לֶךְ-לְךָ: מסה פילוסופית יהודית

אני מנסה לעשות אומנות וכל השאר הוא פרשנות (בהשראת דברים של פרנץ קפקא ז”ל), כמו ביצירתו של קפקא, המשמעות אינה תלוית הסבר, אלא נגזרת מהחוויה הישירה של הקריאה והעיון. אין צורך בקטלוג או בהגדרה כדי לתת ליצירה קיום. היא נכתבה כפי שנכתבה, וכל ניסיון למסגר אותה במילים חיצוניות רק יהווה ניסיון לפרש, לא להסביר.

עם זאת, במונחים של השפה והעולם שהיא מבקשת ליצור, הרלוונטיות שלה לכתב העת “שפה חדשה” ברורה:

• טוב להגן על החופש ורע למחוק אותו.
• שהטוב ינצח את הרע ושהשלום יבוא במהרה.

המסה עצמה מתמודדת עם השאלות שכתב העת מבקש לעורר – שאלות של חירות, של סדר ופריעתו, של עיצוב שפה חדשה, לא כהמצאה שרירותית אלא כחידוש המבוסס על מה שהיה ואינו יכול להישאר כפי שהיה.

כשם שהאפיקומן הוא השארית והצופן, כך היצירה מחפשת אחר המקום שבו החירות נוכחת – לא כחזון אוטופי מנותק, אלא כמרחב אמיתי שחייב להתקיים כדי שהשיח יוכל להמשיך ולחיות.

השפה החדשה שנחוצה לנו אינה מחיקה של הקיים, אלא יצירה שממשיכה מתוך מה שהיה, מתוך שמירה על החירות הקיימת והרחבתה, תוך שמירה על הקשר בין עבר, הווה ועתיד.

פתח דבר

תודה לכל מי שעזרו לי לאורך הדרך, עכשיו תורי לנסות להחזיר.

אני מתפלל שהצלחתי.

מילים נוגעות ללב

לכי לך,

לך לך,

תתחילו ללכת,

נלך יחד,

בזכות החופש,

נתנצח במילים טובות שנוגעת ללב של כולנו.

הקדמה

שורשה של המילה מסה בעברית הוא נסי וטמון במילה ניסיון. המקור הראשון מוזכר בספר שמות על שם המקום מסה-ומריבה שם עם ישראל התלונן למשה על כך שהוא צמא למים בדרכו במדבר לארץ ישראל. אני חושב שהתלונה למשה היא לא עיקר הסיפור על פי התורה אלא שעם ישראל ניסה את האלוהים כאשר אמר: ‘[…] הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ [?] אִם אָיִן;’ (שמות י”ז, ז), ולפרשנותי עם ישראל אמר בהלצה: זה האלוהים [?], עדיף שאינו יהיה. ולהלן המקורות:

1. וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא; (שמות י”ז, ג).
2. הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל; (שמות י”ז, ו).
3. יִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְהוָה לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן; (שמות י”ז, ז).

בספר דברים מוזכרת המילה מסה בתורה בהמשך דרכו של עם ישראל במדבר לארץ ישראל כתזכורת לאותם האירועים שהתרחשו במקום הנקרא מסה-ומריבה ולהלן המקור:

4. לֹא תְנַסּוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה; (דברים ו, טז).

התזכורת ניתנת לעם ישראל על ידי משה בשם האלוהים בתור מצווה. ולהלן המקורות:

5. וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. לְמַעַן תִּירָא אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל חֻקֹּתָיו וּמִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּלְמַעַן יַאֲרִכֻן יָמֶיךָ. וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ; (דברים ו, א-ג).

זאת ועוד, בפרק ד ובפרק ז בספר דברים המילה מסה מופיעה בצורת רבים, מסות. ולהלן המקורות:

6. בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ. כִּי אֵל רַחוּם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם. כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ. הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי. אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ. אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ; (דברים ד, ל-לה).
7. לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם. הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כֵּן יַעֲשֶׂה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם; (דברים ז, יח-יט).

לפרשנותי בפרק ד עם ישראל מודרך ללכת עם אלוהיו ובמידה ולא ילך איתו האלוהים מבטיח שבמסות, באותות, במופתים, ביד חזקה ובזרוע נטויה יבחר לו עם אחר שיראה לדעת את האלוהים ובכל מקרה באחרית הימים תישמר הברית ועם ישראל יזכה לגאולה. בפרק ז לפרשנותי ניתנת לעם ישראל הבטחה שלא יהיה ירא מפני הגויים, את המסות הגדולות שראה עם ישראל ביציאת מצרים יעשה האלוהים גם לשאר העמים. המסות לפרשנותי הן הניסיונות לשחרור מעבדות לחירות. [1]

מה שיפה לדעתי כאשר מתבוננים בשתי המקורות האחרונים הוא שבכל מקרה כולם מנצחים ויש סוף טוב לכל סיפור.

איני מאמין משום הניסיון ואת האלוהים אני לא מנסה, יחד עם זאת הניסיון הזכיר לי שלעולם לא יכולתי להאמין באלוהים אחר מלבד זה שהניסיון יכול להורות עליו. אני מנסה להיות בן אדם יותר טוב ולחלוק את מה שלמדתי.

ציפור חופשייה לחשה לי באוזן שיש שתי מילים שאני צריך להיזהר מהן הכי הרבה, אלוהים ורוחניות. יותר מכל כאשר שמעתי לראשונה את שירתה של הציפור נפלה עליי חרדה גדולה מאוד מאוד. בנוסף חשבתי שיש עוד הרבה מילים שצריך להיזהר מהן, במיוחד בכל המילים שנוגעות לדת ומדינה.

מילותיה של הציפור חדרו עמוק לתוך ליבי וחשתי חוסר נוחות אדיר, איום ונורא, בחיי שרציתי לסרב למילות שירתה, חששתי שחלילה הן עוד יצליחו להתיישב עמוק בתוך ליבי ובנבכי נפשי. הרגשתי שאני חייב לברר, לבדוק, לחקור, ולתת לליבי הפועם במהרה מעט מנוחה.

הכרתי בכך שאין זה משנה כלל כמה ציפורים ישירו לי את האמת רק אני יכול לאשר אותה כמוחלטת בליבי.

אחר כך נזכרתי בדיבר: ‘לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא;’ (שמות כ, ו), ותהיתי לעצמי אם זה יכול להיות קשור לשירתה של הציפור?

מהרבה בחינות אלוהים בעבורי זהו שם השם ולהבדיל מהמילה אלוהים (שמבחינות רבות אני חוקר אותה פילוסופית אך לא במנותק מהמשמעות האמונית שלי בעבורה) שם השם מסמן מבחינתי פניה אל ישות שאני מאמין בה ובוטח בה באופן מוחלט, אני סומך עליה בעיניים עצומות.

בה בעת כאשר שם השם מופיע כאן על הדף בתור מילה (שחור על גבי לבן), בעבור רבים מהאנשים שלא מאמינים בקיומו הוא רק עוד מושג ובעצם מילה כפי שכל המושגים הם בעצם מילים. מניסיוני, בעבור המאמין באלוהים האלוהים הוא בוודאי לא עוד מילה במילון במובן הזה שהיחס ההכרתי של המאמין באלוהים כלפי האלוהים הוא לא אותו יחס שהוא מגלה כלפי מילים שמציינות דבר מה במובן הגינרי שלהם.

המילה אלוהים לטענתי נוגעת עמוק ללב של האדם שמאמין בו משום שאם המאמין מסור לאלוהים האמונה מתבטאת בהכרתו כך שמשפיעה עמוקות על משמעות חייו וזאת לעומת הפילוסוף שאינו מאמין באלוהים הרואה במושג האלוהים עניין פילוסופי גרידא.

גם במקרה שבו האלוהים הוא המילה הכי מעניינת בעבור פילוסופים שלא מאמינים באלוהים, מילה כזו שאי אפשר להתעלם ממנה בלימודי הפילוסופיה, מילה כזו שיכולה ללמד אותנו לתפיסתי מה הוא הטבעי ומה הוא העל טבעי, מה הוא הטוב ומה היא ערבות נצחית לטוב, איך יתכן שהטוב ינצח את הרע בכל מקרה, שלא נהיה תלויים אף פעם ביד המזל ודברים נוספים, רבים ואחרים שאני רוצה לכתוב עליהם בעתיד, אני חושב שאין זה משנה כלל כמה חכמים ויפים יהיו נימוקיהם למושג האלוהים עדיין האלוהים יהיה בעבורם רק עוד מילה במילון.

טענתי היא שמשמעותי ככל שייתפס מושג האלוהים בהכרתו של הפילוסוף שלא מאמין באלוהים, בעבור זה שמאמין בשמו של האלוהים המושג יתפוס מרחב נוסף בהכרה, מרחב אמוני ופעיל שחודר ונשזר להכרה. לתפיסתי המאמין שהוא גם פילוסוף לא יכול לנתק בהכרתו ממש את השימוש בשם השם והמילה אלוהים וכל הבחנה שכזו כפי שאני מציג במסה שלפניכם נועדה להדגים את ההבדל בין המאמין שהוא גם פילוסוף לבין הפילוסוף שאינו מאמין באלוהים אולם חוקר את מושגו.

בהמשך חשבתי שהציפור הזהירה אותי מלשאת את שם השם לשווא, בטח שבעצמי ובטח שהזהירה אותי גם מהשימוש בשם השם לשווא על ידי אנשים מסוימים.

אני חושש שהמאמין המסור לאלוהים נמצא בסכנה להיסחף אחרי מילים יפות שהרי הוא לא רוצה להטיל בהן ספק מבחינה מהותית אף פעם ויתכן שיהיה לו קל יותר להאמין למילים מחופשות.

אני חושש גם לפילוסוף המסור שלא מאמין באלוהים שיתכן ויטיל ספק במילים יפות שמדברות על שמו הטוב ולמען שמו הטוב של האלוהים ולכן גם הוא נמצא בסכנה על שום שיתכן ולא יצליח להאמין באנשים שאין שום סיבה לא להאמין להם ובהם.

בנוסף, יש מקרים נוספים שלא הרחבתי לגביהם ובהם בני אדם לא בטוחים אם הם מאמינים באלוהים או שלא מייחסים למושג האלוהים תשומת לב מיוחדת וכולי, אני חושב שבעבורם יש דרך שונה בה המילה נשזרת להכרה ועל כן אני חושב שיש לתת לכך התייחסות מיוחדת כאשר משתמשים מולם בשפה במושג האלוהים וזאת בשביל למנוע בלבול, נזקים מיותרים וחוסר עניין בדברים המהותיים שעליהם אנחנו רוצים לדבר.

לכן אני כותב את המסה הזו, השימוש לשווא במילים שרק מתחפשות להיות יפות והנזקים האדירים שנגרמים בעקבות שימוש זה במילים היפות לכל האנושות. אני חושש שאם נמשיך לכבס מילים הן יאבדו את כל הצבע שלהן בדומה לציור יפה שמוחקים אותו. המילים העיקריות שאני מתכוון לדון בהן במסה הפילוסופית הזו הן אלוהים, חופש וזהות.

המסה מחולקת לשלושה חלקים עיקריים מלבד ההזמנה, ההקדמה והפתיחה, כאשר החלק הראשון והשני נכתבו בצורה של דיאלוג שאותו מצאתי כדרך הטובה ביותר ללמוד פילוסופיה אם כי אני בהחלט מסכים שיתכנו דרכים אחרות, רבות וטובות ללמוד פילוסופיה.

את שני החלקים הדיאלוגים אני מקדיש לחשיבתו של הרעיון הדיאלוגי לאורך כל ההיסטוריה האנושית ושמצאתי לו ביטויים גם בתנ”ך ששבו את ליבי, למשל במעמד סדום ועמורה כאשר אברהם מתווכח עם האלוהים: ‘[…] הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט (?);’ (בראשית יח, כה). בעיני חשיבתו ויופיו של הדיאלוג באים לידי ביטוי ביכולתו לייצר שיח של שואל ונשאל שמאפשר להמשיך את החקירה הפילוסופית עד שמולדת וודאות ומציאת משמעות קיומית.

בחלק השלישי אני מציע פרשנות חדשה מתוך ספר בראשית שבתורה לצמד המילים: ‘[…] לֶךְ-לְךָ […]’ (בראשית יב, א), שנאמרו לאברהם מאת האלוהים ואני יוצא בקריאת אזהרה מפני טכנולוגיות שיכולות לזהות אנשים על בסיס זהותם הדתית, המינית, המגדרית וכל זהות אחרת כך שישמשו בסופו של דבר למחוק זהויות שבעיני אנשים מסוימים אין להן מקום בעולם.

עיקרה של הפרשנות שאני מציע לצמד המילים לֶךְ-לְךָ היא שניתן לאברהם ולכל האנושות החופש לבחור את זהותנו בעצמנו ולהיות מי שאנחנו רוצים להיות, להיות זהות שמאמינה באלוהים, זהות שלא מאמינה באלוהים, זהות שלא בטוחה בעניין, זהות שחופשייה לזהותה המינית והמגדרית וזהות שחופשייה לכל רצון אחר שהיא חולמת להגשים. אני חושב שהפרשנות הרדיקלית הזו יכולה לייצר שיח אנושי חדש, שיח פילוסופי חדש, שיח בין דתי חדש וגם שיח פוליטי חדש.

להבדיל אלף אלפי הבדלות מהטפה, מלאכת השכנוע שיש השלכות קיומיות לדיון של הפילוסוף לתפיסתי הכרחית לתפקידו, פירוש המילה פילוסופיה (Φιλοσοφία) מיוונית לעברית הוא אהבת החכמה, הפילוסוף הוא זה שמנסה להראות בחכמה איך תמיד אפשר לאהוב ומראה שיש תמיד טעם לאהבה, במסורת היהודית כאשר מתגיירים נהוג לעברת את השם סופיה לצופיה, ועל פי פירוש זה הפילוסוף צופה מה יכול להיות אם לא נאהב בחכמה, גם הנביאים כונו הצופים, הם צפו לפרשנותי מה יהיה אם לא נאהב בחכמה אחד את השני ואת האלוהים, אולם הפילוסוף אינו נביא שכן הוא לא צופה באותו האופן, הנבואה הגמורה שהחזיקו הנביאים היא דבר שאין לפילוסופים, עקרונית מספיק שהנביא יוכיח פעם אחת בשביל שנאמין לו, ואילו הפילוסוף חייב להמשיך להוכיח כל הזמן.

ראוי מאוד מאוד מבחינתי גם שהמלאכה תהיה מבוססת, מקורית ויצירתית בשביל שכל קורא שירצה יוכל לבחון את מלאכת השכנוע בנקל ועניין רב כך שיוכל להחליט בעצמו ובצורה הטובה ביותר אם הוא משתכנע מהדברים.

מאחר שעושה רושם שלכאורה השיח שנוצר במסה הזו יכול להיות תאולוגי או פוליטי ולא פילוסופי יתכן שרבים מהקוראים ימצאו את הדברים הכתובים לא מעניינים במיוחד אך תגובתי לכל אותם קוראים שהפרשנות שאני מציע לצמד המילים לֶךְ-לְךָ וכפי שאציג אותה בהמשך המסה אינה דורשת בשום אופן איזה שהוא הכרח להתעניין בהם בשביל לשאוב ממנה משמעות פילוסופית, רוחנית וקיומית אם תרצו.

בנוסף על כך, הגעתי למסקנות באשר לפילוסופים שהזכרתי במהלך המסה רק לאחר שחקרתי את הדברים בעצמי וזו דעתי באשר לדבריהם נכון לשעת כתיבת המסה הזו. העיקר מבחינתי במסה הזו הוא האופן שבו היא נכתבה ועל כך שהיא יכולה ללמד מה הם לימודי פילוסופיה דרך זווית התבוננות של סטודנט ללימודי פילוסופיה.

ככל שהמשכתי לכתוב ולחקור הכרתי את עצמי טוב יותר, הלכתי לי, וניסיתי לשים את זה על דף הנייר. בזכות העבודה על המסה הזאת קראתי ונחשפתי לפילוסופים מעניינים שלא הכרתי בעבר והמשכתי לגלות דברים חדשים מאת פילוסופים שכבר זכיתי להכיר בעבר.   המסה נכתבה במהלך השנה האחרונה באוניברסיטת בר אילן במסגרת המגמה לכתיבת הגות יהודית. התייעצתי עם רבים וטובים, חברים ומרצים שעזרו לי לגבש את דעתי בכתיבת המסה והשתדלתי להתמודד עם כל הקשיים והסתירות שעלו במהלך כתיבתה, כעת אני משאיר את הדבר לשיפוטכם היקר.

המסה שלי היא הצעה לסדר חברתי חדש שלוקח אחריות מוסרית על המילים שאנחנו משתמשים בהן לאור כך שלטענתי מילים אינן נשארות אך ורק באוויר הפתוח ובמישור הפורמלי אלא מילים גם יכולות לנגוע ממש ללב של כולנו, לא פעם שמתי לב למילים שהפעימו את ליבי שלא כרגיל, ואתם?

לקיחת האחריות היא בעבור החופש של כולנו להגשים את זהותנו העצמית יחד עם ההכרה שאותו חופש שייך לכולם באותה המידה המרהיבה ואין לאף אחד זכות יתרה להגשים את זהותו יותר מהאחר. על כן עלינו לשמור זה על זה ולהתייחס אחד לשני בפתיחות אדירה, שהרי איזה טעם יכול להיות לזהות מוסרית בעולמנו אם נמחק את החופש שמאפשר אותה מלכתחילה?

כאשר התחלתי את חקירותיי הפילוסופיות חשדתי שיש דברים שנוגעים ללב של כולנו ושיש דברים שנוגעים ללבבות מסוימים ועליי לקבל כך את כל הדברים ללא שום סייג, יחד עם זאת חשדתי שעליי לקבל כך את כל הדברים רק לאחר שאמצא אותם כך בעצמי.

