"רִיק: היעדר כול, ריקנות; בפיזיקה: מקום ריק לחלוטין, מקום מרוֹקָן מאוויר (בלועזית: וָאקוּם)" (מתוך אתר המרשתת של האקדמיה ללשון עברית)
א. הרִיק הישראלי
"וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם" (בראשית לז כד)
"וְשֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעֹות הָעֹלֹת אַחֲרֵיהֶן שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַשִׁבֳּלִים הָרֵקוֹת שְׁדֻפוֹת הַקָּדִים יִהְיוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב" (בראשית מא, כז)
טובה מאד הארץ וטובים בה האנשים.
אבל הרִיק הישראלי הוא רווי, מוצק ורמוס כמו חצר, ולעתים נדמה כחסר ממשות. הוא משפיע על המציאות הישראלית, אך הוא חמקמק וקשה לתפיסה, לאחיזה, להקפה. לעתים קל יותר לעקוב אחרי עקבותיו, מאשר למצוא את ממשותו הנעלמה.
הריק הישראלי הוא חָרום וקשה, הוא היעדרו של חוק ושל קצב, היעדרה של יראת שמים, היעדרה של אמת. הוא תולדת מצב החירום, ומבחינה מסוימת גם סיבתו. כמו הבור בדותן, הריק הישראלי אינו נותר ריק, אלא מתמלא (כדברי מדרש בראשית רבה) – "נחשים ועקרבים יש בו". אם אין בבור מים חיים, הוא מתאכלס בחיות טרף.
הריק הישראלי הוא צל דמותו של המולך המרחף מעל גיא בן הינום, התובע קרבנות אדם למען מטרות שאינן תלויות בדבר, וליתר דיוק זהו התנאטוס או אל-מוות המצטעף באדרת לבנבנה; הוא האלהתו של הריק, של התהו והתהום, של ה'ויה-נגטיבה' ללא כל מחויבות לפוזיטיבה. למעשה, הוא עצם רעיון חוסר התלות בדבר: אווריריות שאינה מוגבלת לרגבי אדמה, לשיקולי מוסר, לעתיד, לדבר. לדבר האל, או לדיבור בין אישי.
הריק הזה מצטעף באדרת של אהבה, אהבה תהומית, או שמא אהבת התהום, המתיימרת להיות בלתי תלויה בדבר.¹ חיים חפר מתאר-מבקר את התלישות הנאצלה הזו, כך נדמה, בשיר "האהבה שלי אינה תלויה בדבר":
"האהבה שלי אינה תלויה בדבר / רק שטה לה בתוך זרמי אויר / כמו חסידה גבוהה וארוכת צואר / אשר נודדת בין הסתיו והאביב. // אולי לכן את קריאותי אינך שומעת / אולי לכן תהיי כמו לילה שעבר / ומה היה ומי יהיה אינך יודעת / אבל האהבה שלי אינה תלויה בדבר".
הריק הישראלי הוא אתיקות אידיאליות אך חלולות שאינם מוכנות להתגשם בחיי האדם ועל פני אדמה, של דבר שאינו מוכן בשום פנים ואופן לההפך לבשר. של בשורה שאינה מוכנה לחכות. הוא אל-ביתיות שאינה לה גבול, שאינה יודעת גבול, ושמאדירה את פריצת הגבול ופריצת כל גבול ללא הבנה של מחירה של פריצות זו, המייצרת פריצים. הריק הישראלי טועה לחשוב שהבלתי-מוגבל מסוגל לשמש כבסיס למוסריות ציבורית.
הריק הישראלי הוא (בין השאר) הפקרה מתמשכת של תושבי הדרום והצפון סמוכי הגבול, הפקרה שנצברה שנים כמעין תכנית חיסכון הנפדית וממונפת כעת לשם דחיית החובה לדין וחשבון של נאשם מסוים, ולשם הדחיית המוסרי בכלל.
