העקירה / יומן המפונים

היו כאלה שפנו מיד לתיעוד. אני הייתי משותק. הדם והאימה הציפו את הכל. לא רק שלא רצתי לתעד בשבועיים הראשונים אחרי שמחת תורה, עכשיו, רק חודש אחרי הטבח אני מתקשה לזכור את הימים האלה. הרי היו גם אז רק 24 שעות ביממה. מה עשיתי בכל הזמן הזה? אבל אני זוכר שאחרי כמה ימים של שיטוט חסר מטרה באתרי חדשות (כולם עולים על מדים, כולם רצים צפונה או דרומה ואני במקומי), בגיל ארבעים ושבע, אני מוצא את עצמי בלתי חיוני למאמץ הכללי: זה כבר כמעט עשור שאני משוחרר ממילואים. הטנקים שלנו נזרקו לפח, היחידה שלי פורקה. אין לאן לחזור. 

התעורר בי הרצון לשוב אל הכתב, אל הדיו והקלף, לעשייה שיש בה כוונה אבל לא מחשבה של ממש. הייתי אז באמצע פרשת ויצא בסיפור לידות השבטים והרגשתי שכל קריאה בשם היא תפילה קטנה לעילוי נשמותינו. אחר כך נזכרתי שאני יכול גם להקשיב. לא כמטפל אלא כחוקר. שמונה עשרה יום אחרי האימה החלטתי שאני צריך לצאת ממקומי.  

 

לאונרדו, ירושלים (שבועיים אחרי תחילת המלחמה)

בימים שאחרי שמחת תורה נזרקנו לכל עבר. המדינה הייתה מלאה בפליטים (מלכתחילה הסתייגתי מהשימוש במילה הזו. חשבתי שאולי היא מופרזת כי בסך הכל ההנחה הייתה שכולם ישובו למקומם עם הזמן. אבל היום אחרי שפגשתי רבים, אני עומד מאחוריה. לחלק מאלה שעזבו את ביתם אין באמת לאן לשוב ועל מתי אף אחד לא רצה לדבר).

במלון לאונרדו בצד המזרחי של כביש אחד, שכונת שייח' ג'ראח, הלובי מלא וגדוש. זה אחד משלושה בתי מלון שנמצאים זה לצד זה (לאונרדו, גרנד קורט ועץ הזית) שמאכלסים את אנשי שדרות בירושלים. הלובי של הלאונרדו עם כיפת הזכוכית הגדולה מלא בשולחנות וכסאות. משפחות יושבות כאן וגם בחוץ על הרחוב (אוקטובר אבל עדיין נעים בחוץ). בפינה אחת אב חרדי יושב ולומד עם שני ילדיו. נראה ששאר האנשים בעיקר מעבירים את הזמן. 

אני עומד שם עם התיק שלי במבוכה. לא יודע איך להתחיל ומחליט שהדרך הטובה ביותר לעשות את זה היא לדבר עם האנשים שיושבים בדוכן של החמ"ל הירושלמי/ לב אחד שמרכזים תרומות. לשמחתי אני פוגש שם אלירז, חברת ילדות שנשלחה על ידי משרד ראש הממשלה לראות מה ניתן לעשות. "אני לא בטוחה שזה לא בזבוז זמן" היא אומרת "הממשלה נכנסה לסיפור הזה באיחור. זו המשימה של לפני שבועיים. כרגע צריך לחשוב על השלב הבא. המלונות בתפוסה מלאה ואם יהיה צורך לפנות עוד אנשים, זה יהיה לאולמות ספורט עם מזרנים על הרצפה". 

ענת, מתנדבת בחמ"ל מתארת לי את המצב ומשתפת שזה מזכיר לה את מחנות העקורים באירופה אחרי מלחמת העולם השניה.  יש כאן למשל רבנים בלי קהילות  – היא מצביעה על הרב יניב מזרחי משדרות שהקהילה שלו התפזרה בין עשרה בתי מלון מאילת ועד נתניה. שבועיים אחרי תחילת המלחמה, בתי המלון כבר מתפקדים כקהילות קבועות למחצה, כולל גנים ובתי ספר בכל מלון. זה נשמע טוב יותר על הנייר – לכאורה בני הנוער רשומים במוסדות חינוך ירושלמית אבל בפועל נשמע שהרבה לא טורחים  להגיע ללימודים.  ענת ואלירז מדברות על הצורך הדחוף לתת לאנשים מה לעשות: מרבית האנשים במלון לא עובדים ולכאורה גם אין להם הוצאות. כל המשכנתאות הוקפאו, חדר האוכל מספק שלוש ארוחות ביום, כל השאר זמין מתרומות שמגיעות מדי יום בכמות בלתי ניתנת להכלה. נותר רק לחכות. מפעם לפעם תחושת תחרות על משאבים עולה על פני השטח. בקצה הלובי אני שומע אשה שמתלוננת לחברתה : "חילקו עכשיו שישיות של מים. רבתי עכשיו עם מישהו. אמרתי לו 'אתה לוקח שניים לעצמך לחדר ואתה חזיר!". 