לא יכולתי להסתפק רק בסיפור עצמו, כל סיפור, שזועק לנו שחור על גבי לבן שהוא אמיתי, הייתי חייב להגיע להכרה הזו בעצמי וכך גם המשכתי למצוא לנכון בהמשך החקירות הפילוסופיות שלי, יש דברים הנוגעים ללב של כולנו ויש דברים אחרים הנוגעים ללבבות מסוימים ואני מקבל זאת ללא שום סייג משום שזה אותו החופש בדיוק שמאפשר ללבבות מסוימים ולכל הלבבות הזדמנות להגשים את עצמן לרצונן בעולמנו, אך דעתי שעלינו מוטלת המלאכה להגיע להכרה הזו רק בזכות עצמנו.

לטענתי ההכרה שהחופש שייך לכולם מוכרחת להיות מוסכמת ומוסקת באופן פרטי שאחרת לא ניתן יהיה להבין מתוך עמדה פרטית את הקשר של הכלליות לפרטיות, אם אין הבנה כזו אזי כל ניסיון לדרוש הגבלה של הפרטיות בעבור הכלליות ללא שהפרט הגיע להכרה הזו בעצמו נידונה לכישלון לטענתי, שכן רק הפרט יכול להגביל את עצמו בעבור הכלליות ולעולם לא תוכל הכלליות לעשות פעולה זו במקומו של הפרט החופשי. רק הפרט החופשי יכול לפעול בזכות עצמו ולרצונו למען עקרונות כללים שהרי אם אלו נכפים עליו הוא בעצמו לעולם לא קיבל אותם באופן חופשי.

לא ניתן לטענתי לכפות חופש, זה סותר את המשמעות המילולית של המילה, חופש אינו כפוי אלא הינו חופשי מכפיה, אולם ניתן לצמצם את התגשמותו של החופש ולמחוק את קיומו, דבר שאני מבין בתור האיום הגדול ביותר בעבור החופש של כולנו לתת לליבנו להמשיך לפעום. על כן אני חושב שהדרך הטובה ביותר בשביל שהפרט יקבל את הכלל בזכות עצמו היא להנגיש את הכלל לפרט בצורה הברורה ביותר שיכולה להיות וללא שום כפיה כך שהניסיון שהפרט יקבל על עצמו את הכלל באופן חופשי יהיה מרבי.

בכל אופן ולאחר חיפושים מתמשכים, מצאתי את סיפורי אברהם בספר בראשית מבחינתי כמקור הטוב ביותר שיכול להסביר את לחישת הציפור.

אמנם עודני מסרב שהמילים יתיישבו בליבי אך לפחות איני חרד עוד, ירא אני כן אבל לא חרד, וזאת לפחות ככל שאני יכול להעיד על עצמי שאני ירא, שהרי מבחינתי כאדם שמאמין באלוהים הוא היחיד שיכול לשפוט לגבי מבחינה זו, אני יכול לעשות את הפעולה אולם אך ורק האלוהים יקבע אם היא מספיקה מבחינתו וזאת למדתי מסיפורי אברהם כפי שאציג מיד בהקדמה וגם בסופה של המסה.

צמד המילים לֶךְ-לְךָ מופיע פעמיים בספר בראשית, את צמד המילים הזה אני מפרש כחופש שניתן לאברהם מאת האלוהים להגשים את זהותו לרצונו ולעשות ככל העולה על רוחו, חופש ללא גבולות לאמץ כל זהות שרק ירצה.

בהרחבה, לצורך מציאת שימוש חיובי ואפקטיבי לפרשנות הזו בימינו, למען החופש של כל הזהויות להגשים את עצמן לרצונן, אני מציע שכעת האנושות חופשייה לקבוע את הגבולות של זהותה המוסרית, הדתית, המינית, המגדרית וכיוצא בזה. אין זה אומר מבחינתי שכל אדם יעשה בהכרח ככל העולה על רוחו אלא שנזכור כמה חופשיים אנחנו באמת, לטענתי זכותנו להיות חופשיים ברם אין זה אומר שלזכותנו ייזכר כל מה שנעשה עם החופש שלנו.

התגלגלות סיפור האמונה של אברהם באלוהים לימדה אותי שחופש זה נוגע עמוק בשאלת האמונה באלוהים? לפרשנותי תחילה ניתן החופש לאברהם להגשים את זהותו לרצונו ולהלן המקור:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ; (בראשית יב, א).

בהמשך הסיפור התורה מעידה שאברהם אבינו האמין באלוהים והדבר נחשב לו צדקה: ‘וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה;’ (בראשית טו, ו), אולם לא מצוין בשום מקום שאברהם היה חייב להאמין בתכונות מסוימות של האלוהים, הוא תמיד היה חופשי לכך, בנוסף לא מצוין כלל שמלכתחילה האמין באלוהים או שהיה חייב להאמין באלוהים.

לטענתי, החופש להאמין באלוהים ניתן לאברהם מאת האלוהים, מעולם לא הייתה חובה כזו על אברהם ואין לשלול בהכרח שהאלוהים החשיב לאברהם צדקה על איזה דבר אחר שעשה גם אם לא האמין באלוהים.

מה שעוד מצאתי מעניין הוא שניתן להסיק מהסיפור הזה שהיכולת להאמין באלוהיי אמת כבר הייתה טמונה באברהם בזכות החופש שניתן לו להגשים את זהותו לרצונו ושהרי חופש זה כולל גם את החופש להאמין רק במה שנמצא לאברהם לנכון להאמין בו באמת, על כן אני חושב שבעבור האדם המאמין בדברים שמתוקים מדבש אין סיבה טובה שלא להסיק שהדבר תקף גם לכל האנושות.

לטענתי מתפרש מסיפור זה שללא שום התגלות, לאברהם ולכל האנושות יש את היכולת להאמין באלוהיי אמת ולא להתפתות אחרי מילים מתחפשות וסיפורי מעשיות ובה בעת לא עולה הכרח גמור להאמין באלוהים בעבור לזכות בחסדו או שיחשיב לנו צדקה.

בהמשך הסיפור כאשר לפרשנותי אברהם מעלה בדעתו שהאלוהים ישמיד את כל האנשים בסדום ועמורה החופש של אברהם להאמין באלוהים עומד לניסיון ומצידו של אברהם בוקע הרהור על דברי האלוהים החיים בכבודם ובעצמם ולהלן המקורות:

1. דברי האלוהים: אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה; (בראשית יח, כא).
2. דברי אברהם: וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע (?); (בראשית יח, כג).

אך מדוע שאברהם יהרהר במעשיו של האלוהים? הציפייה היא שהמאמין באלוהים לא יטיל בו ספק ואין זה משנה כלל מה יגיד או יעשה האלוהים, מניסיוני, בעבור זה שמאמין באלוהים, האלוהים הוא גם מסמנה של האמת המוחלטת, ולפרשנותי, אמת שלמה, האמת כולה בכללותה, אמת גמורה אך פתוחה לשינויים ואמנם לא בהכרח פתוחה לשינויים וכך באופן גמור ושלם עם עצמה, אמת ללא שום סייגים ופשרות על מהותה, אמת ללא שקרים, ולכן לעולם לא יצפה המאמין באלוהים שהאלוהים ישקר.

ראשית בחרתי להשתמש במילה הרהור ולא ספק שכן אני לא חושב שאברהם הטיל ספק באלוהים אלא הרהר בדבריו, הרהור אמוני. יתר על כן, לטענתי במקרה הזה אברהם לא היה יכול לצפות מראש בוודאות מה האלוהים יעשה בסופו של דבר אי לזאת שהאלוהים לא אמר במפורש שיספה את כל האנשים בסדום ועמורה ואדרבא האלוהים על פי התורה פירט בדבריו ש: ‘אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי’ ומשמעותו של דבר לפרשנותי שהאלוהים התכוון לבחון את הצעקה שהגיעה עד השמיים בשביל להחליט על דינה הסופי של הצעקה: ‘עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה’ ומשמעותו של דבר לפרשנותי שהאלוהים מפרט שיבחן את דין הצעקה שסופה מגיע בכל מקרה, אך בנוגע לגבי דינם הסופי של הצועקים עוד לא נאמר דבר.

כאן לטעמי מתגלה גדולתו האמונית של אברהם, משום שאינו מוכן לקבל על עצמו שום אלוהים אחר מלבד האלוהים היחיד שהוא יכול להאמין בו, הוא מוצא את עצמו המום שהאלוהים ינהג באופן אכזרי שכזה, כך שאברהם מסרב להאמין שזו אכן כוונתו של האלוהים לספות צדיק עם רשע ומהרהר על קול האלוהים ששמע.

יחד עם זאת לא יכולתי להתעלם מהתחושה שמאותו הסיפור בדיוק נדמה שמשהו חסר באמונתו של אברהם באלוהים, יראה, ומשמעותו של דבר שאברהם אינו ירא את האלוהים מספיק בשביל לשמוע לו ללא שום סייג.

אולם, לטענתי אמונתו המובעת של אברהם באלוהים כפי שעולה בסיפור הזה אינה מעידה בהכרח שאברהם אינו ירא את האלוהים וניתן גם לפרש את עצם המהלך של אברהם בהעלאת הרהוריו לגבי דברי האלוהים החיים כביטוי ליראה של ממש משום שאינו מוכן לקבל על עצמו שום אלוהים אחר אלא בלבד זה שניתן להאמין בו באמת וללא שום סייג.

פרשנות זו עומדת בפני קשיים מסוימים אולם כאלו שלטענתי ניתן לסלק אותם, אף על פי שהתורה מציינת שהאלוהים ידע שאברהם ירא אותו רק בהמשך הסיפור וזאת לאחר שהתבקש לעקוד את בנו יצחק: ‘[…] כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי;’ (בראשית כב, יב), לא ניתן לשלול בהכרח שהיראה מהאלוהים היא זו שהניעה את אברהם מלכתחילה לזעוק את הרהוריו בסיפור סדום ועמורה.

לטענתי לא מתפרש בהכרח שהיראה לא הניעה את אברהם מלכתחילה אלא שלאחר ניסיון העקדה האלוהים אמר לאברהם שכעת הוא יודע שאברהם ירא אותו ולא חשך את בנו ממנו כך שקיימת האפשרות שהאלוהים ידע שאברהם ירא אותו גם לפני כן.

וכעת צמד המילים לֶךְ-לְךָ כפי שמופיע בפעם השנייה בספר בראשית:

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ-לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ; (בראשית כב, ב).

לפרשנותי גם בפעם השנייה כאשר מופיע צמד המילים לֶךְ-לְךָ עומד במקומו החופש שהאלוהים מעניק לאברהם, הפעם האלוהים מבקש מאברהם לעקוד את בנו היחיד והאהוב יצחק ואברהם נענה לבקשתו של האלוהים ללא שום סייג ולהלן המקור:

וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ. וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי; (בראשית כב, י – יב).

מצד אחד אברהם לא מוכן לקבל את המקרה שבו אפילו צדיק אחד יושמד בסדום ומצד שני הוא מוכן לעקוד את בנו מה שכן נדמה לו דבר שיכול להיות מוצדק מבחינת האלוהים.

מה שאני למד מסיפורים אלו זה שדבר שיכול להיות מוצדק לאלוהים יכול להיות גם מוצדק לאברהם או כל אדם אחר, ודבר שאינו יכול להיות מוצדק לאלוהים, גם במקרה שהאלוהים מבקש אותו בכבודו ובעצמו, הוא כזה שהאדם יכול להבין אותו בכוחות עצמו, הוא חופשי לכך, ואדרבא חלה על האדם האחריות לבחון את צדקתו של הדבר שחס וחלילה לא ישמע בטעות לקול שאיננו צודק ונורא מכל יבחר להישמע לקול הזה בשם האלוהים הצודק בכל.

ואיך יתכן לשמוע בקול האלוהים שמבקש לעקוד את בנינו? תשובתי לשאלה הזו היא או שאתה מאמין או שאתה לא מאמין או שאתה לא בטוח אם אתה מאמין, מניסיוני בסופו של דבר גם הנימוקים היפים ביותר של אהבת החכמה לא יצליחו לשכנע אדם להאמין באלוהים, לכל היותר יוכלו לעזור לו למצוא הסברים שיאשררו את אמונתו באלוהים ואולי אף יחזקו אותה אולם אלו לעולם לא יכולים לקבוע בשאלת האמונה עצמה, כלומר האם האדם אכן מאמין?

לטענתי יתכן להאמין באלוהים ולקבל ממנו גם דברים נוראים ביותר אך לא כאלו שיכולים לערער את פשר האמונה עצמה באלוהים.

אני טוען שיש גבול למה שאנחנו יכולים להאמין בו, אני מקבל גם את הרע מאת האלוהים אבל אם הכל היה רע לא יכולתי להאמין שזה מהאלוהים. אני חושב שלא משנה מה נופל עלינו, בין אם אנחנו מאמינים באלוהים ובין אם לאו או בכל שאר המקרים, לטענתי לכולנו יש ידעה שיש משהו טוב אחד לפחות בעולמנו והיא שגם אם נראה לנו שהכל רע ישנה האפשרות לדמיין ולהאמין שיכול להיות אחרת באיזה שהוא אופן וזה כשלעצמו דבר טוב משום שהוא תמיד יכול לשפר את פני הדברים.

אופן כזה שלא חייב להיות מאוד מסוים אך רק שיצליח לבטא את הרצון המינימלי ביותר לייחל למשהו טוב שמגיע לנו מאת הטוב עצמו או מאת האלוהים בעבור האדם שמאמין באלוהים.

לטענתי הטוב שיש לעולמנו להציע יכול לספק גם את המאמין בעתיד לבוא, בעבור המאמין באלוהים אם בעתיד לבוא הטוב הטבעי שמהמקום הזה לא יגיע יצטרך להיות לכך הסבר שהוא אלוהי משום שההסבר האלוהי יכול להתעלות על כל טוב טבעי שאנחנו יכולים להכיר מהמקום הזה אך הוא עדיין טוב ולפחות כפי שאנחנו מכירים מהמקום הזה, למשל נכנה אותו טוב על טבעי, אך מתוך הטוב שמכירים במקום הזה אין למאמין באלוהים שום הכרח להאמין בטוב אחר שהוא לא הטוב מהמקום הזה, אין לנו יכולת הכרה שכזאת ומשמעות הדבר שלא ניתן לדעת איך טוב על טבעי שכזה יראה.

כך לטענתי ראוי למאמין באלוהים להתייחס לכל אדם שבעולם, ללא שום תחושת עליונות שקשורה באמונה עדיפה בכל הנוגע לטוב שיש לעולמנו להציע, וכן ההפך הוא הנכון בעבור האדם שלא מאמין באלוהים וזה שלא בטוח באמונה וכולי, שחלילה לא ישללו את האפשרות של בני האדם להאמין בטוב שעתיד לבוא.

המושג טוב מתוקף משמעותו החיובית לא יכול לשלול באופן גמור את הטוב שעתיד לבוא כך שלא מצאתי שום סיבה גמורה לשלול את האמונה בטוב שעתיד לבוא שהרי מדובר באותו הטוב שנמצא במקום הזה אך שבהחלט ניתן לקוות לו במקום אחר ואפילו באופן אחר.

לטענתי הטוב שישנו בעולמנו יכול לספק כל אדם שבעולם ללא שום עתיד לבוא וזו לטעמי נקודה חשובה להדגיש אותה שכן הניסיון לימד אותי לצערי שיתכן ורבים האנשים שלא מצליחים להגיע למחשבה הזאת. רק עצם היכולת לדמיין שדברים היו נראים אחרת כבר יכול לשפר את הדברים ולספק אותנו ובנוסף אין שום סיבה מדעית או אמונית לא לחשוב שהעתיד לבוא יכול להיות יותר טוב וזה יכול לתת פתח ענק ומרהיב של תקווה להמשיך לחתור ולקוות לשינוי טוב בעולמנו גם אם אנחנו לא מסופקים ממנו, כך התברר לי מניסיון אישי, מצאתי סיבה לא לוותר אף פעם ולהסתפק תמיד במה שיש.

דברים תמיד יכולים להשתנות בניגוד לכל הציפיות שלנו וכל מדען או פילוסוף טוב צרכים לטענתי להיות פתוחים לכך למרות כל תחזית מדעית שניתנת לאישוש ומבוססת ככל שתהיה. המדען והפילוסוף הטוב צריכים תמיד להיות פתוחים לצפות ללא נודע שעתיד להתגלות ולבהר את כל הדברים מחדש הואיל ונדרש מהם תמיד להמשיך לחפש את האמת שעליה הם עומדים בהוכחות כאלה ואחרות שהרי אחרת מדוע שההוכחות שלהם תמשכנה להיות בתוקף כל עוד הזמן ממשיך והמציאות משתנה כך שכל מה שידענו על המציאות יכול להשתנות?

אולם האם אני מאמין שכך היה רצונו של האלוהים בסיפור העקדה וזה הדבר שנדרש לעשות בסיפור המסופר? אכן כן, ואף על פי כן לא מצאתי שמופיע שום אזכור מפורש שהאלוהים היה בהכרח עוקד את יצחק בסופו של דבר ולכן לא ברור לפרשנותי בהכרח שהתכוון לעשות זאת מלכתחילה, אם כי גם את זה אברהם היה מוכן לעשות.

האלוהים לפרשנותי ניסה את אברהם לראות עד כמה הוא ירא אותו, עד כמה הוא סומך עליו ועד כמה רחוק הוא מוכן ללכת בשבילו. אברהם אמר לו הנני והאלוהים ניסה אותו, אברהם לא חשש למסור את בנו לאלוהים ורק כך יכול היה האלוהים להעיד עליו שהוא יודע שהוא ירא אותו ולא חשך את בנו ממנו.

לפרשנותי האפשרות שאברהם יעקוד את בנו הייתה כבר ידועה לאלוהים משום שהעניק לאברהם את החופש לפעול כרצונו כך או אחרת, אולם החופש של אברהם לפעול כרצונו עומד לזכותו כך שהאלוהים יכול להעיד עליו באמת שהוא יודע את מעשיו שאחרת האלוהים היה נותן עדות שקר דבר שהמאמין באלוהים לא יצפה לו אף פעם משום שהוא גם מסמנה של האמת המוחלטת.