הריק הישראלי הוא חילולה וריקונה של קטגוריית ה'פוליטי' מתוכן, על ידי הצפת השיח בקוצים, על ידי מכונות דיבור המביעות-מדברות עתק. נתוני עתק, מלל עתק המרוקן את השיחה השגרתית מתוכן, ומהיות בת-תוכן. הוא האיסור החמור על 'נושאים פוליטיים' בקבוצות ווצאפ, בשם תפיסה פוליטית דיקטטורית, שבה הפוליטי לעולם אינו מושא לביקורת ולשיח אזרחי כן, פתוח ומועד לטעות.
החילוניות הישראלית המיליטנטית הישנה אינה מקור הריק המחולל הזה, אבל היא מועדת להפקתו ולהפצתו, ככל שהיא דוחה (בגילומיה האנטי-מסורתיים) על הסף את תרומתה של המסורת היהודית למרחב האנושי הישראלי. בעשותה זאת, היא משלבת ידיים עם יהודים למראה שהם למעשה עובדי מולך, כלומר לא את אלוהי העברים הם יראים.
באופן מסורתי, ניזונו חסידיו החילונים של הריק הישראלי מניהיליזם פילוסופי, מהאַיִן הקוסם והמכזיב, מדמותו של משיח השקר שבתי צבי, של להגי השפה של מרטין היידגר, או מהיאחזות נואשת בעשן הלבן של משרפות אושוויץ, כתחליף ליראת שמים כנה, או בתור הדבר שמבטל אותה, ששם אותה לאַל או לאֵל.
הפקרת השיח הישראלי לריק, על כל פנים, חוללה את ריקוקה גם אצל אוכלוסיות מסורתיות, הניזונות (כמו רוב הישראלים) מהמדיה הדיגיטלית; הריק מונחל באופן מוסדי למסורתיים (ולחילונים) הלומדים בחינוך הממלכתי שהתורה היא טקסט קונטינגנטי נטול מחבר או מוען, נטול ונטול הקשר ומסר מוסרי (כמובן שלא כל המורים בחינוך הממלכתי מלמדים את התנ"ך באופן הזה). ריקונם של מסורתיים ממסורתיותם הוא משגה ישראלי מר, כפי שטען עקיבא א. סימון: גם כלפי התלמידים הללו ומשפחותיהם, וגם כלפי יכולתם לתפקד בחברה הישראלית כאזרחים טובי, תוך שהם חשים עצמם כהמשך אורגני של שרשרת המסורת.
הריק הישראלי הוא אש התמיד של דמותה של מדינת ישראל כ'מרי-לנד', כמחוז של מרי שאינו מוכן לסור למרותו של איש, וגם לא של ריבונו של עולם. אף שהריק הזה מרחף ומתחמק, הוא ממונף, מכונף, מואנף ומשותף בידי אדם. ואם ריק הוא – מכם.
לריק הישראל הרווי והחמקמק יש כושר מוזר ומיוחד להתענן, להתמצק ולקרום עור וגידים ולשכון אצל אנשים שאינם בהכרח תומכים בו. אבל אנו רואים את הריק הזה לעתים מזומנות, ברחוב, באוטובוס, באדישות כלפי חייהם של בעלי החיים ושל הצומח והדומם בארץ ישראל, וגם על המרקע. למעשה, הדו-ממדיות הדיגיטלית הולמת את הריק הזה במיוחד, את הנפח המדומה שלו, שאינו מונע ממנו להשתכפל ולהתרבות.
ואיך לא, הריק הישראלי מוצא את ביטויו במלהיגוּת (תרגום קולע של יונתן מוס למונח 'דמגוגיה'), במנהיגים שמילתם אינה מילה, ושכל צל חשד לגבי התנהגותם נופל אפריורי תחת ההגדרה של 'נמנע המציאות'; לגביהם, הריק הוא תעודת הביטוח המיטבית: לא היה כלום כי אין כלום. ובמסגרת תנאי הריק הישראלי, גם לא יהיה כלום. מלבד, כמובן, כל סוגי הרוע והסבל שמלאותו של הריק הישראלי יודעת להפיק: נישול, שכול, מלחמה שאף פעם לא די לה. ובמצב הנוכחי, גם שבי נורא של 101 חטופים וחטופים שאינו נגמר.
