כל אדם הוא חומר בעירה

מאז 

כָּל יוֹם הוּא הַ-7 בְּאוֹקְטוֹבֶּר

כָּל שִׁיר הוּא אַחֲרוֹן

כָּל פֶּרַח מֻנָּח עַל קֶבֶר

כָּל דֶּלֶת פְּרוּצָה לָאוֹיֵב

כָּל כַּר דֶּשֶׁא שְׂדֵה קְרָב

כָּל בַּיִת הוּא חֹמֶר בְּעֵרָה

כָּל הוֹדָעָה נִקְרֵאת הַצִּילוּ 

כָּל מַבָּט הוּא מַעְיָן מָלוּחַ

כָּל זְקֵנָה הִיא עַמּוּד זִכָּרוֹן

כָּל יֶלֶד הוּא חָטוּף 

כָּל אֱלֹהִים – חָסֵר

________

ישראל מותקפת. ישראל מותקפת ע"י טילים, ארגוני טרור ומדינות. זוהי התקפה קונקרטית, מאיימת וניתנת למדידה ותיאור. אך בנוסף, ישנה התקפה על מערך המיינד שלנו. פרגמנטים הקשורים בתפיסות ערכיות ומוסר מאותגרים ומאויימים באופן שקשה למדוד. לכל אדם יש מערך ערכי פנימי שהתגבש לאורך השנים ומושפע מאינטרקציה בין גורמים סביבתיים, משפחתיים, חברתיים והתנסויות אישיות. אך בניגוד למרכיבים אחרים באישיות, מערך זה הוא אינו תכונה קבועה, ובהינתן אירועי קיצון יציבותו מתערערת.

כך למשל, סכמות החשיבה שלנו אודות העולם, אודות האחרים ואודות העצמי מטלטלות. נשאל האם העולם בטוח, צפוי, צודק? האם יש על מי לסמוך? האם אנשים הם רעים או טובים? האם אני ראוי, קומפוטנטי?.

בדומה, תפיסת המוסר שלנו מתערערת ועומדת בפני שורת דילמות (קונקרטיות או תיאורטיות) מעוררות אימה: מה היינו עושים לו היינו בקיבוץ בעוטף? האם היינו שורדים את הזוועה? מקריבים את עצמנו למען יקירנו? מסתתרים או נלחמים? האם היינו מעדיפים שיקירינו ירצחו או יחטפו ללא ידיעה על עתידם? האם אנחנו עצמנו היינו מעדיפים להיחטף או להירצח? אלו לא מחשבות נורמליות בשגרה (או בכלל), אך המראות מה-7.10 שמטו את הקרקע תחת כל מה שהגיוני ונורמלי. המצב מאז אוקטובר מציף אף הוא שאלות: האם אנו מאחלים למחוק את עזה? האם ילד יהודי שווה יותר מילד מוסלמי? האם ערביי ישראל הם פרטנרים או אוייבים? האם שחרור חטופות עם דרכון זר זהו מעשה מוסרי או שימוש ציני בפריבילגיה? האם צעירה שרקדה במסיבה ונחטפה צריכה לקבל קדימות במו"מ לשחרורה על פני חברתה שהייתה במשמרת בחמ"ל ונחטפה עם מדי צה"ל? המחשבה כיצד נכריע בשאלות אלו שואבת אותנו לדיסוננס קוגנטיבי היוצר אי שקט פנימי וחוסר איזון נפשי. חלקנו פותרים אותו בהתנתקות, הכחשה, הימנעות או באימוץ חשיבת פיצול של שחור-לבן המאפשרת לנוח מעט מהכרעות קונפליקטואליות כל כך.

האתיקה האישית מותקפת אף היא. יש מי שחש אשמה על שנשאר חי, לא הלך למסיבה, היה בשבת חופשית מהצבא – אשמת ניצולים. יש מי שחש בושה על עיסוקים שגרתיים או צרות היומיום  שנתפסים כשוליים ופחותים ביחס לטרגדיה. חלק מרגישים שאינם תורמים מספיק וחשים בגידה בערכים שלהם. בושה מציפה את מי שרווח לו שיקיריו בטוחים או שהוא לא נקרא בצו 8. אמביוולנטיות עולה סביב השאלה האם להגר, יש החושבים שזהו צעד הכרחי כהורה הדואג לבטחון ילדיו. יש הרואים בזה פחדנות או בגידה. פעילים חברתיים שבימי שגרה עוסקים בקידום דיאלוג בין העמים מצויים כיום בדיסוננס קוגנטיבי בין העמדה הפוליטית-חברתית שלהם לבין אינסטינקטים מיידיים של הישרדות, נקמה, שייכות, לאומיות ועוד. פעילות פמיניסטיות מצויות במשבר מול ארגוני הנשים העולמיים ומול דמויות אשר עיצבו את תפיסת עולמן. 

אל לנו לזלזל בסוגיות אלו. הפסיכולוגיה יודעת לסמן משברי זהות כמחוללות מצוקה נפשית אשר בתורה גוררת מגוון סמפטומים פתלוגיים. מתקפה זו על ההיבטים המוסריים-הומאניים-ערכיים בנפשנו עשויה להשאיר עקבות לימים רבים גם לאחר סיום המלחמה ולהשפיע עלינו כפרטים וכקולקטיב.
האם יש פתרון למתקפה זו? אני לא יודע… אולי להסכים להיות עם הדילמות, לא למהר להכריע, לקיים דיאלוג פנימי מבלי להיבהל מהקצוות הסותרים, משם לצאת לדיאלוג עם האחרים שמולנו.

עלינו לזכור שמוסר, ערכים ועמדות חברתיות הם לא עובדה קונקרטית אלא מערך עדין של הכרעות בין אפשרויות מורכבות. אפשר כי נלמד להגביה עוף ולהתחקות אחר הערך האוניברסאלי ביותר – ממנו לנסות לגזור הכרעות מוסריות, לזכור שיגיעו ימים אחרים ולשאול את עצמנו איזה קנה מידה מוסרי נרצה שישאר.