בנוסף רציתי לדון במסה הזו גם בכל הנוגע לנשיאת עול הזיכרון ההיסטורי ופרשנות מחודשת לדברי האלוהים כפי שהאלוהים היה מצפה שנעשה בכוחות עצמנו בהווה, אני טוען שאסור עוד לכפות את האמונה ובטח שלא למחוק זהויות שבעיני אנשים מסוימים אין להם מקום בעולם, השתדלתי להראות במסה הזו שהחופש להאמין ולחיות שייך לכולם ובשביל לשמור על החופש הזה אנחנו צריכים גם לשמור אחד על השני.

רבים מידי לניסיוני מלהטטים במילים היפות כך שמהפנתות את הקהל השבוי ליופי שיש למילים אלו ממילא להציע.

אני חושב שהיות שלא ניתן לדעת דברים מסוימים חלה עלינו האחריות הפרשנית להציג את האמונה שלנו בנוגע לעבר בצורה המטיבה וההולמת ביותר את ההווה וזאת מבלי לשנות כלל את מהותו של הדבר עצמו שאנחנו מאמינים בו מהעבר ולכן גם לא לחולל מחדש את תוכנו של הדבר עצמו אך להמשיך את כינונו על ידי מתן פרשנות חדשה שהולמת אותו בהווה.

הפרשנות תהיה בעבור אותה האמונה בדבר עצמו שהובילה את מאמינו ללכת בעקבותיו בעבר ואמורה להוביל אותם ללכת בעקבותיו בהווה, עקבותיו יכולים להיות המקורות ההיסטוריים שמעידים על הדבר עצמו ולמשל התורה.

ובכן ואם כך, כתוב בתורה שהאלוהים לא ינקה את אשר יישא את שמו לשווא (שמות כ’, פסוק ו), על כן אני שואל מי יהיה זה אשר ינקה את האדם שיישא את שמו של האלוהים לשווא? תשובתי, האדם שנשא את שמו של האלוהים לשווא הוא זה שינקה בעצמו משום שאם הדבר נוגע לליבו הוא לא ירצה אחרת, זאת למדתי מהאמונה באלוהים ואהבת החכמה.

לסיום ההקדמה ברצוני לומר שלא הייתי חייב ללמוד פילוסופיה כללית בשביל להבין עליה משהו, מניסיוני למקורות היהודים יש את היכולת ללמד לא רק על פילוסופיה יהודית שהיא פרטית בעבור היהודים אלא גם פילוסופיה כללית בעבור אנשים שאינם מזדהים כיהודים או שאינם מאמינם באלוהים ובמקרים אחרים, מי ייתן שהדבר יוכיח את עצמו לאורך המסה שכתבתי.

לֶךְ-לְךָ הפתיחה

הזמן : צוהרי היום

מזג אוויר : אידאלי לטיסה

מקום : לא רחוק מהחללית אילנית

איש יהודי ובודד מבקש מיהודי אחר לספר על הנשף שהיה לפני שנים בביתו של הנשר. הטרידה אותו שאלה אחת במיוחד וגם בדרכים שונות, לפתע פצח בריקוד הציפורים ושאל איך נדע שאנחנו חופשיים? מה לתורה ללמד על חופש? מה חכמתה? מה הטעם?

הריקוד נעצר, האיש לא ידע איך להמשיך לרקוד. הוא התיישב על הספסל מתחת לשמיים, הרכין את ראשו ופחד שלא יקבל תשובה.

ואז התחיל למלמל לעצמו, הלוואי שהייתי ציפור, אולי כך הייתי יכול לעוף מכל ההמולה הזו ולזכות לראות את הדברים מבחוץ, לזכות בזווית חדשה, לזכות בעוד הזדמנות למצוא תקווה, לזכות לכסוף מחדש אל החופש. ההמולה הארורה, היא זו שקשרה אותי לספסל המסכן הזה עכשיו.

היהודי האחר התקרב אליו, הושיט לו יד והציע שימשיכו לדבר בחללית.

היהודי הבודד הרים את ראשו בקצב איטי ובעדינות, בחשש ובתקווה, בדמעות ובאנחה גדולה, הסתכל בעיניו של היהודי האחר והושיט לו את ידו בחזרה.

הוא קם מהספסל והם הלכו יחד לכיוון החללית.

לֶךְ-לְךָ החלק הראשון

פילוסופיה יהודית מהחלל בעקבות הזמן

אתם יהודים? גם אם לא אתם מוזמנים בחום לטיסתנו לחלל, נא תפסו מושב והדקו חגורות. תוודאו מספר פעמים שאתם חגורים היטב. אתם מוכנים? אנחנו ממריאים : 3…2…1…

יהודי אחר וייחודי : תורה הורה ומראה בחלל בעקבות הזמן – כך עובר טעם ההוראה, זו החכמה (ככל שאני מצליח להבין).