מאין יבוא עזרנו? לא איש בשורות אני, ואין לי מתכון פלאים או מרשם קסם לתיקון מהיר של ערימת הצרות הישראלית שלנו. יכול אני, על כל פנים, להציע כמה שאלות, ובהקשר הנוכחי, להצביע על ממשותו של הריק, של ההיעדר.
מול הריק הישראלי, קודם כל עולה שאלת המלאות, השפע. מה מקורו? מדוע יש בעולם משהו, ולא ריק מוחלט? התמודדות עם המלאות הזו היא ראשית חכמה, כי היא מחייבת לתת את דעתנו על המצוי, על הקיים; דוקא מול מרוֹקֵני היש והמציפים את ההויה הישראלית באַיִן, שומה עלינו לתהות על קנקנה של המלאות.
ב. ושפת הרציף
"כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָהֿ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (דברים לב, מז)
כותרת החלק השני של מסה זו אינה 'שפת הרציף', אלא 'ושפת הרציף'. אין זו שגיאה בעלמא, אלא ביטוי לו"ו החיבור, הרצף, שהיא אולי זכר לכתב המחובר שאפיין את התורה בימי קדם, ושבו נקט המשורר דוד אבידן: כתיב רצוף ללא רווחים, שיותר מאשר סתימת הריק, הוא מילויו בריבוי משמעויות; הכתב המחובר הוא שאפשר, כדברי רמב"ן בהקדמתו לתורה, את הבעת אינסוף שמות האל:
"עוד יש בידינו קבלה של אמת, כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, שהתיבות מתחלקות לשמות בענין אחד. כאילו תחשוב על דרך משל, כי פסוק בראשית יתחלק לתיבות אחרות, כגון: 'בראש יתברא אלהים', וכל התורה כן, מלבד צירופיהן וגימטריאותיהם של שמות".
למרות חלוקת התורה לתיבות מובחנות, הוגברה אי שם בעת העתיקה, בתקופה חז"ל, המלאות המילולית או ה'רב-תיבתיות' (מלשון תיבה, מילה) עליה מצביע רמב"ן; זו אולי הסיבה לכך שהמילה "ריק" להטיותיה אינה מופיעה (על פי המילון ההסטורי של האקדמיה ללשון עברית) בחיבורים עבריים בין השנים 0 ל-300. ²
אותו העושר הרב-תיבתי מאפשר גם לאתר בדיעבד מהפכות שהתחוללו בעת החדשה, כמו הפמיניזם או מעמד הנשים, אם נקרא את הפסוק הראשון בתורה באופן הבא: בראשי תברא אלהי מאת השמים. הרהב המצוי בערוצים בולטים בעידן המודרני המבקש לבטל את חכמת קדם, אין לו על מה לסמוך, אבל חמור מכך: ברוח מרטין לותר ועקרון ה-sola scriptura ('כתבי הקודש בלבד') הפונדמנטליסטי, ביטול זה נוטה לקעקע את תופעת המדרש, את האפשרות לכתוב ולקולות מרוחקים להדהד בריבוי פנים בתוך הווה מורכב ודיאלקטי, ולאפשר לפרשניות ופרשני התנ"ך להנכיח את גילוי וריבוי הפנים הזה.
המסורת היהודית ובייחוד זו הקבלית מציעה תובנות על מושג המלאות, השפע: ראשית כל, כתופעה שיש להכיר עליה תודה, ושנית, כתופעה שיש בכוחנו להגבירה באמצעות עשיית טוב וגמילות חסדים. המסורת היהודית גם מציעה שאלות על האין וריקותו, ועל תלותנו הקיומית במה שניתן לנו, בשפע הקיים בעולם. המשוררת זלדה כתבה בשירה "אי":
אֲנִי דוֹרֶכֶת עַל הָאֲדָמָה / כְּמוֹ עַל גּוּף חַי / כְּאוֹתָם פְּלִיטֵי אֳנִיָּה / שֶׁעָמְדוּ עַל גַּבּוֹ שֶׁל לִוְיָתָן / כִּי טָעוּ בְּמַרְאֵה הָעֵינַיִם. // אֲנִי דוֹרֶכֶת עַל הֶעָפָר / שֶׁתַּחְתָּיו מְדַבְּרִים הַמַּיִם / מְדַבְּרִים שָׁרָשִׁים, מְדַבְּרוֹת מַתָּכוֹת / קוֹל הֲמוֹנָם מַחֲרִישׁ אֶת אָזְנַי / מְסַחְרֵר אֶת לִבִּי // גַּם הָאֲוִיר מִתְנוֹעֵעַ וְשָׁר / וּבַגְּבָהִים מִתְפּוֹצְצִים עוֹלָמוֹת. // רַק הַמַּחֲשָׁבָה עַל אֱלֹהִים / הִיא אִי בַּמְּעַרְבֹּלֶת.
