כל מי שרואה את עבודתה של זיוה ילין, תוהה כיצד היא נראתה לפני ומ-האירוע שחצה את הקו. זוהי אולי אחת הפעמים היחידות בהן אבחר ללכת למקום של המיסטיקה, ואגיד שהנטייה הטבעית שלי היא לראות את זה כאילו שמישהו זוכר את העתיד.
על אף שזה לא מקובל, אם הייתי כותבת עליה מאמר הייתי קוראת לו בשם 'זיכרון העתיד', הטרמת הנוסטלגיה. הנוסטלגיה שלה או כפי שהיא מכנה זאת "הנוסטלגיה הבדויה" הטרימה את מה שעתיד. בהקשר לכך אני רוצה לציין את הרעיון המרכזי בסרט '12 קופים' (12 Monkeys) במרכזו הלופ האנושי הגדול האם אנחנו זוכרים את העבר או בעצם זוכרים את העתיד.
שאלת עומק אל מולה והעבודות שלה, היא מאיפה ההורים שלה הגיעו מאיזה מוצא. אביה נולד בתל אביב, למשפחה מגדודי העבודה מרוסיה, ואילו האמא עלתה בגיל 12 מפולין בשנת 1939. משפחתה הצליחה לברוח ברגע הנכון.
על פניו, לדברים שיצאו מעבודותיה של זיוה יש ניתוח שמעוגן בהווה; בדרום שומעים את הרצף ״צבע אדום״, לצד צבעם אדום של הכלניות בדרום הארץ. אך לפי עדותה של זיוה היא התחילה בעבודה על היצירה לפני שזה נהיה מושג רווח. כמו כן האובדן המונח בתשתית העובדות, הוא האובדן של הילדות וחווית הילדות שהתגלמה ביישוב, יחד עם השכול האישי על מות האח.
עצם העובדה שילין קוראת לעבודתה "נוסטלוגיה מדומיינת" או "נוסטלגיה בדויה", יחד עם סוג של מלנכוליה מסוימת והצטברות של דברים נוספים, שבעקבותיהם ניתן להכניס את זה לטייפ שקיים בספרות ובקולנוע של אדם שמאיזושהי סיבה נגזר עליו לזכור עתיד.
אחד המפתחות העיקריים להבנת היצירה שלה, ולשם נטיית הנפש שלי הולכת, היא מספר דוגמאות ומקרים חריגים קיימים בציור ובאומנות בהם הנושא הזה נדון.
לקראת האירוע הקונקרטי, אשר קורה במציאות, וילין עוד לא ידעה או הכירה אותו, היא עוזבת את האדום. רגע לפני שהכל הולך להישרף, היא הולכת בכלל ללילה.
ביצירתה אני מזהה כמו מלנכוליה של דורות ארוכים, שמאיזשהי סיבה נותבה לתת–מודע שלה ברמות שלא ניתן להבינם עד הסוף. יש דברים שהם מעלינו, ומעוררים שאלות של השתאות. דברים כמו אלה, נדונו בספרות האנתרופוסופית האזוטרית ובספרות הרוסית. תופעות כאלה מבקשות תחקיר ביוגרפי של האמן, ושל שורשיו. פעמים רבות יצא לי לראיין אנשים שלא ידעו להסביר את הנטיות שלהם. זיכרון העתיד הזה היה נעוץ עמוק עמוק עמוק בנפש, ובקע מתוכו.
מעבר לשאלת הזיכרון, הטכניקות של ילין מעוררות השתאות באסתטיקה שלהם. כל עבודה, מבקשת ניתוח מעמיק יותר ודיבור ארוך. העבודה עוסקת בהיבט של נוסטלגיה, ובהיבט שני של תקווה לאוטופיה. כלומר הרגשת חורבן בהווה יחד עם נוסטלגיה, שבתוכה מונחת תקווה לאוטופיה. בעבודה זו יש היבט מאוד אקזיסטנציאלי, וגם קריאה להתחדשות.
כאינטלקטואלים, עלינו לעשות כל מאמץ שזיכרון העתיד שלנו יהיה אופק פתוח.