• יהודי ייחודי ואחר : מה זו תורה?
• יהודי אחר וייחודי : זו התורה שניתנה לעם ישראל בהר סיני.
• יהודי ייחודי ואחר : ומה משמעות שמה?
• יהודי אחר וייחודי : אינך שומע?
• יהודי ייחודי ואחר : מה יש לשמוע?
• יהודי אחר וייחודי : תגיד תורה עד שתשמע.
• יהודי ייחודי ואחר : תורה תורה תור ה’. ואיזו משמעות פילוסופית יכולה להיות למשחק המילים הזה? תור – ה’.
• יהודי אחר וייחודי : שאתה ממשיך לתור אחרי ה’.
• יהודי ייחודי ואחר : ואיך ממשיכים לתור אחרי זה שאין לו תמונה ואין לו דמות?
• יהודי אחר וייחודי : אתה תמיד ממשיך לתור.
• יהודי ייחודי ואחר : לנצח?
• יהודי אחר וייחודי : לא לנצח, תמיד. התורה נצחית כמו העובדה שאתה חלק מהעולם ושום דבר לא יוכל לבטל זאת לנצח. גם אם העולם יגמר לפתע, לנצח לקחת חלק בעולם. לא נוכל לנצח לקחת חלק בעולם עד שיפסק, כל עוד הזמן ממשיך אנחנו מתמידים בעולם ולעולם לא נוכל לדעת אם הדבר נצחי.
• לודוויג ויטגנשטיין (1889-1951) כתב בסעיף 1 בספרו ‘חקירות פילוסופיות’ (1953): ‘[…] לכל מילה יש משמעות. משמעות זו מחוברת למילה. היא העצם שהמילה מציינת אותו […]’.[2] כך גם לתפיסתי, יש משמעות למילים שאנחנו משתמשים או לפחות אנו מייחלים לכך ובטח נראה שכולם נשענים על כך, לנצח ולתמיד זו לא אותה המילה! תמיד זה תמיד, ולנצח זה לנצח. אין כאן שום דבר נסתר. ברור שכשאתה אומר לנצח אתה לבטח מתכוון שכשגימר הזמן היות שכל עוד הזמן ממשיך הוא פשוט מתמיד ולא נגמר לנצח.[3]
• יהודי ייחודי ואחר : ומה הטעם לתור תמיד אחרי זה שאין לו תמונה ולא דמות?
• יהודי אחר וייחודי : שכן שום דבר שנראה או שיש לו דמות אשר יכול להגביל את החופש שניתן לך מפני מה שאתה לא יכול לראות או לא יכול לדמות. אתה תמיד ממשיך לחפש את החכמה שבדברים ולא נתלה עליהם שהם חכמים. לעולם לא תקבל חוקים, כללים או מצוות כמובנים מאליהם וזה כלל לא אומר שאתה צריך להטיל בהם ספק לתמיד או בכלל, כך אולי תוכל להבין מה הטעם במחשבה שעולמנו לעולם לא מובן מאליו. באותו רגע ממש שחשבת שאתה יודע את כל מה שיש לדעת או שאתה צריך לדעת, הפסקת לחפש את החכמה ועשית לך עגל מזהב. המובן מאליו לעולם לא צריך להיות מובן מאליו. לא כל שכן?
• יהודי ייחודי ואחר : כל שכן. אז אתה מחפש את החכמה בתורה או את האלוהים?
• יהודי אחר וייחודי : גם וגם, אך זה רק משום שאני מאמין באלוהים. כל יום הזמן מוליד יום חדש והמציאות משתנה כל עוד הזמן ממשיך, רק כשיעצור הזמן המציאות תפסיק להשתנות. אז למה שאפסיק לחפש מה טעמה של התורה בעקבות הזמן ובמציאות משתנה? וגם שהחלל אותו חלל שניתנה בו התורה? גם אם אני בטוח שמצאתי את הטעם שחיפשתי בהתאם לעובדות המציאות עליי להמשיך להוכיח לעצמי שהטעם הזה ממשיך להיות בתוקף.
• המציאות יכולה להשתנות למחרת (או בעוד מאית השנייה) כך שאותו טעם שייחסתי לכלל מסוים יכול להיות אותו טעם שיחייב אותי להתנהג בהתאם לכללים חדשים מחיובים מהמציאות אך שטעמם זהה. אם אני מוצא איזה שהוא טעם בכללים שנשמעתי אליהם בעבר ואלו לא מסתדרים עם עובדות המציאות עליי לעשות מאמצים רבים בשביל להבין כיצד אותו טעם יכול לשרת אותי כעת במציאות המשתנה שדורשת מעצמי לנסח לי כללים חדשים.
• בשביל שיהיה טעם לחיפוש אחרי החכמה, לא אעשה לי חוקי ברזל ותמיד אמשיך לתור אחרי זה שאין לו תמונה ולא דמות. שום דמות ושום תמונה לא יכולה להעלות בדמיוני איך תיתכן המציאות וטעמיה, כפי שהופיעה היא תמיד יכולה לחמוק, שכן באותה המידה שהמציאות הופיעה היא יכולה להיעלם ללא קשר לחוקיות הטבעית שאנחנו יכולים להבין אודותיה. אין שום דבר שאני יכול לצייר או לדמות שיסביר את ההופעה הזאת.
• גם אם נקבל למשל את הטיעון של אריסטו (322-384 לפנה”ס) המסתמן מספרו ‘פיזיקה’ שעולמנו קדמון[4], ולפרשנותי את דבריו שבראשית החומר תמיד היה משום שאין ראשית בלי חומר המאפשר אותה ואת עתידה האפשרי ולכן עולמנו תמיד היה והינו קדמון, אני לא מוצא שום סיבה טובה להניח בהכרח שמה שישנו גם היה תמיד ושמה שישנו הוא גם מה שיהיה תמיד. [5]
• למיטב הבנתי את גוטפריד וילהלם לייבניץ (1646-1716) במאמרו הפילוסופי:’On the Ultimate Origination of Thing’ (23 בנובמבר 1697)[6], אין זה משנה לדעתו כמה ננסה להתחקות אחרי תחילתו של עולמנו ואפילו אין סוף פעמים, לא נוכל למצוא מתוכו הסבר שלם, מספק ואולטימטיבי לשאלות למה יש עולם בכלל? ולמה הופיע בדיוק כפי שהופיע? על פי לייבניץ ההסבר השלם, המספק והאולטימטיבי לקיום העולם יהיה חייב להיות מחוץ לעולם, האלוהים, היש ההכרחי, סיבה ראשונה, טובה ונצחית שבראה את העולם הטוב ביותר האפשרי בעבורנו.
• אך מצאתי שאפשר גם למצוא הסבר שלם ואולטימטיבי לשאלות למה יש עולם? ומדוע הופיע בדיוק כפי שהופיע? גם מתוך העולם. ניתן לחשוב גם שהעולם הופיע לפתע משום מקום או שתמיד היה קיים, אולם כשלעצמן אלו אינן סיבות שלמות משום שהן מתארות מצבים שבהם מופיע העולם ואכן לא נצליח להתחקות אחרי הסיבות שהביאו למצבים אלו להתרחש מלכתחילה, על כן סיבות אלו אינן מספקות מלכתחילה הסבר שלם באשר לקיומן, בכך לייבניץ צדק, אך לא מצאתי שאנחנו מוכרחים לחפש להן סיבות מיוחדות מלבד עצמן, יתכן שפשוט כך פני הדברים ואת התשובות לשאלה מדוע שההסברים האלו יהיו שלמים ואולטימטיביים בעבורנו בכל מקרה ובהכרח, אנחנו נמצא אם נרצה גם מתוך העולם ולא מחוץ לעולם בהכרח.
• יהודי ייחודי ואחר : מה לגבי ההלכה? מה לגבי חז”ל? וכל הזרמים ביהדות שפיתחו להם מנהגים וחיים ייחודיים? מה אתה מחפש שם בעקבות הזמן?
• יהודי אחר וייחודי : ההלכה? למשל היא הולכת. כמובן, היא הולכת בחלל הזה ובעקבות הזמן. אני חושב שהשאלות החשובות ביותר שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו לגבי כל אותם חכמים הן: מדוע אנחנו קוראים להם חכמים? איזה חכמה נתנה טעם לפסיקות ההלכתיות שלהם? איזו חכמה נתנה טעם למשל ליהודים לפתח מנהגים חסידיים כאלו ואחרים? אני מחפש את החכמה שלהם בעקבות הזמן, אני מנסה להבין האם אותו טעם שבגינו קראנו להם חכמים תקף במציאות ימינו ואם לא אני מציע שננסה ללכת בעקבות חכמתם וניתן פרשנות בעלת טעמים חדשים לאותן ההלכות בשעה שלא נמצא להן מקום הולם מבחינה מעשית בעקבות הזמן.
• אין צורך לשנות את המקורות עצמם, אלו כולם ספרי קודש מבחינתי ועל כן אני מעוניין להתייחס אליהם בקדושה, ואיך בקדושה? אתור אחרי חכמתם ואחפש את הטעם הקדוש שהם יכולים להעניק לחיי כולנו.
• יהודי ייחודי ואחר : מה זה החופש הזה שהזכרת קודם?
• יהודי אחר וייחודי : חופש בדיוק כמו שזה נשמע, אם תרצה החופש מכל מגבלה שהיא וגם החופש לשים לי גבולות.[7] ברוך שׂפינוזה (1632-1677) אמר שחופשי הוא אדם שנשמע להכרח של טבעו[8], בניגוד לשפינוזה פרופ’ ישעיהו ליבוביץ (1903-1994) אמר שחופשי הוא אדם שלא מוכרח להתחשב באדם אחר ובן חורין הוא אדם שמתגבר על טבעו אחרת יהיה משועבד להכרח של טבעו[9], עמנואל קאנט (1724-1804) חשב להבנתי שחופש נמדד בעיקר כשאדם מתנגד לנטיותיו בעבור החובה המוסרית.[10]
• אני חושב שבהכרח אנחנו מניחים בשימוש שלנו בשפה את היותנו יצורים חופשיים. אני מבין את שפינוזה כך שאנחנו נשמעים להכרח של טבענו כאשר אנחנו נשמעים לעצמנו ולא הולכים שבי אחרי הסביבה שלנו, ככל שנטיב לחקור את הטבע של עצמנו ונגיע למסקנות קיומיות בכוחות עצמנו וללא שום כפייה חיצונית של הסביבה נהפוך להיות יצורים יותר חופשיים באופן טבעי.
• אך החופש שאני מדבר עליו לא תלוי בכלום מלבד עצמנו שהרי לטענתי איזו פעולה שנעשה או שלא נעשה תהייה תלויה תמיד ובהכרח בחופש שלנו שלא תלוי בכלום מלבד עצמנו שנפעל כך או אחרת (ללא קשר לבחירה שלנו ללכת או לא ללכת שבי אחרי הסביבה שלנו). אנחנו נקבע כמה חופשיים אנחנו באמת מרגישים ולא נזדקק לשום חוקיות טבעית שתשחרר אותנו לחופשי משום שאנחנו חופשיים כעת לקבוע כמה חופשיים אנחנו מרגישים, לטענתי זה כבר יכול לשחרר את נפשנו מכל הכבלים. בכל אופן, אני בהחלט מקבל שמבחינה פרטית דבריו של שפינוזה יכולים לתת מזור לנפש האדם ולשחררה לחופשי בדיוק כפי שהוא התכוון.
• בשונה מפרופ’ ליבוביץ אני לא חושב שאיננו חופשיים ברגע שאנחנו מוכרחים להתחשב באדם אחר, אנחנו בכל מקרה חופשיים לתפיסתי. יתר על כן, אל לנו לחשוב בהכרח שאדם הוא בן חורין רק ברגע שהתגבר על טבעו ושחרר את עצמו מתלות בטבע, בטבע גם אפשר להתגבר ולהיות בן חורין כמו ששפינוזה הציע, ואם נשחרר את עצמנו עד הסוף מתלות בטבע באיזה מובן נוכל להבין שאיננו משועבדים לדבר מה? שהרי ככל שאנחנו יכולים לדעת רק בטבע אנחנו יכולים להכיר בכל הדברים, גם אלו שמחוץ לטבע.
• עמנואל קאנט התקרב יותר למה שאני מכווין אליו, רק על ידי ויתורים, התפשרויות וכדומה, תהיה אפשרות לכולנו לממש את החופש בצורה שוויונית בעבור כולם ואין זה מונע בהכרח מזהות מסוימות להגן על זהותה ולא להתפשר על שום דבר.
• מעשה שכזה יכול להיות לא מוסרי בעליל ולמשל במקרה של מישהו שמוכן לרצוח אחרים משום שזו נטייתו הטבעית והוא חופשי לכך, אך יכול להיות מעשה שכזה שהוא לגיטימי ביותר מבחינה מוסרית וזאת במידה שהוא נעשה מתוך כוונה מרבית להתחשב בחופש של כולם להגשים את עצמם. למשל, אדם שיהיה מוכן להגן על עצמו ו/או סביבתו מפני מרצח גם כשעצם מעשה ההגנה עלול לעלות בחייו של המרצח, ו/או עלול לעלות בחייו של זה המנסה להגן על עצמו ו/או סביבתו מפני המרצח.
• יהודי ייחודי ואחר : אתה חושב שאתה חופשי?
• יהודי אחר וייחודי : אני לא חושב, זה עניין של וודאות. זה כמו שתשאל אותי אם כואב לי או שאני רעב. כל השימוש שלי בשפה הוא חופשי לבחירתי, אני בוחר את המילים, את הסדר שלהן ואת הכוונה שאני מנסה להעביר. אני חופשי גם סתם להמציא ולהשמיע מילים ללא שום כוונה מסוימת או בחירה עניינית של סדר המילים אבל אז איזה מן מובן יהיה לזהות שלי? על מה היא תדבר? למה היא תתכוון? איך היא תוכל להיות חופשייה להגשים את עצמה לרצונה בעולם? זהות שכזו לא תצליח לתקשר לא עם עצמה ולא עם אף אחד אחר.
• למעשה אני אומר שאני מניח מראש את החופש כשאני משתמש בשפה, אותו חופש שמאפשר לי לעשות בה סדר וליצוק לתוכה משמעות עומק וכוונה. המילים מתאימות לעולם בדיוק ולא מפספסות אותו אפילו קצת, המובן היחיד האפשרי בוודאות לחופש בעולמנו הוא רק במסגרת העולם ולא מחוצה לו. אין שום מובן לדבר בוודאות על חופש בעולמות אחרים בשעה שאין לנו שום גישה לעולמות שכאלה, אולי המילה חופש אפילו לא קיימת שם? ואולי אין שם בכלל מילים? למה בעצם שלא יהיו? יתכן שאין, וזו בדיוק הנקודה. אנחנו לא יכולים לדעת בוודאות דברים שהם מחוץ לעולם הזה ולכן לטענתי חשובה ביותר ההבחנה בין אמונה לידיעה.
• יהודי ייחודי ואחר : עד כמה שמשחקי המילים האלו יכולים להיות הגיוניים.
• יהודי אחר וייחודי : בדיוק.
• יהודי ייחודי ואחר : אתה יכול לתת לי דימוי לזה שהמילים לא מפספסות את העולם אפילו קצת?
• יהודי אחר וייחודי : דמיין את עצמך יושב בחדר חשוך, ודמיין את עצמך יושב בחדר מואר. האם היית יכול לדמיין את החדר החשוך ללא המושג מואר? ואת החדר המואר ללא המושג חשוך? שהרי כל מה שאתה יכול לומר על חדר חשוך זה משום אתה יודע שאינו מואר וכל מה שאתה יכול לומר על חדר מואר זה משום אתה יודע שאינו חשוך.
• אתה יכול לדמיין חדר שאינו מואר או חשוך באיזה שהוא אופן? המילים מאפשרות לדמיין ולתאר את המציאות בדיוק כפי שהיא היות שהן חלק מהמציאות ולא נפרדות ממנה בבועה משל עצמן, המילים אינן מנותקות מהעולם שהרי הן אותו חלק שמתאר את המציאות ורק אם הן לא היו חלק מהמציאות לא היינו יכולים לתאר אותה במילים.
• יהודי ייחודי ואחר : איך אתה מבדיל בין ידיעה לאמונה? מה אתה יודע בוודאות? מה אתה חושב לגבי הטלת ספק?
• יהודי אחר וייחודי : וודאות היא עניין של הרגל לגבי מצב עניינים מסוים שאני לא יכול לחשוב עליו אחרת למשל בוודאי שאני לא יכול לחשוב לעוף וגם לא לעוף באותו הזמן. לגבי ידיעה ואמונה, אני יודע עובדות ומאמין בדברים שלא ניתן להסביר עובדתית. למשל אני יודע שיש לי חתולה לבנה ואני מאמין בעולם הבא. כל השימוש שלי במילים, לדעת להאמין או להיות בוודאות לגבי מצב עניינים מסוים נועד לשרת את אותה המטרה מבחינתי והיא לתאר את המציאות בדיוק כפי שהיא.
• באשר להטלת ספק, זו הייתה פופולרית עוד מימי היוונים. למשל ארקסילאוס[11] (315 לפנה”ס – 240 לפנה”ס) טען שאין שום קריטריון לאמת והסיק שאם אין שום קריטריון לאמת אז גם לא ניתן לדעת שום דבר באמת. אף פעם לא יכולתי להאמין לאותם ספקנים שהם ספקנים במלוא המובן של המילה, חשבתי שזה שהם מטילים ספק מעיד על כך שאינם מטילים ספק בכך שניתן להטיל ספק במה שזה לא יהיה שהם מטילים בו ספק, הספקנות שלהם לא הייתה נראית לי באמת גורפת כמו שהם מתגאים בה.
• בהמשך ההיסטוריה רנה דקארט (1596-1650) מפתח מתודה ספקנית חדשה, להבנתי מלכתחילה המתודה שלו היא מכשיר בעבור וודאות פילוסופית ובאמונה שלו עצמה שיש דברים שאין להטיל בהם ספק אינו מטיל ספק אך הוא רוצה להוכיח אותם פילוסופית לכל מי שאינו מאמין וכך לפחות התרשמתי מהאיגרת שכתב אל כבוד הדיקן והמלומדים של הפקולטה הקדושה לתיאולוגיה בפריז.[12]
• במסה שכתב דקארט ‘הגיונות על הפילוסופיה הראשונית’ (1641)[13], הוא יוצא למסע פילוסופי-ספקני ומוכן להרחיק לכת ולשאול איך ניתן לדעת משהו אחד לפחות שבכלל לא תלוי בעולם החושי והוא שהמשפט ‘[…] הנני, אני קיים […]’ (היגיון שני, רנה דקארט, עמוד 54), אמיתי באופן וודאי?
• דקארט מגיע למסקנה שאפילו שד מתעתע ששולט במחשבות שלו לא יכול לקחת ממנו את הוודאות שהוא (האני) חושב את המחשבות שהוא חושב ויש דברים שניתן להבין אותם באופן שלא תלוי בשום דבר מהעולם החושי, האני החושב הוא עובדה משמעותית יותר מכל תפיסה חושית, תהיה אשר תהיה.
• דקארט מגיע לוודאות ראשונית: ‘הנני, אני קיים: דבר זה ודאי הוא. אך במשך כמה זמן? כל-עוד אני חושב’ (היגיון שני, רנה דקארט, עמוד 56), ובהמשך ההגיונות: ‘[…] שמתוך כך שהטלתי ספק, יכולתי להסיק שאני נמצא’ (היגיון שלישי, רנה דקארט, עמוד 73).
• מה שבעיקר למדתי מדקארט זה שלא הכל עניין של עובדות חיצוניות וגם שהאמונה יכולה ללמד הרבה פילוסופיה. לודוויג ויטגנשטיין (1899-1951) כותב ‘בטרקטטוס לוגי-פילוסופי’ (1921)[14] בסעיף 6.36311: ‘שהשמש תזרח מחר זו השערה; ופירושו של דבר שאיננו יודעים אם היא תזרח’ אבל הדבר נראה לי קצת מוזר..
• היה לי מרצה יקר ללוגיקה שהציע התערבות לכל הכיתה, הוא החזיק צרור מפתחות ביד ושאל מי מוכן להתערב איתו שברגע שישחרר את צרור המפתחות הוא לא ייפול לרצפה? אם יתברר שהמתערב צודק וצרור המפתחות לא ייפול לרצפה הוא יקבל מהמרצה מיליון שקל ואם המתערב יפסיד הוא ייתן למרצה שקל אחד. אף אחד לא היה מוכן להתערב חוץ ממני, ידעתי שאני אפסיד אך העיקרון ששום דבר לא מובן מאליו היה חזק ממני.
• אני חושב שלהגיד שזו השערה שהשמש תזרח מחר פשוט לא מנצלת את ארגז המילים שלי כפי שהוא באמת מאפשר לי להכיר את המציאות ושבעזרתו אני יכול לחיות באמת ובתקווה. אני יודע שהשמש תזרח מחר (כל עוד מדעי הטבע אינם מספרים אחרת) ואני יודע שכואב לי, זו לא השערה.
• באותה מידה שאני מרגיש בצורך להגיד שאני יודע אני מרגיש את הצורך להגיד שאני מאמין או שאני בוודאות לגבי מצב עניינים מסוים, אני מנסה לתאר את המציאות כפי שהיא בשביל שאוכל להבין אותה ככל שאני מסוגל, אני לא נותן לעובדות לבלבל אותי. ההבנה הזאת עוזרת לי לייחס טעם ומשמעות למציאות כפי שהיא באמת יכולה להתגלות בפנינו. אמונה היא מילה יציבה בדיוק כמו ידיעה וודאות, למה שאחשוש להשתמש בכל אחת מהמילים שהשפה מאפשרת לנו בשביל להפיק את מרב הטעם לחיים שעולמנו יכול להציע?
• יהודי ייחודי ואחר : אני לא יודע למה שתחשוש, אך אתה יכול לקוות שאין לך ממה לחשוש שהרי אתה תמיד יכול להאמין שיכולה להיות סיבה טובה שאין ממה לחשוש כלל. תגיד, מה הסיפור שלך בנוגע לכל החופש הזה?
• יהודי אחר וייחודי : הסיפור שלי?
• יהודי ייחודי ואחר : כן.
• יהודי אחר וייחודי : למה זה בכלל מעניין?
• יהודי ייחודי ואחר: שבטח לא יכולת לחשוב על כל מה שחשבת אם לא היית מי שאתה, אתה האחר ממני והייחודי בעצמו בדיוק באותה המידה שאני אחר לך וייחודי בעצמי.
• לא יכולתי להמשיך ללכת בחלל הזה בעקבות הזמן בדיוק כפי שהלכתי אלמלא הייתי אני, ואתה לא היית יכול ללכת בחלל הזה בעקבות הזמן אלמלא היית אתה. אם אתה חושב שהשפה והמילים שלנו עונים באמת על המציאות כפי שהיא נתפסת על ידינו, סיפורם של כולם חשוב בשביל שנוכל לשמוע אותו ואולי להבין איזו שהיא משמעות חדשה על החיים.
• נלך בעקבות המילים שלהם ונחפש את המשמעות בין המילים, בין המשפטים, בין העובדות ובין השורות. הסיפור אף פעם לא במילים או במשפטים הוא ביניהם, אחרת המילים והמשפטים היו סתם משעממים וניצבים שם ללא שום משמעות במעברים ובעקבות שנשארים לאורך הסיפור.
• סיפורם של כולם ייחודי ואחר וזוכה לזווית ייחודית על העולם ורק אם נמשיך להתעקש לשמוע אותו נבין את הזווית הייחודית הזו למרות שלעולם לא נוכל ממש להסתכל דרכה.
• ראה למשל את מרדכי מרטין בובר (1878-1965) במאמרו ‘אני-ואתה’ (1923)[15], שם הוא כותב להבנתי על האופן שבו הייחודיות והחשיבות שבדיאלוג באה לידי ביטוי בשפה וביחס שהיא מייצרת לאחר, במקום שנאמר אני–לז הוא מציע שנאמר אני–אתה, אפילו ביננו לבין עצמנו. כך יתאפשר יחס של זיקה שיקרב ביננו ולא ירחיק ביננו על ידי יחס של זרות, בזכות הזיקה הזו נוכל להבין אחד את השני טוב יותר ונעניק מעמד ייחודי לאחר.
• כמו כן, להבנתי ניתן ללמוד עוד בעניין זה מעמנואל לוינס (1906-1995) וזאת בזכות הפילוסופיה שלו שלמיטב הבנתי שמה לאחר מעמד מיוחד, מעמד כזה מיוחד שאינו מאפשר לעולם לחוש את רחשי ליבו של האחר, ומשום כך עלינו האחריות המוסרית לשמור עליו ולתת לו את כל כולנו כשאנחנו פוגשים אותו.[16]
• ללוינס יש ביקורת על בובר בנוגע לסוג היחס שהוא מציע במאמרו ‘אני-ואתה’ ואפילו הייתה ביניהם התכתבות בנידון.[17] לוינס מפרש את היחס בין האני והאתה אצל בובר בתור יחס פורמלי ולא קונקרטי והיחס שלנו לאחר צריך לתפיסתו להתבטא לא רק בפה ובדיאלוג אלא נדרש מאיתנו להשתמש גם ביד שנותנת.[18] דהיינו, זה דורש לא רק את הפה המדבר אלא את כל הגוף שלנו שאנחנו צריכים לתת לאחר בשביל לפגוש אותו ואם לא עשינו זאת אנחנו פספסנו איתו את הפגישה.
• אני מסכים במידה מסוימת גם עם בובר וגם עם לוינס, בשונה מעמדתו של לוינס אצל בובר היחס לאחר הוא קונקרטי מאוד והמילים נוגעות ממש ללב של כולנו ועל כך למדתי מסיפור הפיכת הלב של בובר.[19] לא חייבים בכלל לגעת אחד בשני בשביל שנצליח להשפיע אחד על השני. אם כי ברור לי שבהרבה מקרים לא הכל נשאר בפה וצריך גם לעשות מעשה בעבור האדם האחר שנמצא מולנו בשביל ליצור סימטרייה ושוויון בין שני הצדדים.
• אני מבין את לוינס כך שלעולם לא נוכל להיכנס לגופו של האחר ולהבין את רחשי ליבו עד הסוף ומשום כך הוא מציע שנגלה לאחר יחס שיתקן את חוסר הסימטריות הזו באופן לא סימטרי, למשל דרך השפה ניצור סוג של אפליה מתקנת כאשר נשים את מעמדו של האחר לפנינו ומעלינו. במקום שנאמר אני-ואתה נאמר אני-ואדוני, בנוסף לא נסתפק רק במישור הלשוני אלא ננסה גם להגיע ליד של האדם האחר שנמצא מולנו, למשל נעזור לו לחצות את הכביש במקרה הצורך.
• אף על פי כן ולמיטב הבנתי את רוח דבריו של בובר, הוא כבר לוקח בחשבון שאנחנו נמצאים במצב סימטרי ושיוויוני, ולדבריו ‘בראשית שוררת הזיקה’[20], ולכן אין מבחינתו שום סיבה לא לגלות מלכתחילה מבחינה לשונית את הזיקה הזו לאדם האחר שנמצא מולנו ולמשל נאמר אני-ואתה ולא ניצור חוסר שוויון וסימטרייה כשנאמר אני-ואדוני.
• יהודי אחר וייחודי: תגיד, ואיזה תפקיד משחק החופש בפילוסופיה שלהם?
• יהודי ייחודי ואחר: לוינס להבנתי מניח את החופש אך בשביל לבטא אותו באופן מרבי הוא מבקש מכולנו שנשים את רצונו של האחר לפני רצוננו שלנו ועל כן אנחנו חייבים לאחר את עצמנו[21] ומכאן לתפיסתי גם מתחייבת האחריות שלנו לשמור על עצמנו ולא רק על רצונו של האחר על פי דבריו של לוינס.[22]
• להבנתי גם בובר מניח את החופש אך מציע דרך שונה שדרכה החופש של כולנו יכול להתבטא בצורה מרבית כך שלשיטתו מבחינה מעשית המאמץ בשפה יהיה שאף אחד לא יהיה לפני או אחרי אף אחד אחר ושאף אחד לא יהיה מעל או מתחת לאף אחד אחר, רצונם של כולם שווה באותה המידה וכולם נמצאים באותו המקום.
• אגב נזכרתי שעוד קודם ללוינס ובובר גם הרמן כהן (1842-1918) דיבר על האני והאתה בספרו ‘דת תבונה[23] ממקורות היהדות’ (1919)[24]: ‘ואולם לאחר שהאני שלי נקנה לי בעזרת ”האתה”, הרי עד שאני בא להטיל על עמיתי את צדקות-עצמי, כביכול, מוטב שאידרש לעיון בשאלה עדינה זו בי גופי.’[25]
• השאלה העדינה שהרמן כהן דן בה היא שאלת מקורה של הרשעות? ולהבנתי כהן מסביר שלפני שאנחנו מתהדרים במילים יפות בשעה שאנחנו נותנים עצות לאחר ראוי שנבדוק את עצמנו טוב טוב שקודם כל אנחנו בעצמנו איננו רשעים ולא נותנים עצה רעה לאחר שיכולה להכשיל אותו כך שנעשה עבירה בעצמנו שתכשיל גם אותו.
• להבנתי את כהן האחריות היא קודם כל שלנו, כולנו יכולים תמיד לטעות ודברים רעים יכולים תמיד להתרחש ובאשר לשאלת הרשעות הדבר תלוי קודם כל בניסיון הפרטי של האדם להימנע מלהיות רשע בשביל לצמצם את הרוע בעולם.
• בפסקה העוקבת כהן משווה את יחזקאל וסוקראטס כאשר לפרשנותו יסודה העמוק של הדת בעבור יחזקאל ויסודה העמוק של הפילוסופיה בעבור סוקראטס היא בהכרתו העצמית של האדם.[26]
• אני חושב שכהן, בובר ולוינס מציעים דרכים שונות ושימושיות שיכולות לאפשר לחופש של כולנו להתגשם בצורה יותר מרבית. בעיקר אני למד מכולם שכאשר אנחנו פוגשים את האחר צריך לבחון קודם כל את עצמנו ולהתייחס לכל מקרה לגופו, לטענתי הניסיון שלנו לחתור לשוויון וסימטרייה מול האחר צריך להיות תמידי בכל מקרה בשביל להבטיח שהשוויון והסימטרייה ימשיכו להתקיים במציאות המשתנה גם אם נדמה לנו שהשגנו אותם מבחינתנו ואפילו בהסכמה משותפת, שלא נתקבע בטעות באשליות בשעה שאין סימטרייה ושיוויון בין כל הצדדים.
• אם חשבת שזו בעיה פילוסופית שלא נוכל ממש לחוש את רחשי ליבו של האחר ובחלק מהמקרים להבין את דעתו עד הסוף, לטענתי זו לא בהכרח בעיה פילוסופית משום שאין זה מרוקן את הטעם לנסות להבין אותו במציאות שכזו.
• גם אם אנחנו לא מצליחים להבין לגמרי את האחר לפחות כולנו יכולים להבין שהאחר אינו שונה מאיתנו במובן הזה שלכולנו יש מכנה משותף והוא שכולנו אחרים באופן מסוים ולכולנו יש זווית ייחודית שדרכה אנחנו מתבוננים באותה המציאות.
• אני חושב שלפחות באותה המידה (אם לא כפליים) ראוי לשים את הדגש על המשותף ביננו ולא רק על מה שהופך אותנו לאחרים אחד מהשני, זה יעזור לתפיסתי לטשטש את ההבדלים בינינו, מה שבתורו יאפשר יותר זיקה אחד לשני ופחות מרחק אחד מהשני, שיתקרבו הלבבות.
• בבקשה ספר לי משהו על עצמך.
• יהודי אחר וייחודי : רגע, אתה אומר שכל אחד והצלקות הפרטיות שלו?
• יהודי ייחודי ואחר : נכון, אבל אני יכול להבין עליהם משהו אם תספר לי איך הן קרו. עכשיו בבקשה תספר לי משהו על עצמך.