כאותם פליטי אניה שטעו לחשוב שגבו של לויתן הוא קרקע מוצקה, טועים ישראלים רבים לחשוב שהאין, שהריק, או שלילת המסורת החיה, הוא קרקע יציבה; או שהיעדר הקרקע שמבטיח הריק הזה, הוא מיוחל ומועיל. למול זאת, מציעה זלדה את אלהים – או למצער את המחשבה עליו – בתור 'אי במערבולת'. מחשבות דומות היו לעמנואל קאנט ולאינספור פילוסופים אחרים, שהכירו בנחיצותה של קרקע מוצקה כלשהי (או מה שאני מכנה 'מסדנות מתונה'), ואפילו של רפסודה טובה דיה, בשביל להתחיל ולייצב על גבה את הפרויקט השברירי של החיים האנושיים, של תהליכי הידיעה האנושיים, ושל החיים הציבוריים.
זלדה, מצידה, הלכה כמה צעדים נוספים, והצביעה על 'הברקים והקולות' שהיא שמעה בסיני, בתור נקודת משען ארכימדית, קיומית:
"לֹא אֲרַחֵף בֶּחָלָל מְשֻׁלַּחַת רֶסֶן / פֶּן יִבְלַע עָנָן אֶת הַפַּס הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי / שֶׁמַּפְרִיד בֵּין טוֹב לְרָע / אֵין לִי קִיּוּם בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת / שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִינַי".
מהו סיני עבור זלדה? עבור קוראות המאמצות את השקפתה? קשה לדעת. אפשר להציע שסיני הוא עצם הרעיון של מוסריות, של נורמטיביות גדורה שיש לה סוף, שיש לה התחלה, שתלויה בדבר; ושיש לה פתחי יציאה אל המציאות, וגם אשנבים דרכם המציאות מסוגלת להכנס³; דרכם מסוגל הזולת, וגם מוזמן, לקרוא קריאה, להטות אוזן, לומר מילה, דבר שאינו ריק, או לזעוק זעקה.⁴ דרכם מסוגל הלב לחוש את כאבי הזולת, את אנחת האדמה, את מצוות האל. את לחשי ההויה, את בכיה של השכינה.
זוהי, אם תרצו, שפת הרציף: אותה שפת או קצה מדרכה שמזהיר הכרוז בתחנת הרכבת מפני התקרבות אליה. אכן, מוטב לא להתקרב לתהום, לפסי הרכבת, עצמם. אולם לשפת הרציף, כלומר לחיפוש הרצף, האיחוי והשיקום, להבדיל משפת האוטם, הבידוד והניכור – בהחלט עלינו להתקרב אם חפצי חיים אנו. ולא רק להתקרב, למשש, לאכן, לפתח, לדברר.
