכזית בתל אביב? אפשר לדמיין אלטרנטיבה, האפשרות האחרת קיימת, איננו במציאות פטאלית של חורבן הכרחי. יכול להיות אחרת, הרוע הוא לעיתים קרובות מיותר. אלא שדומה שסוג כזה של ספרות לא נפוץ בישראל, ואפילו נקודות ציר דרמטיות לא מעוררות אותה: אוזנו המדממת של טראמפ או השביעי באוקטובר לא מציפים גלי היסטוריה אלטרנטיבית, לכל היותר קונספירציות שרק מחזקות את ההכרחיות של המציאות הקיימת. אנחנו שבויים בפטאליות ללא תקנה.
פצצת אטום שובה פעמים רבות את דמיונה של היסטוריה אלטרנטיבית – שוב, כעוגן למציאות, כרגע כינוס שבו המציאות לא רק משתררת כערפילית חסרת שדרה אלא כהבזק אור מסדר – מה היה אילו לגרמניה הנאצית הייתה פצצה אטומית? אילו משבר הטילים בקובה נסתיים אחרת? אילו לאיראן הייתה פצצה? הסיפור הלכיד יכול להיהפך לתרחיש ייחוס, כאשר לפצצה אטומית תרחיש ייחוס מיוחד – אסור שלאיראן תהיה פצצה אטומית. זו היסטוריה אלטרנטיבית שאינה מתקבלת על הדעת, שאיננו מסכימים לה, שעלינו ‘בכל מחיר’ למנוע. פצצה אטומית אולי מבהירה את המציאות ודורשת מאיתנו לבחור את ההיסטוריה האלטרנטיבית המועדפת עלינו – אבל היא גם מוחקת את האלטרנטיביות הזו, שהופכת בלתי אפשרית. הכל מוטל על הכף, ולכן אין ברירה, ועלינו לפעול ויהי מה.
הפצצה האטומית היא הרגע שבו האלטרנטיביות המוחלטת והאין-ברירה המוחלטת מגיעות לכמעט-זהות. פצצה אטומית היא מחד המשחק הברור ביותר שאפשר לדמיין את המציאות האלטרנטיבית שייצור, ובמקביל לא נוכל, לא נסכים לדמיין מה יהיה אילו. אין שום שעשוע בפצצה אטומית. אין שום אפשרות להפסיד במשחק.
~
אובדן, מגדיר אופיר, הוא היעלמות ללא-שוב כאשר סובייקט כלשהו נפגע מהיעלמותו של דבר-מה או דבר-מי שיקר לו ואף מכונן לעיתים את הסובייקט עצמו, כבעל-עניין. אובדן הוא ייחודי, חסר-תקנה ותחליף, דוגמת הבובה או ה’שמיכי’ האובדים לפעוט, איש יקר שמת, ‘אין חזרה’ לאובדן הדבר שאבד. אלא שמה קורה אם בעל-העניין עצמו אובד, מה מתרחש באובדן הסובייקט שהוא מי שיקר-לעצמו ומכונן את היעלמותו שלו כאובדן?[4]
אובדן הסובייקט הוא רגע פרדוקסלי בו האובדן הוא הגדול ביותר אך גם הקטן ביותר: שכן הסובייקט מאבד הכל, את עצמו – אך מאחר והוא עצמו איננו, הרי שדבר לא אובד אלא רק נעלם – לא נותר בעל-עניין שהסובייקט אבד עבורו. אובדן הסובייקט הוא רגע ההתאפסות, המוות, הסוף של הסיפור, והפרדוקסליות של הרגע הזה מקבילה למשחק שמטרתו פצצה אטומית – זהו המשחק הגורלי והפעוט ביותר, היחיד שמוכרע ברגע אחד ובכדור מתכת אחד במשקל כמה מאות קילוגרמים. כשתוטל פצצה על כל שאנו מכירים, על הכל, הרי שמשתחזר אובדן הסובייקט: הכל אובד – אבל לא יהיה מי שיהיה לו אכפת שכן לא נותר עד, מי שאכפת לו, ובעצם דבר לא אובד. זהו סוף העולם, “הוויה ללא עד”.[5]
~
אז למה תקפנו באיראן? למה הפצצה הגרעינית מפחידה כל כך?