לֶךְ-לְךָ החלק האמצעי

ללכת על חבל דק מאוד

• יהודי אחר וייחודי : אני מרגיש שאני הולך על חבל דק מאוד. אני מדבר על דברים נפיצים אבל אף אחד לא מוכן לדבר ובדרך כלל להקשיב ואם מישהו לא יעשה משהו הם יתנפצו בכל מקרה.
• יהודי ייחודי ואחר : ספר לי איפה גדלת? מה קרה לך?
• יהודי אחר וייחודי : …
• יהודי ייחודי ואחר : אתה חושב שאתה בן אדם טוב?
• יהודי אחר וייחודי : לא במיוחד ואולי זאת הבעיה.
• יהודי ייחודי ואחר : ואיך אתה מרגיש לגבי זה?
• יהודי אחר וייחודי : לפעמים נורא ואיום, כואב לי הכל. אך אני מעדיף להישאר אנושי מאשר לחשוב כמו מלאכים בשמיים ככה אני משחרר מהכאב, אמנם לא לחלוטין משום שאז ארגיש חסר אחריות. לא בכוחי לתפוס שהאלוהים יצפה שאסבול כל חיי גם אם אני הנורא שבנוראים, עלי להניח שכל עוד אני ממשיך להתקיים אני יכול לקוות שיש לזה איזה ערך מבחינתו, אחרת למה שלא היה מעלים אותי אם הייתי חסר ערך לעולם? אם אתה מאמין תן לאלוהים להחליט אם אתה שווה ערך. גם אם אינך מאמין באלוהים זכותך לקוות תמיד שהחופש שלך לחיות שווה ערך כל שהוא לא משנה מה תעשה, שהרי אתה ממשיך להיות כאן והחופש שלך לנסות להגשים את זהותך העצמית ממשיך להתקיים, החופש הזה הוא בעצמו יכול להיות בעל ערך בעבורך שכן החופש שייך לכולם באותה המידה ללא קשר לייחודם ואחרותם.
• יהודי ייחודי ואחר : תגיד ואיך אתה בדיוק חופשי אם אתה נשמע לרצון האלוהים?
• יהודי אחר וייחודי : אני חופשי משום שלרצונו גם שיהיה כרצוננו (גם לעשות לרצונו). לטענתי אם לא נשמע לאלוהים כרצוננו, אנחנו עלולים לצמצמם את רצונו: שנעשה לרצונו גם כרצוננו. חשוב להבהיר שדעתי שאנחנו עלולים לצמצם את רצונו אך אין זה הכרחי שנצמצם את רצונו, זאת משום שרצונו הוא גם שיהיה כרצוננו (גם לעשות לרצונו) אך לא בהכרח שנעשה לרצונו כרצוננו. בכל אופן הוא נתן לנו את החופש להישמע לרצונו או לרצוננו.
• יהודי ייחודי ואחר : אתה חוזר בתשובה?
• יהודי אחר וייחודי : מדוע אתה שואל?
• יהודי ייחודי ואחר : אתה כל הזמן מדבר על אלוהים והתורה, אתה לא חושב שזה לגיטימי שאשאל?
• יהודי אחר וייחודי : לא ממש, זה לא עניינך. אך אספר לך בכל זאת משום שזה מסקרן אותך ואני מכבד אנשים סקרנים. אני תמיד חוזר בתשובה, או יותר נכון לומר אני תמיד מוכן לחזור בתשובה. פעמים רבות חשבתי שהתשובה לשאלות שלי היא X ואז חזרתי בשאלה לגבי X ומצאתי תשובה חדשה שהיא Y. העיקר מבחינתי להיות מוכן לחזור בתשובה תמיד משום שאני מחפש את האמת ורוצה לדעת מה היא התשובה? X או ?Y ובמקרים שהמציאות דוחפת אותי לפינה אני מרגיש חייב לשאול שאלות בשביל למצוא את התשובות. היו לי ספקות אך האמונה שמרה עלי מלהטיל ספק בדברים מסוימים.
• יהודי ייחודי ואחר : איזה ספק למשל?
• יהודי אחר וייחודי : תהיתי איך יכול להיות עולם כל כך מורכב? לפעמים הוא יכול להיות כל כך טוב ויפה אבל פעמים רבות פגשתי בו סבל ורוע מכוער. בתנ”ך איוב שואל את אשתו: ‘[…] אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל (?) […]’ (איוב ב, י), וברוח דבריו של איוב אין לי מסוגלות לחשוב על עולם שבו הטוב מנותק מהרע או שהרע מנותק מהטוב. גם אם כל העולם היה טוב, בכל מקרה הייתי מבין זאת משום שאינו רע, וגם אם כל העולם היה רע, בכל מקרה הייתי מבין זאת מאחר שאינו טוב.
• בכל אופן אני תמיד יכול לקוות שלא יהיה רע יותר, שדברים יכולים להשתפר ולפחות לדמיין שהיה יכול להיות אחרת, גם אם העולם כולו טוב, עדיין אפשר לקוות שיהיה יותר טוב, כל זאת הופך את פני הדברים לטובים יותר ומאפשר לי תמיד להסתפק במה שיש לעולם להציע.
• מה שעיקרי מבחינתי זה שהטוב הזה שאני מדבר עליו ושואף אליו בתקווה הוא חלק מאותה המציאות שיש בה גם את כל מה שאני מכנה רע. ובתור חלק מהמציאות בדיוק כמות שהיא, לא יכולתי לדמיין איזה שהוא טוב אחר שיכולתי לקוות אליו, טוב אחר שנמצא במקום אחר. אני תמיד מקווה שהטוב נמצא בעולמנו גם אם אינני חש שומע או רואה אותו הוא לא נמצא באיזה עולם אחר. אין לי בעיה לקוות שיכול להיות טוב בעולם אחר פשוט אני תמיד מקווה שהוא עוד קודם יופיע בעולם הזה.
• יהודי ייחודי ואחר : היו שקראו לך כופר?
• יהודי אחר וייחודי : רמזו לי חצי בצחוק וחצי בחשש. אני לא כופר באלוהים, לא כופר במצוות שלו ולא במציאות שהוא ברא. אני אכן שואל שאלות וחושב מחשבות, למה שאוותר על החופש שלי לחיות במציאות כפי שהיא ואבחר לחיות באשליות? אשליות יכולות לשקר ולהגביל את היותי יצור חופשי משום שלעולם לא אוכל לזהות אם באמת אני פועל לרצוני החופשי או שזו רק אחיזת עיניים שנוצרה בדמיוני.
• יהודי ייחודי ואחר : מה אתה חושב לגבי מה שקורה עכשיו במדינה שלנו?
• יהודי אחר וייחודי : זו שאלה פוליטית?
• יהודי ייחודי ואחר : לא.
• יהודי אחר וייחודי : יופי.
• קשה לי עם העובדה שמכל הצדדים אנשים מוכנים להרוג בשם האלוהים, אינני יכול לדמיין אלוהים שהיה רוצה ממני להרוג אנשים ועוד גרוע מכך בשמו. אברהם אבינו הקשיב לקולו של האלוהים, הוא היה מוכן לעקוד את בנו היחיד והאהוב ומכך אני לומד על החשיבות לשמוע בקול האלוהים היחיד ובאהבה הכי גדולה שיש, אבל בימינו אינני יכול להעלות על דעתי שגם אם אשמע איזה מין קול שכזה יהיה זה קול האלוהים ובטח שיבקש ממני לעשות דבר נוראי שכזה.
• זאת לא יכולה להיות זכותם של אנשים לקחת חיים של אחרים בשם האלוהים, כולנו חופשיים להגשים את זהותנו ככל העולה על רוחנו אבל שלעולם לא נאמר שבשם האלוהים אנחנו מוכנים לגזול את זכותם של אנשים אחרים לחופש שלהם להגשים את זהותם. לטענתי, חובתנו לעשות מאמצים רבים בשביל להתחקות אחר הטעמים שבעקבותם זה אמור להיות כל כך ברור מאליו לשמוע בקול האלוהים בעבור אנשים שמאמינם בו בשביל למנוע בלבול קטלני, הרסני אכזרי ונוראי.
• החופש לחיות ולהגשים את זהותנו שייך לכולם באותה המידה, ואם אנשים מאמינים שהאלוהים העניק את החופש לבני האדם באיזו זכות הם מוכנים לקחת אותו? שאף אחד לא יחשוב שאין ערך לחיים של בן אדם אם האלוהים נתן לו את החופש להגשים את עצמו ככל שירצה. אל לנו לאבד את הטעם הבסיסי לזהותנו, הממשי הרוחני שמחייה והמרפא את נפשנו. הממשי הפיזיקלי זו רק מסגרת להגשים את החלומות שלנו, זו המסגרת היחידה שאנחנו יכולים לומר בעזרתה שאנחנו פועלים באופן חופשי או שמא מישהו מגביל את החופש שלנו להגשמה עצמית במסגרת הזו.
• יהודי ייחודי ואחר : אתה חופשי לעוף אם אתה רוצה?
• יהודי אחר וייחודי : זה בכלל לא משחק מילים רלוונטי, אני חופשי לעשות הכל במסגרת שעולמנו מאפשר אבל אני פשוט לא יכול לעוף בלי שאבנה לי עזר לכנפיים, זה לא אומר שאינני חופשי לבנות לי כנפיים.
• משה מנדלסון (1729-1786) מסביר בסוף מאמר הנקרא ‘על היכולת לדעת, היכולת להרגיש והיכולת לתשוקה’ (1776)[27], שאנחנו מקווים לבלתי אפשרי, היינו רוצים לעוף, להיות מלכי העולם כולו, לעולם לא למות, להיות בכמה מקומות בו זמנית וכדומה, אמנם משאלות כאלו לא יכולות להיות לעולם השיא בנפשו של בן אדם שחושב על דרך ההיגיון.
• לפיו של מנדלסון כאשר אנחנו מקווים לבלתי אפשרי הדבר = 0, הכוח של הרגע עצמו = 0, לתקווה רמה של כוח מת. מנדלסון מסביר שהתקווה לבלתי אפשרי היא חסרת כל כוח אפקטיבי בעבור התשוקה משום שאין לתשוקה שום ביטוי שיתכן מבחינה מעשית שיכול לאפשר לתקווה רמה של כוח חי.
• אם אתה חושב שזה שאני לא יכול להיות בשני מקומות בו זמנית זו הוכחה לכך שאני לא חופשי, לא הבנת אותי. אני לא חושב שיש שום מובן לדבר על חופש במונחים בלתי אפשריים שכאלו משום שאין לחופש שום מובן אפקטיבי, שום מובן אפשרי להיות חופשי באמת, שום מובן לחופש שאנחנו יכולים לדבר עליו ברצינות בעולמנו.
• יהודי ייחודי ואחר : אתה חופשי לפגוש את האלוהים אם אתה רוצה?
• יהודי אחר וייחודי : שוב זה לא משחק מילים רלוונטי, אני לא יכול לפגוש את מה שאני לא יכול לראות ואין לו דמות. אני חופשי לנסות אם אני רוצה אולם כמובן שהדבר לא יכול להיות מתואר בתור אפשרות ממשית מבחינה פיזיקלית. אף על פי כן, אני תמיד יכול להתחקות אחרי הממשות הרוחנית, תמיד יש מקום לתקווה למרות כל הכרח טבעי בעולמנו שמא לפתע דברים ישתנו או שיתכן ויש איזה שהוא טעם רק בעצם התקווה עצמה לשינוי.
• יהודי ייחודי ואחר : ממשות רוחנית? ממשי מבחינה פיזיקלית? עוד משחקי מילים?
• יהודי אחר וייחודי : ממש ככה, ברם השימוש במילה משחק היא לכל היותר מטפורה שמתארת את האפשרות ליצור דינמיות בשפה ולחדש אותה בהתאם למציאות המשתנה. השפה היא כלי רציני ביותר להתמודד עם המציאות ולא סתם עוד צעצוע שאפשר לשחק איתו בעולם.
• יהודי ייחודי ואחר : אתה מכיר את פארמנידיס והיראקליטוס?[28] אתה יודע שכבר דנו בשאלה האם טיבה של המציאות משתנה נכון?
• יהודי אחר וייחודי : כן, ‘אבל מאז ‘מים רבים חלפו מתחת לגשר’, שמעתי את המשפט הזה פעם בהרצאה מוקלטת של פרופ’ תמר רוס.[29] אני חושב ששניהם צדקו במובן מסוים, המציאות היא כמו לב פועם, היא אכן לא משתנה כפי שפארמנידיס[30] התכוון, היא לב אחד אם תרצה וזו באמת אשליה לחשוב שיש לנו יותר מלב אחד, אך הלב האחד הזה פועם ובמובן הזה היראקליטוס[31] צדק שהמציאות משתנה.
• יהודי ייחודי ואחר : איזה פילוסופים אתה אוהב? מי הם החשובים בעיניך?
• יהודי אחר וייחודי : אוהב? את מרביתם לא פגשתי אבל הם כולם חלק מהסיפור שאני מספר. אני אוהב מאוד את המרצים שמלמדים אותי באוניברסיטה הם כולם פילוסופים אמיתיים, אני פשוט רואה שהם ממשיכים לחפש את האמת, גם כל המורים שלי ליוגה.
• באשר לשאר האהובים אנסה להזכיר אולי את הכי משמעותיים לניסיוני, אני בטוח אפספס כמה, אברהם אבינו, כל הנביאים, קהלת, איוב, התורה היא הלב וכל התנ”ך הוא הספר הפילוסופי מבחינתי, הברית החדשה, הקוראן, פיתגורס, היראקליטוס, פארמנידיס, סוקראטס, אפלטון, אריסטו, פלוטינוס, אורליוס אוגוסטינוס, אל-פאראבי, אבן סינא, רש”י, אנסלם מקנטרברי, רבי יהודה בן שמואל הלוי, הרמב”ם, הרמב”ן, ניקולאוס קופרניקוס, ג’ורדנו ברונו, גלילאו גליליי, שפינוזה, דקארט, ליידי אן קונוויי, ג’ון לוק, לייבניץ, ניוטון, ג’ורג’ ברקלי, משה מנדלסון, שלמה מימון, דיויד יום, עמנואל קאנט, אדם סמית’, גוטהולד אפרים לסינג, הגל, ארתור שופנהאואר, קארל מרקס, קרל יונג, קרל המפל, פרויד, ניטשה, הרמן כהן, ג.א.מ. אנסקום, ברטראנד ראסל, ויטגנשטיין, הבעל שם טוב, ויליאם ג’יימס, מהטמה גנדי, טולסטוי, קרל פופר, עמנואל לוינס, ז’אק דרידה, האנס יונאס, תומאס קון, נלסון גודמן, הילרי פטנאם, חנה ארנדט, תמר רוס, ישעיהו ליבוביץ, אסא כשר, אבי שגיא, סר מייקל אנתוני הרדלי דאמט, נועם חומסקי, מישל פוקו, מרתה נוסבאום, ריי ברדבורי, מארסל דושן, פטנג’לי שכתב את היוגה סוטרות, ארג’ונה מהבהגווד גיטא, גאוטמה הבודהה וגם כל הסיפורים שקראתי באופנישדות ממש מופלאים.
• השנה הכרתי עוד פילוסופים חשובים ואת כולם אני מעריך. הפילוסופים שאני הכי אוהב והם הכי חשובים אלו האנשים שאני פוגש בחיי היום יום שלי, למשל ברחוב, במכולת, בספרייה ובמספרה זאת מאחר שהם אף פעם לא משקרים.
• בכל אופן, הרבה מהמחשבות שחשבתי הנחתי שגם אנשים אחרים חשבו וכך שמתי לב שהרבה מדברי הפילוסופים שקראתי שמעתי מאנשים שפגשתי בחיי היום יום. שאלתי את עצמי מה אנחנו מנסים לעשות בתור פילוסופים? להתחרות מי אמר ראשון? אני חושב שזו ממש לא חכמה לטעון שיש יותר טעם בדברים של זה שאמר אותם ראשון.
• אני בשנה השלישית שלי ללימודי הפילוסופיה, קראתי מספר ספרים, סיכומים ולא מעט מאמרים שחלקם היו מתורגמים, ראיתי סרטים וסרטונים שעסקו בפילוסופיה באופן ישיר או עקיף וניסיתי בעיקר לדיין עם המרצים שלי באשר לשאלות השונות שהתרוצצו בראשי. החשיבה הפילוסופית התחילה אצלי עוד קודם, בילדות, בשאלות לגבי סופיותיו או אין סופיותיו של היקום, שאלות בענייני מגדר ושאלות לגבי זהות דתית.
• השקיעה הפילוסופית המאוחרת יותר שחוויתי התחילה בסביבות גיל 20 שם התחלתי להתמודד עם בעיות רפואיות מורכבות, אני מוכר כנכה אך מצליח לתפקד בצורה תקינה ביחס לאוכלוסייה שנחשבת בריאה. לא יכולתי לאכול כמה שנים ועשיתי הרבה יוגה וקראתי בתנ”ך. רציתי ללמוד פילוסופיה אך לא הייתה הבטחה לפרנסה גדולה בתחום אז חשבתי להתחיל ללמוד מדעי החיים, להשתקם ואחר כך להמשיך ללמוד רפואה. שם קיוויתי שתתמלא רוחי במשמעות ואוכל גם לכלכל את עצמי. בכל אופן, לא המשכתי ללימודי רפואה אך כעת אני עובד בתור עוזר של רופאת משפחה (זו שטיפלה בי לאורך השנים) ובחרתי להניח לניסיון להתקבל ללימודי הרפואה ולהמשיך ולהתמקד בלימודי הפילוסופיה היהודית.
• יהודי ייחודי ואחר : אתה יכול לספר עוד על החיים שלך? אני רוצה להבין מה הרקע למחשבות הפילוסופיות שלך.
• יהודי אחר וייחודי : בסדר, כמו שאמרתי לך אני מכבד אנשים סקרנים. אני רוצה לדבר רק על עצמי משום שלכל אחד יש את הסיפור שלו אז בבקשה תכבד את זה שאני לא יכול לספר לך הכל.
• נולדתי בישראל, אמא שלי עלתה לארץ מארמניה בעקבות אבי הביולוגי שיצא מהתמונה כשהיא הגיעה לארץ. סבתא וסבא שלי גידלו אותי עד גיל שמונה וחייתי את מרבית שנותיי עד אז בעיר אשקלון יחד עם אמא שלי, דוד שלי, סבא וסבתא שלי.
• סבא, סבתא, ההורים של סבא ודוד שלי הגיעו כולם בעקבות המצוקה שאמא שלי חוותה כאשר נשארה לבד בישראל, בני משפחה נוספים נשארו בארמניה או עלו מאוחר יותר לארץ ישראל.
• סבא שלי מצא עבודה בתור מכונאי וכך הצליח לפרנס את המשפחה, בארמניה הוא היה מהנדס מכונות ואת השפה הזאת הוא הכיר מה שאפשר לו לעבוד בארץ במהרה. סבתא שלי הייתה רופאת אף אוזן גרון שנאלצה להפסיק לעבוד כרופאה וגידלה אותי בזמן שאמא שלי מצאה עבודה בבנק.
• בבית דיברו בעיקר רוסית וגם ארמנית אך אמא שלי השתדלה מהרגע הראשון לדבר איתי עברית בשביל שלא אפגר בחומר. בכיתה א’ קיבלתי 20 במבחן בעברית שבו הייתי צריך למיין את סדר אותיות האלפבית המבולגן, פשוט העתקתי את אותו סדר אותיות שהם הופיעו, שמחתי שלא קיבלתי 0. כשחזרתי הביתה עם הציון אמא שלי הכריחה אותי ללמוד את סדר האותיות ואני זוכר את עצמי עובד על זה בחוסר סובלנות בשולחן הקטן בסלון בזמן שבני המשפחה עסוקים בעניינם.
• לא אהבתי מאוד ללמוד בילדות אך הייתי סקרן, בכיתה ב’ כשדוד שלי אסף אותי מבית הספר התבוננו בשמיים ושאלתי אותו לגבי החלל והיקום אני חושב ששם התחלתי לחשוב על השאלות הגדולות של החיים.
• למרות שלא היינו משפחה בעלת אמצעים לא חשתי בשום מחסור מעולם, למשל סבא שלי היה משאיר לי אגורות בעקבות בדרך מהמיטה לדלת הכניסה של הבית כשהייתי מתעורר בבוקר בשביל שאוכל לקנות גולות, זה היה ממש כיף.
• דרך אגב לסבא אני קורא אבא, ידעתי שהוא לא האבא הביולוגי שלי אך היה ברור לי שאני חופשי לקבוע מי המשפחה שלי באמת. עליי להודות שהייתי תמים במיוחד ועד גיל שמונה עוד הייתי בטוח שחסידות מביאות ילדים לעולם. באשר למגדר תהיתי מאז שאני זוכר את עצמי פחות או יותר מה הסיפור הגדול שכולם מתבצרים בגדרם? במקרים מסוימים הייתה לי ביקורת אבל זה לא היה העניין, פשוט לא הבנתי מה הסיפור שאנשים עושים מזה כל כך. ידעתי שאני חופשי לעצמי ואף אחד לא יכול להתערב לי בעניין הזה, זה שלי פרטי ואני לא חייב לאף אחד דין וחשבון על כך.
• בילדותי הספקתי להתגייר, המשפחה שלי מורכבת מהיסטוריה בעלת שורשים נוצריים ויהודיים ולא הוכרתי כיהודי, האמת שגם לא חשבתי על זה עד אז. סבתא של סבא שלי הייתה יהודייה שהיגרה לארמניה מלטביה לאחר שהוריה היגרו ללטביה מגרמניה. סבא רבא של סבתא של היה כומר נוצרי שכונה ‘הכומר-המשוגע’, הוא היה ידוע בנדיבות ליבו למשל כשהיה מוציא דברים מהבית בשביל לחלק לנזקקים וכשהיה מסתובב ברחוב היה משיל את גלימת הכומר שלבש בשביל להביאה לנזקקים ואז חוזר חלילה לכנסייה או לביתו בשביל להשיג גלימה חדשה.
• סבתא רבא שלי (אמא של סבתי) הייתה מנהלת מחלקת טיפול נמרץ בבית חולים בארמניה וגם טייסת. היא ביקרה בארץ מספר פעמים, הייתי אולי בן חמש וכשהלכנו ברחוב, בדרך למגרש המשחקים, היא דאגה לשאול כל אחת ואחד מהיושבים בספסלים מה שלומם? רובם היו מבוגרים מאוד ודיברו לאט, היא דאגה להתעכב ארוכות, זה לא הפריע לי.
• מאוחר יותר אמא שלי התחתנה שוב ונולד אחי הקטן והאהוב. תמיד אמרו לי שהוא אח חורג, בכלל לא הבנתי למה שיקבעו לי דבר שכזה, אני חופשי לקרוא לו אח שלי. תמיד הייתי בטוח שיש לנו ארבע אמהות ושלושה אבות, אנחנו תמיד חופשיים לקרוא למי שאנחנו רוצים אח שלי ולא שום דבר אחר.
• עברתי מספר בתי ספר לאורך השנים ובתיכון הרחבתי מגמת ביולוגיה וביוטכנולוגיה, אך האמת שבגדול אהבתי את כל המקצועות. חיבבתי עוד ללמוד תנ”ך, היסטוריה ומחשבת ישראל ואהבתי גם מתמטיקה אך התעניינתי יותר לעשות דברים אחרים חוץ מלתרגל אותה, את האנגלית למדתי מצפיה בסרטים בעיקר, גם צרפתית למדתי ממש קצת בבית הספר ועוד מעט מאוחר יותר בחיים, ארמנית אני לא יודע לדבר למעט מספר מילים ורוסית אני יודע לדבר.
• בכל אופן, סבלתי מבעיות רפואיות לאורך הילדות שלי שהתגברו משמעותית בשירותי הצבאי (בקורס חובלים) כך שבסופו של דבר השתחררתי בערך לאחר כשנה. בהמשך, אמא שלי התגרשה שוב וסבתא וסבא שלי עברו לגור יחד עם אמא שלי ואחי הקטן בשביל לעזור לנו. מאוחר יותר אמא שלי הצליחה לרכוש לנו דירה וסבתא וסבא שלי חזרו לגור באשקלון.
• השתקמתי לאורך השנים וגם יצא לי לעבוד בשדה התעופה בהחזרי מע”מ לתיירים, אחר כך המשכתי ללימודים באוניברסיטה וכל מה שכבר סיפרתי לך.
• יהודי ייחודי ואחר : מה אכפת לך כל כך מהיהדות או מפילוסופיה?
• יהודי אחר וייחודי : מה זאת אומרת מה אכפת לי? אתה לא רואה שאכפת לי? בגדול אני חלק מכל הסיפור הזה ואם אשאר אדיש אליו לא אוכל להיות נאמן לחופש שניתן לי להגשים את זהותי, לא אוכל להיות נאמן לחופש שניתן לכולנו להגשים את זהותנו, אם לא יהיה אכפת לי ארגיש שאני לא נאמן לעצמי ולאחרים וגם לאלוהים.
• יהודי ייחודי ואחר : האם אתה מדבר על חופש בכל מחיר? או שצריכים להיות גבולות לחופש? ומה דעתך לגבי ‘לוחמי חופש’ למיניהם?
• יהודי אחר וייחודי : ‘לוחמי חופש’? זה משחק מילים מלוכלך.. אני חושב שמשה מנדלסון יכול לעזור לך להבין את מה שאני חושב בעניין, תראה מה הוא כתב במסה שלו על השאלה ‘הארה מה היא?’ (1784)[32]:

