יש אנשים שיש להם תפקיד חשוב פה בעולם. הם באו לעשות משהו. דחוף להם לעשות משהו. לחלקם דחוף לעשות בשביל עצמם ולחלקם בשביל אחרים. חלקם אדונים וחלקם משרתים. חלקם אדונים שמשרתים וחלקם משרתים שהם מלכים. עד גיל ארבעים חשבתי שאני כזאת. רצה ולא בטוחה אם אני מלכה שמשרתת או משרתת שהיא מלכה.
אבל יש סוג נוסף של אנשים. הם באו בשביל להיפגש. לו היינו מודדים את חייהם, לא היינו מודדים אותם בשנים אלא במספר המפגשים שקיימו. טקסי המעבר היו כוללים מפגשים עם אנשים מסוג חדש, והאתגר היה טיב המפגש והחידוש שבא לעולם. מי שרוצה יכול לקרוא לזה שיעור.
אדם ניכר בשיעורים שעבר. כל מפגש ישנו בו. בהילוכו. בדיבורו. בעורו ובאורו.
אז קרה לי שהגעתי לתל אביב נעולה בסנדלים ופגשתי את יפה. סנדלים בשבילי הם עניין חריג ביותר. לרוב אני נמנעת מלחשוף את כפות רגליי בפומבי. למה? כי הן מצחיקות נורא. קחו את המילה שלי. אז גם קרה שהגעתי לתל אביב בסנדלים וגם נקרעה לי רצועה אחת. אני זוכרת שכילדה ריתקה אותי התמונה של הרמס בסנדליו המכונפים. חלמתי על כאלה! מי לא היה רוצה להגיע במהירות שיא לכל מקום בסנדלים מכונפים? מי לא היה רוצה לעוף? כרגע הייתי מסתפקת פשוט בללכת. אני בטוחה שלהרמס לא נקרעו הרצועות אף פעם. התיישבתי על הספסל הקרוב מיוזעת משמש ולחות תל אביבית. התביישתי בפני עצמי על כך שהצטערתי שלא נעלתי כהרגלי נעלי התעמלות.
אחרי כמה דקות של רחמים עצמיים הנחתי לגוף שלי להרפות. מישיבה על הקצה דחפתי את עצמי לאחור, פשטתי רגליים קדימה ונתתי לכוח הכבידה לעשות את שלו. עכשיו כבר הרגשתי את הרוח מהים. לראשונה הבחנתי שעל הספסל יושבת אישה. קשישה קטנה וצנומה, כמעט שקופה. היא גירדה בידה בקדחתנות. הבטתי בה בריכוז והיא כנראה חשה בי והרימה ראשה. הביטה בי בחזרה ואמרה לי: "את יודעת שיש דבר כזה כינים של יונים?" המשכתי להביט בה מהופנטת. אני חושבת שאולי הנדתי קלות בראש.
היא חזרה לגרד את היד ואמרה: "עפו היונים והשאירו לי את אלה שילכו לי על הידיים. את רואה?" אמרה והושיטה את ידיה קרוב כדי שאוכל לראות.
התקרבתי אליה. ידה הדקה והשברירית הייתה אדומה ופצועה מרב גירוד.
"אני רואה" אמרתי.
היא חייכה אליי חיוך זוהר. "את רואה!"
עכשיו ישבנו שתינו קרוב והבטנו אל הים. שתי נשים מרותקות לספסל. לא היה לי ברור מי מאיתנו הקשישה ומי הילדה.
הבטתי בסנדלים שלי. ברצועה הקרועה. "מסונדלת בתל אביב" גיחכתי לעצמי. "כמה מתאים…" ונזכרתי בבדיחה שמי שמוצא חניה בתל אביב לא עוזב אותה.
"פעם עשיתי טיול אסטרלי" החזירה אותי הקשישה ילדה אל הספסל.
"חלום שלי לנסוע לאוסטרליה" אמרתי. "במיוחד בשביל הקואלות".
"לא אוסטרלי!" אמרה, "אסטרלי. את יודעת מה זה טיול אסטרלי?"
"לא" עניתי והרגשתי נבוכה. "מה זה טיול אסטרלי?"
היא רכנה לעברי והביטה בי בעיניים ערניות. "שהרוח יוצאת מהגוף והולכת לכל מיני מקומות", היא החזיקה את עיניי במבטה חזק ולא הרפתה.
"אוקי" אמרתי. "אז לאן הלכת?"
"הייתה לי תחושה שתביני" אמרה וניכר עליה שהיא מרוצה.
"טיילתי בתל אביב. ריחפתי בין בתי הקפה וראיתי שם אנשים שאני מכירה והם לא ראו אותי!"
היא צחקה צחוק של ילדה חמודה אחרי מעשה קונדס טוב במיוחד. צחקתי איתה. מתהום הנשייה יכולתי פתאום לזכור במדויק איך זה מרגיש. לראות מבלי להיראות. "זה אושר להיות חבוי ואסון לא להימצא" אמר ויניקוט. משפט שהרטיט לי את הלב והפך לי את הקרביים.
הבטתי בחברתי החדשה. היא הביטה אל הים.
"מה שמך?" שאלתי.
"יפה" היא ענתה. היא לא שאלה לשמי. הוא באמת לא מאוד חשוב כרגע, חשבתי.
יפה החזירה מבט אל הים. או אולי לבתי הקפה הרבוצים אל קצהו.
אולי ריחפה מעל הכול. דואה ורואה. כמו יונה.
הבטתי גם אני אל הים ומצאתי את מחשבותיי נודדות לירושלים. הביתה.
הפניתי ראש בחזרה אל יפה. אישה פיליפינית עמדה לידה וחיכתה בסבלנות.
"אמא" היא אמרה. "הולכים הביתה". יפה נשארה עוד דקה ללא ניע. מבטה מרחף על המים, מחפש. אולי את התיבה, חשבתי.
האישה נגעה בזרועה בעדינות. יפה התבוננה על ידה של האישה מונחת על זרועה וקמה.
הן התרחקו שלובות זרוע, ואני הבטתי בהן עד שנעלמו מעיניי.
"הביתה" חשבתי לעצמי. הורדתי את הסנדלים. אחזתי את שניהם ביד אחת והלכתי יחפה לכיוון האוטובוס.
מעניין מה הרמס היה חושב על זה.