(הרי המשטר האיראני לא יירה עלינו פצצת אטום. נבואת החורבן היא מוגזמת ומגשימה את עצמה, היא מפספסת שהעולם והמציאות מרובים ומפוזרים, שגם אם ישראל מסוגלת להתמודד עם אספקט אחד של הגרעין האיראני או אף עם הפרויקט כולו, הרי שהיא בהכרח מפסידה במשחקים אחרים בעצם ריכוז המשאבים במשחק הבטחוני הזה, ולא בחינוך או בתרבות. שכן ההשתעבדות למשחק אחד – ‘השמדה’, נקרא לו, ההתמרכזות שהציבור הישראלי מתבקש לעבור ל’ביטחון’ ולאין-אלטרנטיביות שוללת את המשחקיות והאפשרות לנוע, את הקפיצה בין מטרות וסדרי-לשון. וכך כל מי שלא משחק במשחק הבטחוני – כלומר כל מי שאינו גנרל או קצין או נתניהו עצמו – מפסיד. אנחנו מפסידים.)
הפצצה האטומית יכולה לספק, סוף כל סוף, את התאווה לניצחון מוחלט, בכל משחק באשר הוא. אבל כמו סוף העולם – זה מוגזם, וזו טעות. העשייה המוסרית היא קונקרטית, ומתקיימת בכל המשחקים. בכל משחק יהיה חלש יותר וחזק יותר והתרכזות בלעדית במשחק אחד תגרום תמיד עוולות והפסדים במשחקים האחרים. הפצצה האטומית אולי מתיימרת להיות ‘סוף הסיפור’ והדאוס-אקס-מכינה שמרכז סביבו את הכל אלא שזו רומנטיקה פשטנית ומטעה. רומנטיקה שיש מי ששוגה בה גם בשמאל, בתחושת ‘חורבן הארץ’ – הסופיות של החורבן היא פיקציה, גם אם הפיכת ישראל למדינה פשיסטית היא ממשית אין זה הסוף. הפצצה היא אולי האתר החשוב ביותר לברר בו את העניין – על שום דבר, על שום דבר, לא ייפול ויקום הכל. תמיד יש עוד משחק.
~
שתי שאלות עולות: איך פותחים משחקים חדשים? ומה יקרה אם המשחק הנוכחי ‘יסתיים’, אם הפצצה האטומית תרד מהפרק?
פתיחת משחקים נוספים היא עניין שבחשיבה ובהיענות. החשיבה תנסה להבין היכן גבולות המשחק, מה הוא לא לוקח בחשבון, מה הוא מפספס. אלא שגם חשיבה תחומה במשחק מסוים, אסופה בגבולות, גבולות שאותם קשה לסמן באמצעות החשיבה ‘מבפנים’ – וכאן נכנס הרכיב הנוסף של ההיענות.
ליוטר מדבר על הזעקה של מי שנגרם לו עוול שלא יכול להישמע במשחק: הפלסטינית בגדה שמערכת המשפט הישראלית לא מקבלת אותה כשמשתתפת לגיטימית במערכת המשפטית, הילד הבוכה ללא מילים, המבט הפעור של פרה לפני שחיטה. אלו קורבנות, מי שאין להם איך להישמע ולהוכיח את העוול שנגרם להם – וכאן נכנסת ההרגשה שעוול מתרחש, או אצל אופיר, ההיענות המוסרית. יש מישהו שצורח, היכנשהו, אנחנו בקושי שומעים אבל משהו מרגיש לא נכון. לחשוב את הגבולות, לשמוע את שמעבר להם – ולא לזלזל בניצחון בתוך המשחק המסוים שאנו מצויים בו. גם זה חשוב.
בפורים אחד ניגשתי לרב יובל שרלו, אדם ישר להפליא, ושאלתי אותו מתוך שכרות:
“הרב, איך יודעים לעשות את הדבר הנכון?”