[…] אם לא ניתן להפיץ אמת מסוימת המועילה לאדם והיא לנוי לו מבלי להרוס עד היסוד את עקרונות הדת והמוסר השוכנים בו באותה שעה, אזי על מפיץ הנאורות, שהמידה הטובה היקרה לליבו, לנהוג בזהירות ובמתינות, ומוטב לו לסבול את הדעה הקדומה מלגרש יחד עימה את האמת הכרוכה בה ללא הפרד. אמנם עיקרון זה משמש מאז ומתמיד מחסה לצביעות, והוא האחראי לכמה וכמה מאות שנים של ברבריות ואמונה טפלה. כל אימת שניסו ללכוד את העבירה, נסה זו אל המקדש. אף על פי כן יצטרך ידיד האנושות, גם בזמנים הנאורים ביותר, להתחשב תמיד במצב זה. קשה, אך לא בלתי אפשרי, לצייר את קו הגבול המבדיל כאן בין שימוש לבין שימוש לרעה.

• ותראה מה הוא כותב אחרי כמה שורות, עכשיו במקום המילה נאורות תחשוב על המילה חופש:

[…] שימוש לרעה בנאורות [בחופש] מחליש את החוש המוסרי, מוליד קשיות עורף, אנוכיות, כפירה בדת ואנרכיה. שימוש לרעה בתרבות יוצר התנשאות, צביעות, רכרוכיות, אמונה טפלה ועבדות. במקום שנאורות [שחופש] ותרבות מתקדמים יחד צעד בצעד, שם הם שומרים זה על זה בדרך הטובה ביותר מפני השחתה, שכן דרכי ההשחתה שלהן נוגדות זו את זו במישרין.

• מה זה להילחם על חופש? לתפיסתי אנחנו צריכים לעשות את מיטב המאמצים לשמר אותו ובו זמנית לאפשר לו להתגשם מבלי להרוס את הכל. שימוש לרעה בחופש ככל העולה לרוחו של אדם יכול לצמצם את האפשרות לחיות באופן חופשי בעבור כולם ובנוסף שימוש בתרבות שמנציחה את החופש שלה כחשוב יותר מתרבויות אחרות יכול לצמצם את האפשרות לחיות באופן חופשי בעבור כולם. אני למשל בעד שיהיו פחות לוחמים של חופש ויותר אנשים שמנסים להגן עליו למען כולם ולא רק למען תרבותם או גחמתם הפרטית.
• בשנת 1971 נועם חומסקי ומישל פוקו (1926-1984) קיימו מַעֲמָת[33] (דִּיבֵּיְט) שעסק בשאלה האם יש מכנה משותף שאנחנו יכולים לקרוא לו הטבע האנושי ואשר בזכותו נכיר אחד בשני כבני אדם? בנוסף, הם דנו בהשלכות החברתיות שעלולות להתעורר כתוצאה מעוצמות שונות של שימוש בכוח (חופש) למען צדק (חופש).
• למיטב הבנתי במַעֲמָת חומסקי מציע תיאוריה ועל פיה ישנו צורך פונדמנטלי בטבע האנושי לבירור יצירתי וליצירתיות חופשית ממגבלות, תכליתו של צורך זה הוא יצירה חופשית. הצורך האלמנטרי נדרש להיות ללא שום אפקט של כפייה מוסדית, אז לדבריו של חומסקי האנושות תוכל למקסם את האפשרות שלה לגלות את אותם מאפיינים פונדמנטליים של הטבע האנושי.
• מישל פוקו מצידו מתריע את חומסקי על הסכנות של התיאוריה שלו. פוקו לא מתיימר להציע תיאוריה נגדית לחומסקי, אך הוא כן מתעקש שלפחות כעת נדרש מאיתנו לבקר את המוסדות השונים בחברה בשביל לחשוף את הבעיות שלהן ולתקוף אותן אחת אחת.
• חומסקי מבהיר בתיאוריה שלו את החשיבות של חופש ללא גבולות בעבור הטבע האנושי, מנגד פוקו מתריע על המחיר היקר של חופש ללא גבולות ובה בעת מזכיר את החשיבות שלו כאשר אנחנו מתנגדם למוסדות השונים בחברה שלנו.
• פוקו וחומסקי מדגישים עד כמה אנחנו חופשיים וכמה כוח יש לנו לשנות את המציאות, אני מוצא טעם בדברי שניהם, יחד עם זאת אני רוצה להוסיף שבהרבה מקרים אנשים פשוט לא יכולים או רוצים ליצור דברים חדשים וגם בהרבה מקרים אנשים לא מעוניינים להגיב לדברים מסוימים, לכן מדוע שעל כן נשלול מהם את החופש שלהם ואת הכוח שלהם? זה שהם לא יוצרים דברים חדשים או מתנגדים למוסדות שונים לא אומר שהם שווים 0, יתכן שיהיו להם סיבות טובות מאוד לבחירותיהם, סיבות פרטיות וכלליות, ובכל מקרה של חברה מדכא יהיה קשה מאוד לצפות מאנשים שיעשו אחד מהשניים.
• אם יש משהו שהייתי יכול לומר לשניהם זה שאני לא בעד חופש בכל מחיר אלא בעד להגן על מרב החופש לכל אלו שחולקים בו יחד בעולם. אין חופש ללא גבולות, הם מגיעים יחד בארגז הכלים, אני מציע להתמקד בשאלה מתי נדרש לשים גבולות לשימוש בכוח (חופש) בשביל לאפשר את מרבית הצדק (חופש) לטובת כל אלו שחולקים בו?
• התבונן במה שעמנואל קאנט כותב במסה שלו ‘תשובה לשאלה: נאורות מהי?’ (1784)[34]:

[…] שבתנאים של חופש אין שום צורך לדאוג לשקט הציבורי ולאחדות הדעים בניהול ענייני הכלל. בני האדם מתגברים לאט-לאט בעצמם על גסותם, אם אין מתחבלים בכוונה תחילה תחבולות לקיימה בהם […]

• מה שאני מבין מדבריו של קאנט זה שבמצב אידאלי לא היינו צריכים לדבר על לוחמים או מגנים של חופש ויתכן והיינו פשוט חיים ללא שום מחשבה באשר למחיר שאנחנו צריכים לשלם לטובת החופש שלנו או ללא שום שאלה באשר לגבולות שאנחנו נדרשים לצייר למענו, אך זה לא העולם כפי שאנחנו מכירים אותו ואני מעדיף להתמקד בעולם כפי שהוא.
• יהודי ייחודי ואחר : היכן עומד החופש ביחס לערכים אחרים בזהותך?
• יהודי אחר וייחודי : ביחס לערכים אחרים בזהותי? אתה בעצם שואל אותי האם חופש הוא ערך עליון לתפיסתי?
• יהודי ייחודי ואחר : נניח.
• יהודי אחר וייחודי : זה לא שהחופש דגל בלבד בראש הפירמידה שאני מדמיין אך הוא גם הבסיס שמאפשר לבנות אותה. לתפיסתי ערכים עליונים במציאות משתנה זה דבר שקשה להצביע עליו, יש דברים שאני לא מוכן לעולם לעשות ואני חושב שראוי שאף אחד לא יעשה ולמשל כפי שהכירו חז”ל בשבע מצוות בני נוח[35].
• יש דברים שאני חושב שכל אדם חופשי לייחס ערך עליון לגביהם שלא מחייבים אחרים, למשל האמונה באלוהים, אבל הייחוס העליון הזה אף פעם לא אמור להיות כנגד ההכרה הבסיסית והעליונה שהחופש שייך לכולם באותה המידה וגם לאחרים יש את החופש לייחס לעצמם ערכים עליונים אחרים. אני חושב שבשום אופן אין לאף אחד את הזכות למחוק חופש של אחרים בעבור מה שהם מכנים ערך עליון.
• בעיקר אני חושב שהמציאות כל הזמן דורשת ממני להכריע בין ערכים, לפעמים זה להישאר רעב קצת בשביל שאוכל להמשיך לעבוד ולפעמים זה לא להישאר רעב בשביל שאוכל להמשיך לעבוד מאוחר יותר. לעשות את המרב מבחינתי ולהסתפק במידה הקטנה ביותר של התוצאות בהחלט נשמע לי ערך ראוי והוא מלווה אותי כשאני הולך בדרכי, לפעמים אני מתעייף וצריך לנוח.
• יהודי ייחודי ואחר : הדיון שלך בחופש הוא מופשט, לאילו פרקטיקות אתה מכוון אותו? באילו הקשרים אתה מוצא בעייתיות שצריך לתקנה?
• יהודי אחר וייחודי : המעבר בין דיון מופשט בחופש לדיון פרקטי צריך להתחיל בקביעת הגבולות שיבטיחו תשתית בטוחה לכולם להיות חופשיים לרצונם ככל האפשר. אני מניח שקודם כל הדיון הפרקטי בחופש יעסוק באתיקה, במשפט ובחוק. איך למשל ניצור מערכת אתית שנוכל לקרוא לה מוסרית?
• אני מציע שנשתדל שמערכת אתית שכזו תאפשר לנו להיות חופשיים בצורה שלא מתעלמת אף פעם מזכותם של אחרים להיות חופשיים באותה המידה ובצורה מרבית ככל שהמציאות מאפשרת. בנוסף אני מציע שמערכת שכזו תצטרך לבחון כל מקרה לגופו ומערכת שכזו לעולם לא תוכל לשרת את תכליתה המוסרית ללא דיאלוג מתמיד עם המציאות המשתנה.
• אם לא יתקיים הדיאלוג המערכת האתית יכולה להתקבע ולהתעלם מזכותם של אחרים להיות חופשיים כך שהתכלית המוסרית שלמענה ניצור את המערכת האתית תאבד כל משמעות ראשונית שרצינו לייחס לה. עוד יכול להיות שאם לא יתקיים הדיאלוג, נתקבע ונפסיד את ההזדמנות להיות חופשיים כפי שהמציאות מאפשרת.
• גם אלו שלא מעוניינים בחופש מהסוג החדש שהמציאות מאפשרת לא צריכים לקחת מאחרים את הזכות שלהם לחופש מהסוג החדש שהמציאות מאפשרת וחייבים להמשיך בדיאלוג, אחרת המערכת האתית תקרוס משום שתאבד את תכליתה לא להתעלם אף פעם מזכותם של אחרים להיות חופשיים.
• לתפיסתי בשביל שהדיאלוג ימשיך להתקיים חשוב לשמור על חופש המחשבה וחופש הביטוי. שפינוזה כבר הצביע על החשיבות של השניים ב’מאמר תיאולוגי-מדיני’ (1670)[36] ולפיו אין מתוק יותר או יקר יותר מחופש המחשבה והביטוי[37] שכן להבנתי את שפינוזה הם החשובים ביותר בשביל ליצור שלטון חופשי באמת[38].
• לתפיסתי הם החשובים ביותר משום שהם הבסיס שיכול להבטיח בסופו של דבר דיאלוג במלוא הדרו, ובתורו הדיאלוג במלוא הדרו יאפשר עולם חופשי יותר בעבור כולם. ללא חופש מחשבה וללא חופש ביטוי יהיה בלתי-אפשרי להגשים באופן מרבי את החופש האנושי בעולם שכן אף פעם לא יעלה לשיח משותף שום רעיון או מחשבה שיכולים לחשוף את מלוא עוצמתו האפשרית של החופש בעולמנו, עוצמה שתגיע לפחות לידי בחינה ולשאלה האם להשתמש בה? בעולם מדכא שכזה לעולם לא נעלה שום מחשבה על דעתנו ולעולם לא נוכל לדבר על מחשבות מסוימות, האם זה העולם שכולנו מייחלים לחיות בו?
• יהודי ייחודי ואחר : מה מטרתך בכתיבה?
• יהודי אחר וייחודי : להכיר את עצמי ולכתוב את זה על דף נייר. להזכיר לכולנו שאנחנו חופשיים, לשחרר אותנו לחופשי מכל הכבלים ומכל הגבולות בשביל להזכיר לנו מדוע אנחנו בוחרים לצייר אותם כל פעם מחדש. להזכיר לנו שהמפתחות אצלנו ואנחנו יכולים לפתוח את השער. לתת לציפור לצאת מהכלוב. להזכיר לנו שמילה זו לא ציפור, ברגע שהיא עפה לנו מהפה אי אפשר לתפוס אותה עוד. להזכיר לעצמנו שהחופש שייך לכולנו באותה המידה המרהיבה ואל לנו לקדש את החופש הפרטי של כל אחד מאיתנו יותר מהחופש שניתן לאחר, זה אותו החופש שניתן לכולם להגשים את זהותם העצמית. כל אחד ייחודי ואחר וזוכה לזווית מיוחדת דרכה הוא מתבונן במציאות כפי שאמרת והשפה לא שייכת לכל אחד באופן פרטי בלבד, השפה לוקחת חלק באותה מציאות שכולנו חולקים ומתארת את אותה המציאות המשותפת בדיוק. אין שום סיבה טובה לחשוב שכשאני חושב על חופש או כשאתה חושב על חופש אנחנו מדברים על משהו אחר למשל חופש במציאות שונה, זו אותה המציאות המשותפת ואותן המילים שמתארות אותה. אני מקווה שאם נתבונן בתופעה הזו נוכל לייצר יחד עולם שכל הזהויות יוכלו להתקיים בו בצורה חופשית.
• נו אתה מוכן לקרוא את מה שכתבתי?
• יהודי ייחודי ואחר : תן לי לקרוא משהו אחר לפני, משהו שלא אתה כתבת.
• יהודי אחר וייחודי : בבקשה : ‘הוא הסיר את המחבת מהאש והניח לבייקון להתקרר. הם אכלו אותו לאט, מהורהרים. “עכשיו, בואו נמשיך במעלה הנהר”, אמר גריינג’ר. “תיצמדו למחשבה אחת: אתם לא חשובים. אתם לא כל-כלום. יום יבוא והמשא שאנו נושאים עמנו יעזור למישהו. אבל אפילו כשהיו לנו ספרים, לפני זמן רב, לא השתמשנו במה שקיבלנו מהם. המשכנו בשלנו ועלבנו במתים. המשכנו בשלנו וירקנו על קברי כל האומללים שמתו לפנינו. בשבוע הבא, בחודש הבא ובשנה הבאה נפגוש הרבה אנשים בודדים. וכשהם ישאלו אותנו מה אנחנו עושים, תוכל לומר אנחנו זוכרים. כך ננצח בסוף. יום יבוא שבו נזכור כל כך הרבה עד שנבנה דחפור ארור. הדחפור הגדול ביותר בהיסטוריה, ונחפור את הקבר הגדול ביותר בכל הזמנים ונדחף לתוכו את המלחמה ונכסה אותה. בואו, בשנה הקרובה אנחנו הולכים קודם כל לבנות בית חרושת למראות, לייצר רק מראות ולהתבונן בהן ארוכות”. הם גמרו לאכול וכיבו את האש. סביבם התבהר היום כאילו האריכו את פתיליה של מנורה ורודה. הציפורים, שהתעופפו משם קודם, חזרו והתיישבו על העצים.’ זה מתוך ‘פרנהייט 451′ שכתב ריי ברדבורי ותרגמה נועה מנהיים, ישראל: הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2013, עמ’ 170.