בתוך מצב המלחמה בו אנו שרויים כבר יותר משנה, בתוך ה'הותר לפרסום' שאין לו סוף, נראה בלתי אפשרי אפילו להעלות על דעתנו את שפת הרציף. דוקא כאן יש להזכיר את שאלתו-אזהרתו החשובה של זיגמונד פרויד לגבי המתח המתמיד בין אלוהי החיים, האל העברי, או הארוֹס (שהיה פעם ארוּסה של כנסת ישראל, לפי הנביא ירמיה), לבין אליל המוות, התובע אהבת מוות שאינה תלויה בדבר או בבשר:
״דומני, ששאלת הגורל למין האדם היא, אם תצליח התפתחותו התרבותית, ובאיזו מידה תצליח, להתגבר על שיבוש חיי-היחד של האנשים מחמת יצר-התוקפנות ויצר-הרס-עצמו הטבועים בנפשו של האדם. [….] עתה השעה לחכות ולראות, אם יעלה ארוס בן-הנצח, האחד משני "כוחות-השמים", ויצליח בהתמודדותו עם יריבו [תנאטוס] בן-האלמוות כמוהו. אבל מי יוכל להגיד, מה יילד המאבק הזה ומה תהיה אחריתו?״.⁵
למרות 'שיבוש חיי היחד' שישראלים חווים היטב בעשור האחרון, לא צריך להעפיל לגנזי מרומים כדי למצוא בישראל את שפת הרציף: היא ישנה בחוגי ההתחדשות היהודית, במסורתיות לגווניה, בחשיבה רעננה, מחויבת ומשותפת, המאמינה – בעקבות פרוטגורס ומרטין בובר – כי 'יש לילך אחר המשותף'. שפת הרציף ישנה בכל מעשה של עזרה לזולת ולחלש, של אמון הדדי, של ראיית פנים וקשר עין נאמן, בכל גילום של גיוון אנושי וגישור על פני הבדלי דת, תרבות, שפה ומעמד. היא נוכחת אצל כל חברת וחבר כנסת הפועלים באמת ובתמים למען עם ישראל והגר הגר בתוכו, ולמען הרחבת מעגלי שיתוף הפעולה עם שכנינו במזה"ת אשר שוחרי שיתוף פעולה, ועם אומות העולם במישור הרחב יותר.
שפת הרציף היא היכולת של ישראליות וישראלים לזהות את הטוב ואת המחבר, חרף השיסוי והביהום, של בעלי ענין רע ושל בוטים (במילעיל) מטעם, המדברים עתק בבוטות ומלבים את עצבונם וחרונם של הבריות. שפת הרציף מבקשת לשקם את המרכז הפרגמטי שחיבר פעם את מגוון שבטי ישראל, לרפובליקה משותפת ונדיבה, שאינה מחולקת לבני-אור ובני חושך, אלא מאחדת אזרחים שווי זכויות השותפים בפרויקט מדיני שבו תרומותיהם השונות למפעל המדיני המשותף זוכות להערכה ולהכרה.
הנתרחק משפת הרציף? הנתקרב אליה ונשכללה?
____________________________________
[1] משנה אבות ה טז מגנה את ה'אהבה התלויה בדבר', תוך זיהוי תמוה בין אונס (אמנון את תמר) לאהבה, על סמך קריאת התיאור "ויאהבה" בשמ"ב יג א, תוך התעלמות מהמשך הפרק, המקשה בדיעבד על קריאה פשטנית תיאור זה. לקריאה ביקורתית של משנה זו, ראו מאמרי ”Peculiarly Interesting Disinterestedness: A Pragmatist Reading of Mishnah Avot 5:16”, Journal of Jewish Ethics 8:1 (2022): 42-86.
[2] ראו https://hebrew-academy.org.il/keyword/%D7%A8%D6%B5%D7%99%D7%A7/
[3] ראו ויליאם ג'יימס, 'מנגנון ההיגב וסוגיית האמונה-באל', תרגום: רועי לידסקי, עריכת מדעית: נדב ש. ברמן, רליגיה 6 (2023), עמ' 223—243.
[4] על רנה דקרט וברוך שפינוזה כמי שהנחילו למערב מודלים אנתרופולוגיים-פילוסופיים המדירים את האדם מרגשותיו, ובייחוד מהיכולת לבכי ולצחוק, ראו חביבה פדיה, 'ההיסטוריה הבוכה: הדיסציפלינה של ה"עצמי" והבניית ההיסטוריוגרפיה היהודית', בתוך המזרח כותב את עצמו, עורכת: חביבה פדיה (הוצאת גמא, תל-אביב 2015), עמ' 25—156, בעמ' 56—70.
[5] זיגמונד פרויד, 'תרבות בלא נחת', בתוך תרבות בלא נחת ומסות אחרות, תרגם אריה בר, עריכה מדעית: חיים אורמיאן (דביר, תל-אביב תשמ"ח), עמ' 118—183, הציטוט מעמ' 183.