התשובה שנתן לי הייתה היפה, המדויקת, והכנה ביותר ששמעתי.
“אני פשוט חושב, ועושה את מה שאני חושב שנכון.”
בכוחנו הדבר. בכוחנו לנצח במשחקים החשובים, להבין איפה גבולותיהם, לשמוע את זעקת הקורבן ולפעול לצמצם את הרוע המיותר בלי לשגות באשליות של סיום המשחק. לפסקל מיוחסת האמירה: אנחנו יודעים פחות מדי מכדי להיות בטוחים, ויותר מדי מכדי לטעון שאין לנו מושג. זה בהישג ידינו. מה יקרה אם משחק הפצצה האטומית יסתיים ונעבור למשחק אחר, אם המדיניות הישראלית המחרידה והפנטזיונרית תשיג את ‘הניצחון המוחלט’? האם זה אפשרי? איני יודע. אבל בהכרח יהיה משחק המשך, ועלינו לשחק בו כמיטב יכולתנו.[6]
~
אחד העקרונות היפים של ויטגנשטיין בטרקטטוס הוא שאת חוקי הלוגיקה והעולם עצמם אי אפשר לומר. את מה שמגביל את המשחק אי אפשר לומר במשחק.[7] אם אנחנו יכולים להצביע על הפצצה האטומית ולהגיד ‘זה’ – הרי שאין זה הסוף. התשוקה לעולם ודאי ובהיר, לטבעת כוח שאיתה אפשר ‘לסיים את המשחק’ באחת, היא תשוקה שלעולם לא תגיע לסיפוקה ולעולם לא תגיע לסוף. תמיד יש ברירה, תמיד יש עוד משחק.
“מה המילה שאסור לאמרה בחידה שנושאה הוא שחמט?
שחמט.”[8]
_____________
[1] בורחס, בדיונות, עמ’ 30
[2] “בקטסטרופה אחוזות כמעט כל המערכות, המרחב לפעולה שאינה מתמסרת כבר להיגיון אחת המערכות החברתיות נעלם, אין נקודת אחיזה להשעין עליה ולו רק רגל אחת שתיוותר מחוץ למשטר המערכתי, למרות, ואולי בדיוק מפני שהמשטר הזה מתמוטט, קורס לתוך עצמו… ‘שיבוש מערכות’ הוא מצבה הפרמננטי של הרשת המסורגת של המערכות החברתיות ותנאי לפעילותן התקינה.” (לשון לרע, עדי אופיר, עמ’ 276, ס’ 8.033-4)
[3] הסתכלות צינית בעוגנים אלו ופטירתם כ’כיסוי’ למציאות העומק גם היא לא נכונה: יש להם חשיבות כשלעצמם, המועצמת עם תשומת הלב וה’הכתרה’ הנראטיבית שהם עוברים. מותו של סינוואר או של ביבי הם אכן game-changer, בין אם בשל העצמתם הנראטיבית או עצמותם, אם ניתן להפריד בין אלו.
[4] אופיר מבחין בין ‘היעלמות’ שהיא דבר המתרחש ללא בעל-עניין המזהה את הדבר שנעלם כ’אותו-הדבר’ שהיה לפני ההיעלמות, זוכר את ‘אותו-הדבר’ ומבקש להשיב אותו, את ‘מה’ שאבד. ללא הזהות הזו (המכוננת על ידי השם-הצבעה על השמיכי כ’אותו שמיכי’ שהיה ושאבד אך נותר בזיכרון) הרי שמדובר בהיעלמות גרידא, ללא בעל-עניין מעורב. לעיתים לדבר שנעלם לא ניתן שם כ’אותו הדבר’, אך הרגשה משונה כבר עולה שמשהו חסר. במובן זה ההיעלמות כמוה כחרדה היידגריאנית חסרת-שם וכללית של החילוף הכללי של העולם, ואילו האובדן מייצר יחסי אובייקט-סובייקט מוגדרים כפחד מאובדנו של ‘אותו-דבר’ מסוים.