לֶךְ-לְךָ החלק האחרון

לֶךְ-לְךָ אני יהודי

טכנולוגיות בינה מלאכותית מסוגלות לזהות אוריינטציה מינית רק על בסיס תווי פנים ברמת דיוק של 91 אחוזים[39]. אין מניעה שטכנולוגיות מסוג זה מסוגלות לזהות אדם שמאמין באלוהים. מה יקרה לכל האתאיסטים וחברי הקהילה הגאה בחברה שלא תהיה פתוחה לקבל אותם?

אני לא צריך לחשוש שזהותי הדתית, המגדרית או המינית תיחשף.

כאשר בפעם הראשונה דבר האלוהים אל אברהם ואמר לו: ‘[…] לֶךְ-לְךָ […]’ (בראשית יב, א), לפרשנותי[40], האלוהים אמר לו תהיה חופשי לבחור מי אתה.

התורה מעידה שאברהם אבינו האמין באלוהים: ‘וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה;’ (בראשית טו, ו), קודם דבר האלוהים אל אברהם (או אל אברם): ‘[…] לֶךְ-לְךָ […]’ (בראשית יב, א), על כן עוד לא העידה התורה שהאמין באלוהים. אין כאן מניעה בהכרח שאברהם לא האמין באלוהים מהרגע הראשון, אולם לטענתי מתחייבת כאן האחריות הפרשנית להתייחס לחופש שהאלוהים העניק לאברהם להגשים את זהותו בפנייתו אליו: ‘לֶךְ-לְךָ’.

אין מוקדם ומאוחר בתורה, משום כך לרצף של הדברים תמיד יכולה להיות משמעות.

לפני שאמשיך בדברי ארצה להתמודד עם הטענה הפילוסופית שכבר רש”י העלה בפרוש שלו לתורה שאין מוקדם ומאוחר בתורה (רש”י על בראשית, חלק ו, ג). על כן מה יכולה להיות שווה הוכחתי זו שנדרש לה הזמן? אין מוקדם ומאוחר בתורה ומשום כך הסדר שבו צרופים הדברים ‘בדיוק’ בתורה לא נותן תוקף למשמעות עדיפה שיכולה לעלות מכל דבר שכתוב בתורה, מוקדם או מאוחר.

להבנתי כאשר רש”י כותב: ‘[…] כְּבָר הָיְתָה הַגְּזֵירָה גְּזוּרָה […] וְכֵן מָצִינוּ בְּסֵדֶר עוֹלָם;’ (רש”י על בראשית, חלק ו, ג), משמעותו של דבר הוא שכל התורה אמינה באותה המידה והסדר בו הופיעו בדיוק הדברים בתורה לא שולל את מהימנות הדברים בתורה, לכן אין סיבה טובה למנוע מתן פרשנות בעזרת היקשים של הזמן שבו מופיעים הדברים אלא אם הם מערערים את מהימנותה של התורה.

אף זהות לא חשובה יותר מהאחרת משום שכולנו זכאים לאותו החופש לאמץ כל זהות עצמית ולנסות להגשים אותה.

החופש לאמץ כל זהות עצמית ולנסות להגשים אותה ניתן לאברהם על ידי האלוהים, גם אם עוד לא האמין באלוהים אין מניעה שהאלוהים החשיב לו צדקה על דבר אחר ולכן אין סיבה טובה לשלול את הדבר בהכרח. על כן, מדוע שנתערב בחופש שנתן האלוהים לאמץ כל זהות עצמית ולנסות להגשים אותה כל עוד הזהות המאומצת הזו לא מתכוונת למחוק את החופש של זהות אחרת? ‘כל עוד’ משום שעקרונית פעולה שכזו תתנגד לאפשרות המעשית להיות חופשיים לאמץ כל זהות עצמית ולנסות להגשים אותה כפי שלפרשנותי העניק האלוהים לאברהם.

אוסיף שבמקרה שזהות מסוימת מתכוונת למחוק את הניסיון להגשמה עצמית של זהות אחרת, אין לטענתי הכרח להתערב בחופש שנתן האלוהים לזהות המסוימת הזו לנסות להגשים את עצמה ולהמשיך לחכות לנס שיעצור זהות מסוימת זו מלנסות למחוק זהות אחרת.

אולם, לחכות לנס יכול לבוא על חשבון האפשרות לנסות להגשים כל זהות עצמית אחרת השונה מהזהות שמחכה לנס. אם כי אין מניעה מלחכות לנס, משום שנחכה לנס אנו עלולים להחמיץ את הזדמנות להמשיך להתמוגג מהחופש שניתן לנו לנסות להגשים כל זהות עצמית אחרת.

אין הוכחה שיבואו ניסים, לפיכך לטענתי ללא ניסיון לשמר את החופש להגשמה של כל זהות עצמית עולה השאלה: איך ניתן במקרה שכזה לממש את הניסיון להגשמה של זהות עצמית מלבד האפשרות לאמץ זהות שמחכה לנס באופן תמידי? היות שלא מצאתי שתיתכן אפשרות אחרת הסקתי שניתן למצוא הצדקה לפעולה שלא תחייב לחכות לנס, ברם שוב אציין שאין הצדקה זו הכרחית לטענתי.

בנוסף, עולה השאלה האם יש איזו שהיא זהות מלכתחילה שהייתה יכולה להתגשם ללא החופש לנסות להגשים אותה? לטענתי, אם נמחק את הניסיון להגשמה עצמית של זהות מסוימת נפגע בחופש של כל זהות לנסות להגשים את עצמה. גם זה שאימץ לעצמו זהות שמעוניינת למחוק את זהות האחר, לא יכול היה לאמץ ולנסות להגשים את זהותו מבלי החופש שניתן לו מלכתחילה לאמץ ולנסות להגשים את זהותו, ללא החופש לאמץ כל זהות מלכתחילה ולנסות להגשים אותה באופן עצמאי אף זהות עצמאית לא הייתה יכולה להופיע.

לטענתי, הקריטריון להגשמה של זהות עצמית חופשי ממגבלות משום שחופש זה הוא שמאפשר מלכתחילה לכל זהות שהיא לנסות להגשים את עצמה, ללא החופש הזה לא ניתן יהיה מלכתחילה להגשים אף זהות שהיא ועל כן הקריטריון חייב להיות חופשי ממגבלות לשם כך שאיזו שהיא זהות תוכל להתגשם באיזה שהוא אופן מלכתחילה.

על כן, אני חושב שיש לשמור על החופש של כל אחד לנסות להגשים את זהותו בשביל שיתאפשר עולם שבו כל הזהויות האפשריות יכולות להתקיים בו ואם יש איזו שהיא זהות שהיא עדיפה לטעמו של מישהו כל אחד חופשי לאמץ אותה, לטענתי יתכן עולם שבו לא נצטרך לחשוש מהחופש שניתן לנו לנסות להגשים את זהותנו העצמית והדבר תלוי בדרך שבה נשתמש בחופש שלנו.

לטכנולוגיות יש פוטנציאל ולבני אדם יש חופש.

מה שיכול לקרות לכל האתאיסטים וחברי הקהילה הגאה בחברה שלא רוצה לסבול אותם הוא שאותה חברה תמחק אותם. באופן ישיר, למשל במקומות המיועדים לכך או באופן עקיף, כך שישלחו יד בנפשם בעקבות דיכוי חברתי. אם באופן ישיר נמנעת האפשרות העקיפה, יש להתייחס לאפשרות שזהותם של אותם נפשות כבר נמחקה ברגע שהחליטו שזה מה שהיו רוצות לנסות לעשות רק אם הייתה ניתנת להם האפשרות. שהרי אם נמנעת האפשרות בעבור נפש חיה בעולם לנסות להגשים את זהותה העצמית, אין ממש מה שמבדיל אותה לעומת נפש מתה, שתי הנפשות לא יכולות לנסות להגשים את זהותם העצמית בעולם.

לסיום, אני מתריע מפני הפוטנציאל הקטלני של טכנולוגיות המזהות אנשים על בסיס זהותם הדתית, המגדרית, המינית או כל זהות אחרת, כך שישמשו בסופו של דבר לצורך מחיקת זהויות שבעיני אנשים מסוימים אין להם מקום בעולם. החופש לנסות להגשים כל זהות עצמית הוא החופש שמקיים את כל הזהויות העצמיות, לכן חמור מכך שאני מתריע מפני הפוטנציאל הקטלני של טכנולוגית אלו, אני מזהיר כל בן אדם לשמור על זולתו, וזאת למען החופש שמאפשר לכולנו מלכתחילה לנסות להגשים את זהותנו העצמית, בדיוק באותה המידה המרהיבה.

טוב להגן על החופש ורע למחוק אותו.

שהטוב ינצח את הרע.

שהשלום יבוא מהרה.

מקורות נוספים

לצורך פרטים נוספים שלא מצאתי במראי המקום השונים שהזכרתי לאורך המסה השתמשתי במקורות הבאים:

Greek-language – digitalResources: https://www.greek-language.gr/digitalResources/

Magee Bryan The Great Philosophers: An Introduction to Western Philosophy (2000),    Oxford University Press.

Russell Bertrand, History of Western Philosophy (1946), Routledge.

The Stanford Encyclopedia of Philosophy, Principal Editor: Edward N. Zalta, World    Wide Web URL: https://plato.stanford.edu/

לצורך ציטוט המקורות המקראיים השתמשתי בתנ”ך ובמקור הבא:

מקרא. ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי: https://he.wikisource.org/w/index.php?title=%D7%9E%D7%A7%D7%A8%D7%90&oldid=1075788

[1] ראה עוד מקורות שהמילים מסה ומסות מוזכרות בתורה: מסה (דברים ט, כב), (דברים לג, ח) ומסות (דברים כט,ב)

[2] זהו שורש הרעיון שלודוויג ויטגנשטיין מוצא ממילותיו של התיאולוג והקדוש הנוצרי אוגוסטינוס. ראה את דבריו של אוגוסטינוס: ‘כאשר הם (בני-האדם המבוגרים) קראו לדבר-מה בשם ופנו בתוך כך לעברו, ראיתי זאת, ותפסתי שבצליל שהם משמעים הם מכנים את הדבר שעליו הם רוצים להצביע. שזה אמנם רצונם, התחוור לי מתנועות גופם – השפה הטבעית, כביכול, של כל העמים, שבה הבעות הפנים, ניעת העיניים, תנועת האברים ונימת הקול מביעות את רחשי הלב כאשר אנו מבקשים דבר-מה, מחזיקים בו, דוחים אותו או נמלטים מפניו. כך למדתי בהדרגה להבין אלו דברים מציינות המילים ששמעתין מובעות שוב ושוב במקומותיהן המיועדים במשפטים שונים; ואחרי שהרגלתי את פי בסימנים הללו, הבעתי אף אני באמצעותם את מבוקשי’. מתוך וידויים I, 8 משנת 397 ושמופיעים בפתיחתו של סעיף 1 בספרו של לודויג ויטגנשטיין: חקירות פילוסופיות, תרגמה מגרמנית עדנה אולמן מרגלית, ירושלים: הוצאת ספרים ע”ש י”ל מאגנס האוניברסיטה העברית, תשנ”ה

[3] ראה גם מקאנט בנושא במאמרו הסוף של כל הדברים, פורסם במקור בשנת 1794: Wood Allen William & di Giovanni George (eds.), Religion and Rational Theology, Cambridge University Press (2001), pp. 217-232

[4] ראה את דבריו של אריסטו שמצאתי מתוך ספרו הפיזיקה שיכולים לפרשנותי להסביר את תפיסתו שהעולם קדמון: ‘ואולי גם בהגדרה נמצא ההכרחי. לצורך ההגדרה תהיה פעולת הניסור חלוקה ממין מסוים; אך זו לא תתקיים, אם לא יהיו למסור שניים ממין מסוים, ואלה לא יתקיימו, אם הוא לא יהיה מברזל. שהרי גם בהגדרה ישנם חלקים אחדים שהם כמו חומר של הגדרה’. פיזיקה א-ב, תרגם מיוונית יהודה לנדא, ירושלים: הוצאת ספרים ע”ש י”ל מאגנס האוניברסיטה העברית, תשס”ו, עמ’ 69 (סוף ספר ב’)

[5] בימי הביניים היה ויכוח ער בפרשנות אריסטו, ראה למשל דברים שכתב יהודה הלפר על פרשנותו של אבן רשד (1126-1198) את אריסטו: Yehuda Halper: Averroes on metaphysical terminology : an analysis and critical editon of the long commentary on Aristotle’s metaphysics, Ph. D. Thesis Under the supervision of Professor Steven Harvy. Ramat Gan: Department of Philosophy, Division of Jewish Philosophy, Bar-Ilan University (2010)

[6] Ariew Roger & Garber Daniel (eds.), G. W. Leibniz Philosophical Essay, Hackett (1989), pp. 149-155

[7] ראה גם את דבריו המעניינים של ב.ק.ס איינגאר בסרט: יוגה היא חופש אולטימטיבי, 1976. שם הוא מסביר מה הוא לתפיסתו חופש אולטימטיבי ומדגים אותו לשיטתו בתרגול יוגה. הסרט זמין בYouTube: https://youtu.be/0rndmIlCb7Q, ואלו דבריו בפתיחת הסרט בתרגום שלי מאנגלית:

‘כולכם קראת את כותרת הסרט החופש האולטימטיבי. חופש אולטימטיבי משמעו, חופש מושלם (complete) בגוף, במחשבה ((mind ובעצמי (In the self its self) בשביל להתנסות בחופש המלא הזה, קדושים וחכמים הינדים הציגו את הנושא שנקרא יוגה […] יוגה היא האמצעי לחופש ויוגה היא הסוף של החופש עצמו’.

