רוב העבודות נוצרו לאחר ובעקבות ה־7 באוקטובר. הן מהוות תגובה צורנית, רגשית ופילוסופית לרגע של שבר, אובדן והתהוות מחודשת. איני מנסה להציע נראטיב סדור או עמדה פוליטית חד-משמעית, אלא לחצוב באינטואיטיבי, בלא-מודע, ולבדוק מה נותר ממנו כשהעולם נקרע. הדימויים שאני יוצר מבקשים לפתוח סדק — לא רק בין המציאות לבין ייצוגה, אלא גם בין תודעה אישית לתודעה קולקטיבית.
לכתוב על לידתה של שפה ובעצם לקחת אתכם אל “מאחורי הקלעים” ועל ידי כך להשתמש באותם כלים ששפה זו באה להחליף או לתמוך מחייב אותי לעשות רדוקציה לתהליך יצירתה. למה ללכת רחוק, כבר במילה “תהליך” קיימת רדוקציה כי היא מייחסת את השפה לציר זמן יצירתה הויזואלי ואם תרצו גם לאותם דימויים שנבחרו ונערכו כדי לייצר אילוסטרציה לציר זמן זה. מהמילה הראשונה ועד משפטים יותר מורכבים… כן בדיוק, כך קפצתי למטאפורות, מקום שיותר קל לי לחיות בו, שם יש כדי חרס של אחרים והם משמשים אותי לשתילה וזריעה ומי אמר שהשתילים האלה הם שלי ? אולי בעצם כדי החרס הם שלי, במיוחד אם יש בהם סדק איתו אני יכול להזדהות, והנה עוד דימוי והוא רלוונטי עבור הטקסט הזה והמשפט הזה בלבד במקום הזה בלבד וגם אל תמהרו לייחס אותו אלי, אולי השתמשתי בו כי אני כותב עכשיו, לכם.