[5] לשון לרע, עמ’ 418, ס’ 9.533
[6] חברי העלה קורלציה מעוררת מחשבה: ישראל הייתה לכאורה ‘באיום קיומי’ בטחוני לאורך רוב שנותיה. ממצרים עד הסכם השלום, מעיראק עד הפלישה האמריקנית, ואז מאיראן. איום קיומי חיצוני, שהיחס בינו לבין האיום (או המבוכה) הפנימי – כלומר הפלסטיני – מעורר שאלה. בתקופה היחידה שלא היה איום קיומי חיצוני מובהק על ישראל, קרי בשנות ה-90 עד ממשלת נתניהו השנייה ב-2008, היו כנראה השנים הדרמטיות ביותר מבחינת הסכסוך הפלסטיני, אלו שבהן הייתה ההתקדמות הרבה ביותר לעבר הסכם, לכאורה. האם זהו צירוף מקרים, הדחקה, הסטת מבט מניפולטיבית מהפנים אל החוץ? איני יודע. אבל אולי ביום שאחרי, שעכשיו, אחרי שלא ניתן יהיה עוד לצעוק: ‘חמאס’ או ‘איראן’, כשהפצצה תרד מהפרק, אולי המבטים יופנו חזרה לארץ הזו ולחורבן היומיומי שמדינת ישראל עושה בה.
[7] “בתור כלל כללי, מושא שנחשב תחת הקטגוריה של הכל (או של המוחלט) הוא אינו מושא של ההכרה (שאת מציאותו ניתן לכפוף לכלליו של פרוטוקול וכו’). את העיקרון שקובע את ההפך נכנה טוטליטריות.” הדיפרנד, ס’ 5, ליוטר
[8] בורחס, בדיונות, עמ’ 54
הערת צד: פול ואלרי מפריד בחדות בין האמן היוצר לבין הקורא ה’צורך’ אמנות: בעוד עבור זה האחרון היצירה נדמית כמושלמת ומוגמרת, הרי שהאמן יודע שרגע הגמר של היצירה הוא אקראי ולא מוחלט, שהשרירותיות היא המובילה להוצאה לאור ולא ההשלמה. לכן האמן מצוי תמיד באי-נחת, לכן האמנות חייבת לשבור את האשליה של שלמות. (ראו אצל הנס בלומנברג, ‘סוקרטס והאובייקט הדו-משמעי‘ עמ’ 436, וכן בספרון מסות על הפואטיקה)
בכך ואלרי ממשיך וסוטה ממסורת קאנטיאנית, לפיה היופי הוא אמנם ‘תנועה’: “דימוי של כוח המדמה המעורר חשיבה רבה אבל בלא אפשרות שתותאם לו מחשבה מסוימת…. ולכן שום שפה אינה עשויה להשיגו בשלימות ולעשותו מובן…” (ס’ 49 בביקורת כוח השיפוט) אך במקביל, הגאון האסתטי פועל ע”פ חוק טבע נתון מראש ומושלם כשלעצמו, גם אם אינו נגיש להבנה. ואלרי מתנגד לרעיון ההשראה המוביל למחשבה על היצירה האסתטית המוגמרת כ’הכרחית’ ומתעקש על הקונטינגנטיות והחלקיות גם באסתטי.
הערת הצד נועדה להבהיר איך ההגעה למשחק ‘סופי’ יכולה להיתמך באשליה אסתטית של שלמות היצירה, של ‘ניצחון מוחלט’, ועל הבעייתיות שבשלמות אסתטית זו. לפצצה אטומית יש אסתטיקה מושלמת. זוהי היצירה הכבירה והמחרידה ביותר של האדם, שיש לה איכות אסתטית מסנוורת וקטלנית, היצירה הסופית לכאורה. העניין הוא להראות שהסופיות היא אשליה – בלי להקל בממשותו של חורבן, מוות ועוול. חורבן מוות ועוול שנעשים בידי בני אדם, ובעת הזו ובארץ הזו במיוחד בידי מדינת ישראל, יום יום.