[8] ראה את דבריו של שפינוזה מתוך חיבורו האתיקה, פורסם בשנת 1677: ‘חופשי נקרא אותו דבר, הקיים מתוך הכרח טבעו בלבד והנקבע לפעול על ידי עצמו בלבד. ואילו הכרחי, או מוטב לומר כפוי, נקרא אותו דבר, הנקבע על ידי אחר להתקיים ולפעול בדרך קבועה ומסוימת’. אתיקה, תרגם והוסיף מבוא ירמיהו יובל, ישראל: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס”ג, עמ’ 76 (חלק א’, על אלוהים, הגדרות, סעיף 7)

[9] את הדברים הסקתי מתוך הסרט יתגבר, שם לכל אורכו של הסרט ליבוביץ מתמודד עם שאלות לגבי משנתו ומחשבתו הפילוסופית. יוצרים: עמית ברויאר, ראובן קורנפלד. בימוי: איל סיוון. הסרט זמין בYouTube ולהלן הקישורים: חלק א’ – https://youtu.be/B5T4D2WFBYY?t=3525 הדיון הרלוונטי מתחיל בדקה 58:45 כאשר פרופ’ ליבוביץ נשאל מה הוא חופש של אזרח במסגרת המדינה? במהלך הדיון פרופ’ ליבוביץ אומר: ‘אם הוא [אדם] מוכרח להתחשב בשני זאת אומרת הוא כבר איננו חופשי. אבל את השעבוד הזה אנחנו מקבלים על עצמנו, מי שבלי השעבוד הזה לא נוכל להתקיים בצוותא, ומאחר שאף אחד ממנו איננו חי לבדו על האי אז כל אדם, כן, כל good men [אדם טוב], צריך להתגבר על משהו’ […] יתגבר על עצמו, על נטיות ודחפים טבעיים […] אז הוא בו חורין כמאמר חז”ל, שחרר את עצמו בתלות בטבע ושחרר את עצמו בכלל מהמציאות הטבעית’ [כך לדברי ליבוביץ כמאמר חז”ל, ראו דברי חז”ל בעצמכם, שולחן ערוך אורח חיים א, א]. חלק ב’ – https://youtu.be/g1BSvQW46yM

[10] ראה את דבריו של קאנט, 1793: ‘[…] להגביל את החירות של כל אחד לתנאים שעל-פיהם יכולה היא להתקיים יחד עם החירות של כל אחד זולתו על פי חוק כללי. וכאן אפוא הרצון הכללי מכונן כפייה חוקית חיצונית. אך אם מבקשים שקהיליה זו תהא מוסרית, שוב אי אפשר לראות את העם עצמו כמחוקק. כי בקהיליה כזאת כל החוקים מכוונים בעצם ובמיוחד לטיפוח המוסריות של המעשים (משהו שהוא פנימי, ועל כן אינו יכול להיות כפוף לחוקים אנושיים פומביים), ואילו האחרונים לעומתה, העשויים להוות קהיליה משפטית, מכוונים רק לחוקיותם של המעשים הנראים לעין, ולא למוסריות (הפנימית) שרק בה מדובר כאן. מן ההכרח אפוא שיהא נמצא אחר, זולת העם, שאפשר לומר עליו שהוא המחוקק חקיקה פומבית לקהיליה המוסרית. ובכל זאת אי אפשר לראות חוקים מוסריים כיוצאים מעיקרם רק מרצונו של עליון זה (בחינת תקנונים, כאילו לא היו מחייבים אילולא קדמה להם פקודתו), כי אז לא היו אלה חוקים מוסריים כלל, והחובה הנאותה להם לא היתה מידה טובה חופשית אלא חובת חוק שכוח כפייה לה’. הדת בגבולות התבונה בלבד, תרגם והוסיף מבוא והערות נתן רוטנשטרייד, ירושלים: מוסד ביאליק, תשמ”ו, עמ’ 88

[11] Vogt, Katja, “Ancient Skepticism”, The Stanford Encyclopedia of Philosophy (Summer 2021 Edition), Edward N. Zalta (ed.), URL = <https://plato.stanford.edu/archives/sum2021/entries/skepticism-ancient/>.

[12] ראה את האיגרת כאן: הגיונות על הפילוסופיה הראשונית, תרגם מצרפתית דורי מנור, ישראל: למשכל בע”מ – הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2004

[13] בעברית הגיונות על הפילוסופיה הראשונית. ובמקור בלטינית מדיטציות – Meditationes de Prima Philosophia.

[14] ויטגנשטיין, מאמר לוגי פילוסופי, תרגם מגרמנית עדי צמח, ישראל: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשנ”ה

[15] בובר, אני ואתה, תרגם מגרמנית יהושע עמיר, עריכת התרגום, מבוא והערות: יהוידע עמיר, ירושלים, 2003

[16] ראה את דבריו של לוינס, דת של מבוגרים, 1957: ‘האחריות האישית של האדם כלפי האדם היא כזאת שאלוהים אינו יכול לבטלה. וכךֹ מציגה פרשנות חז”ל את הדיאלוג בין אלוהים לקין: ‘השמר אחי אנכי?’ (בראשית ד:ט). השאלה הזאת של קין אינה בגדר עזות מצח סתם. היא נאמרת מפיו של מי שטרם חש את תחושת הסולידריות האנושית וחושב (כמו רבים מהפילוסופים המודרנים) שאיש איש לעצמו ושהכול מותר’. עיונים בתקומת ישראל: מאסף לבעיות הציונות, היישוב ומדינת ישראל, עורכים: אבי בראלי וגדעון כ”ץ, כרך 15, דת של מבוגרים, תרגמו: אפרים מאיר, קרן פטריק ומרים מאיר, הערות: אפרים מאיר. מכון בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן גוריון, קריית שדה בוקר הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס”ה, עמוד 34

[17] ראה עוד מחנוך בן פזי על לוינס בעקבות בובר: עיונים בתקומת ישראל, סדרת נושא, כרך שביעי: מעבר להלכה, מסורתיות, חילוניות ותרבות העידן החדש בישראל, עורכים יעקב ידגר, גדעון כ”ץ ושלום רצבי, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן גוריון, קריית שדה בוקר הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשע”ד, עמ’ 214-241

[18] ראה את דבריו של לוינס, כוליות ואין סוף מסה על החיצוניות, 1961:  ‘השיחה איננה עימות פתטי בין שני בני אדם הנעדרים מן הדברים ומן האחרים, שיחה איננה אהבה. הטרנסצנדנטיות של הזולת, שהיא מעלתו, רוממתו, אדונתו, כוללת במובן הקונקרטי שלה את דלותו, את גלותו וזכותו כזר. אני יכול להכיר במבט של הגר, האלמנה והיתום על ידי נתינה או סירוב בלבד; אני חופשי לתת או לסרב, אולם הכרתי עוברת בהכרח דרך תיווכם של דברים’. כוליות ואין סוף מסה על החיצוניות, תרגם מצרפתית רמה איילון, עריכה מדעית: ז’ואל הנסל, הערות: אמה איילון וז’ואל הנסל, ירושלים: הוצאת הוצאת ספרים ע”ש י”ל מאגנס האוניברסיטה העברית, תש”ע, עמ’ 95 (תחילת פסקה אחרונה)

[19] ראה את דבריו של בובר מתוך סיפור הפיכת לב: ‘לא נתרחש שום דבר עוד מלבד שבבוקרו של יום לאחר התלהבות ׳דתית׳ של שחר, קיבלתי פני אורח צעיר בלתי-מוכר לי שבא לבקרני, וקיבלתי אותו כלאחר נפש. לא חסכתי ממנו כלל ועיקר סבר-פנים נאות, לא נהגתי בו קרירות יתרה על כל חבריו בני-גילו, שהיו נוהגים לבקרני שעה זו כאדם הנדרש לכל שואלי שאלות, שוחחתי עמו תוך כנות ומתן-דעת, אלא שלא ניחשתי בלבי אותו בוקר אותן שאלות שלא שאל. שאלות אלו נודעו לי לימים, כעבור זמן לא רב, מפי אחד מידידיו — הוא עצמו כבר לא היה בין החיים — נודעו לי על תוכנן העיקרי, נודע לי שביקורו אצלי לא היה בו משום מקרה, משום ביקור-אגב, אלא גורלו הוליך אותו אלי, ואלי דווקא, לא כדי להשיח שיחות – חוּלין אלא להכריע הכרעות ובשעה זו דווקא. למה אנו מצפים כשלבותינו מתמלאים ייאוש ואף-על-פי-כן דופקים אנו על דלתו של אדם ? — אין זה אלא שמצפים אנו לנוכחות מן הנוכחויות שעל-ידיה נאמר לנו, שבכל זאת יש טעם ותכלית .מאותו יום ואילך סילקתי עצמי מן אותה ׳דתיות׳ או שהיא נסתלקה ממני, זו דתיות שלא היתה אלא בחינת מופלה, הוצאה של עצמי מן הכלל ויציאה של עצמי, אקסטזה בלעז’. פגישות, אחרית דבר מאת ד”ר ימימה חדד, ערך, הוסיף הערות והביא לבית הדפוס: ראובן מירן, ישראל: נהר ספרים, 2021, עמ’ 55-56

[20] בובר, אני ואתה, תרגם מגרמנית יהושע עמיר, עריכת התרגום, מבוא והערות: יהוידע עמיר, ירושלים 2003, עמ’ 7

[21] לוינס, דת של מבוגרים (לעיל הערה 16): ‘[…] הציות לַרצון האחר – הוא ההוראה העליונה […] האחרות היסודית הזאת ביחס לאני לא הורסת ולא שוללת את החופש שלי […] היחס האתי קודם לעימות החירויות וקודם למלחמה שלפי הֵגל חונכת את ההיסטוריה. הפָּנים של זולתי, יש להן אחרוּת שאינה אלרגית והיא פותחת את המעֵבר’. עמ’ 32

[22] לוינס, דת של מבוגרים (לעיל הערה 16): ‘לחיות למען עצמו, זה כבר להכיר בפגיעה שלי שאני פוגע באחר. אך העובדה שאינני שואל את עצמי על זכותו של האחר מצביעה באופן פרדוקסלי על כך שהאחר אינו מהדורה חדשה של האני; בהיותו אחר, הוא מצוי בממד של נעלוּת, של האידאל, של האלוהי, ובאמצעות היחס שלי עם האחר אני נמצא ביחס עם האל’. עמ’ 31

[23] שם הספר כפי שתורגם לעברית נקרא דת התבונה ממקורות היהדות ולא דת תבונה ממקורות היהדות, אמנם יש לבטא דת תבונה ממקורות היהדות, ראה עוד בנושא: Steven S. Schwarzschild, George Y. Kohler (ed.), The tragedy of optimism: writings on Hermann Cohen, State University of New York Press (2018), pp. 141-149

[24] ראה כהן, דת תבונה ממקורות היהדות, תרגמו מגרמנית צבי וויסלבסקי וחנוך קלעי, ערכו והוסיפו הערות שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשרטייך, פרקי מבוא וחתימה – סיני אוקו ויוסף בן שלמה, ירושלים: מוסד ביאליק והמכון על שם ליאו בק, תשל”ב

[25] כהן (לעיל הערה 23), עמ’ 55.

[26] ראה את המקור שמצאתי בספר יחזקאל שתואם את דבריו של כהן: וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וְנָתַתִּי מִכְשׁוֹל לְפָנָיו הוּא יָמוּת כִּי לֹא הִזְהַרְתּוֹ בְּחַטָּאתוֹ יָמוּת וְלֹא תִזָּכַרְןָ צִדְקֹתָו אֲשֶׁר עָשָׂה וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ. וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתּוֹ צַדִּיק לְבִלְתִּי חֲטֹא צַדִּיק וְהוּא לֹא חָטָא חָיוֹ יִחְיֶה כִּי נִזְהָר וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ;(יחזקאל ג, כ-כא).

ראה את המקור שמצאתי תואם את דבריו של סוקראטס ובתרגום שלי מתוך האפולוגיה שהיא אחת מהדיאלוגים האפלטונים (לא הסתפקתי במקור שתורגם לאנגלית וגם בחנתי את הדיאלוג ביוונית): ‘אני לא חושב שאני יודע את מה שאני לא’. Plato, Frank M. author, The Dialogues of Plato Volume 1 translated with comment by R.E. Allen, New Haven:Yale University Press (2006),  p. 84 (21d). וראה את הדברים שלי ברוח דבריו של סוקראטס: מה שאנחנו לא יודעים איננו יודעים ושלא נגיד שאנחנו יודעים בשעה שאנחנו לא יודעים אחרת יתכן שנכשיל את זה שמולנו, ממילא שנכשיל את עצמנו אבל שנכשיל גם אחרים על ידי הצגת ידיעה שיקרית ועוד שהשקר הוא בעבור התרברבות בידיעת האמת?..

[27]Mendelssohn Moses, Daniel O. Dahlstrom (ed.), Moses Mendelssohn: Philosophical Writings, Cambridge University Press (1997), pp. 309-310

[28] היראקליטוס ופארמנידיס היו פילוסופים פעילים במאה ה-5 לפנה”ס ושייכים לקבוצת הפילוסופים הקדם-סוקראטים. ראה עוד באשר לתולדות הפילוסופיה העתיקה: Russell Bertrand, History of Western Philosophy, Routledge (1946).

[29] כנס נשים מאמינות בשבילי המחקר, 2 ביוני 2014, נושא ההרצאה – נשים דתיות בהתמודדות עם עולם פוסט מודרני, מרצה פרופ’ תמר רוס. ההרצאה זמינה בYouTube והקטע הרלוונטי מתחיל בדקה 2:42, להלן הקישור: https://youtu.be/JNV-eFEM9Pk

[30] ראה פארמנידיס, פרגמנט 8, שורות 35-38: ‘עצמו בתוך עצמו נשאר ולעצמו מונח וכך קבוע שם נשאר; כי דבר איננו ולא יהיה לבד ממה-שהווה, מאחר שאותו אסרה מוירה ]המוירות היו שלוש אחיות ששלטו בגורל על פי המיתולוגיה היוונית] להיות שלם וללא תנועה’. היראקליטוס ופארמנידיס: עדויות ופראגמנטים/ תרגם מיוונית והוסיף מבואות והערות שמואל שקולניקוב, מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ”ח

[31] ראה היראקליטוס, פרגמנט 91: ‘לאותו נהר אין נכנסים פעמיים’, (לעיל הערה 28).

[32] הנאורות – פרוייקט שלא נשלם? שש מסות על נאורות ומודרניזם, על השאלה: הארה מהי? תרגם מגרמנית ידידה פלס, עריכה ומבוא עזמי בשארה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשנ”ז

[33] המַעֲמָת התקיים באיינדהובן, הולנד, באוניברסיטת Technische Universiteit Eindhoven. מאוחר יותר המַעֲמָת שודר בטלוויזיה ההולנדית וניתן למצוא אותו בYouTube: https://youtu.be/3wfNl2L0Gf8

[34] הנאורות – פרוייקט שלא נשלם? שש מסות על נאורות ומודרניזם, תשובה לשאלה: נאורות מהי? תרגם מגרמנית ידידה פלס, עריכה ומבוא עזמי בשארה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשנ”ז

[35] וכפי שניתן ללמוד על פי המסורת היהודית מסיפור נח לאחר המבול: א. איסור גידוף השם. ב. איסור גילוי עריות. ג. מצוות דינים. ד. איסור אכילת אבר מן החי. ה. איסור רצח. ו. איסור גזל. ז. איסור עבודה זרה. ולהלן המקור מהתורה: ‘וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו [איסור גידוף השם] וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ [איסור גילוי עריות]. וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ [מצוות דינים]. כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל. אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ [איסור אכילת אבר מן החי]. וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ [איסור רצח] מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם [איסור גזל]. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם [איסור עבודה זרה]. וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ;’ (בראשית ט, א-ז).

[36] שפינוזה, מאמר תיאולוגי-מדיני, תרגם מלטינית והוסיף קצת הערות חיים וירשובסקי, ירושלים: הוצאת ספרים ע”ש י”ל מאגנס האוניברסיטה העברית, תשמ”ג

[37] שפינוזה (לעיל הערה 35) לקראת סוף סעיף 7 עמ’ 3. ‘הואיל ובחלקנו נפל האושר הנדיר שאנו חיים במדינה שבה ניתן לכל איש ואיש חופש דעות שלם, וניתן לכל איש ואיש לעבוד לאלוהים כפי הבנתו, ושום דבר אינו נחשב בה יקר ומתוק מן החופש; על כן אני מאמין, שיהא זה מעשה רצוי ומועיל מאוד, אם אוכיח כי לא זו בלבד שאפשר לתת חופש זה בלא שיתנזקו יראת-שמים ושלום המדינה, אלא, אדרבה, שאי אפשר לבטלו בלא שיבוטלו עמו שלום-המדינה עצמו ויראת-השמים’.

[38] שפינוזה (לעיל הערה 35), כותרת פרק 20: ‘מוסבר כי במדינה חופשית רשאי כל אדם גם לחשוב מה שהוא רוצה, גם להגיד מה שהוא חושב’.

[39] Wang, Y., & Kosinski, M., Deep neural networks are more accurate than humans at detecting sexual orientation from facial images. Journal of Personality and Social Psychology, Vol. 114, No. 2 (2018), pp. 246–257

[40] פירוש רש”י (1105-1040) על בראשית, פרק יב, א: ‘לֶךְ-לְךָ לַהֲנָאָתְךָ וּלְטוֹבָתְךָ, שָׁם אֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָדוֹל, כָּאן אִי אַתָּה זוֹכֶה לְבָנִים, וְעוֹד שֶׁאוֹדִיעַ טִבְעֲךָ בָּעוֹלָם:’. פרופ’ ישעיהו ליבוביץ אמר ש’היענותו והישמעותו של אברהם-אבינו לצו הראשון, משמעותן אמונה בהבטחת-ה’, ואילו היענותו והישמעותו לצו השני [כלומר בפרשת וירא, בראשית כב, ב], משמעותן אמונה בה’.’ שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, פרופ’ ישעיהו ליבוביץ, ישראל תשס”ד, עמ’ 55