 אני יושב לשיחה קצרה עם הרב יניב בדקות שהוא מצליח לפנות בין לימוד חברותא לתפילת מנחה. הוא רב של קהילה דתית לאומית עם כמאה ועשרים משפחות שאותה הוא מנסה להחזיק יחד בכל כוחותיו. יניב חיובי ונמרץ אבל ניכרת גם תחושה שהייתה כאן תקלה חמורה  – הקהילה לא הצליחה להתפנות יחד למקום אחד. מדי שבוע הוא קונה שקיות גדולות של ממתקים ונוסע ממקום למקום, יום אחר יום לחלק אותם לבני קהילתו בכל הארץ. השבת, הוא מספר לי בשמחה, תהיה שבת קהילה בכפר פינס. במעלית שעולה אל הלובי, אחרי תפילת מנחה בבית הכנסת של המלון אני שואל בזהירות על מה שקרה בשמחת תורה. האם הם צפו שיכול לקרות דבר כזה? יניב משיב בשלילה ואומר שגם להם לקח זמן להבין את גודל הארוע: "מחבל אחד או שנים, אבל שבעים?! "משהו בסיסי באמון שלנו במערכות נשבר" הוא אומר. "אנשים מדברים על זה שאם לא יהיה שינוי אמיתי אולי לא יחזרו לשדרות. אני לא יודע אם זה יקרה אבל ככה אומרים". גבר חרדי שנמצא לידינו במעלית מוסיף: "גם אם ישתנה, הפחד תמיד ישאר". 

באופן לא מפתיע אני מגלה שתיעוד התופעה הזו כבר החל. במלון מספרים לי שצוות צילום של אוניברסיטת תל אביב ועוד כל מיני חוקרים מסתובבים בין המלונות. קיומם של אלפי עקורים בישראל לפרק זמן בלתי ידוע, מעורר ענין רב. זה הגיוני אבל גורם לי לחוש חוסר נחת, כמעט גועל. תחושה קשה של העדר משמעות (גם עכשיו, בזמן שאני כותב את המילים האלה כשמונים יום אחרי שהמלחמה החלה, אני עדיין מרגיש אותה) בזמנים כתיקונם אני מרגיש שהמחקרים שלי מעוררים ענין מסוים אבל מאז שמיני עצרת כשהמציאות בלעה אותנו מכף רגל ועד ראש, אני מרגיש שהמילים האלה שאני מייצר הם חלולות. 

 

בני המנשה

קשה לדבר עם אנשים. זמן יש להם בלי סוף אבל מעט מאד פנאי. אבל במלון לאונרדו אני רואה אנשים מקהילת בני המנשה, קהילה שחקרתי בקרית ארבע ומצליח לתפוס לשיחה את משה, דובר הקהילה. בני המנשה כאן הם קהילה מובחנת מאד. בנוסף לזרות התרבותית והפיסית שלהם, הם גם חרדים וחלק גדול מן הגברים הם אברכים. המשמעות היא שהם לא שולחים את ילדיהם למוסדות החינוך המאולתרים שבתוך המלון אלא החוצה, לתלמוד תורה שנמצא ברחוב הטורים במרכז העיר. הזהות החרדית שלהם עיצבה באופן משמעותי את הצורה בה הם חוו את ארועי שמיני עצרת במעין השהייה. בבוקרו של החג נפל החשמל בשדרות. אנשים תקשרו זה עם זה בוואצאפ אבל כחרדים, מרבית אנשי הקהילה מחזיקים רק טלפונים כשרים.  המשמעות הייתה שחלקם הגדול לא הבינו מה  היקף הארוע עד היציאה משדרות ביום ראשון.

משה מתגעגע לשדרות ואומר שהוא מוכן לחזור עכשיו.  קהילת בני המנשה בשדרות נמצאת בפריחה  – רק לפני כמה חודשים הם חנכו כולל וביום כיפור האחרון הם נכנסו למבנה קבע של בית כנסת משלהם. קשה להתמודד עם חוסר הוודאות ("אומרים שנהיה פה חודש, אולי חודשיים. יצאנו בלי לקחת כלום!"). השיחה הנעימה מסתיימת בהבלחה של חשדנות קלה המאפיינת מפגשים בין בני הקהילה לממסד ובשאלה אם אני לא עיתונאי. "אנחנו לא אוהבים עיתונאים" הוא אומר אבל מסרב להסביר. 

בביקור השני שלי אני מצליח למצוא את הרב דוד לונגלום, מנהיג הקהילה ששמח לשבת ולשוחח איתי. "אנחנו שמחים להיות בירושלים" הוא אומר "זו ברכה הסמויה מן העין. בדרך כלל להיות קהילה שלמה בירושלים זה בלתי אפשרי!"  דוד ומשה אוהבים את שדרות וחשים שהם תורמים לאופיה התורני של העיר. לדברי הרב דוד "שדרות היתה יבשה עד שהגענו אליה". כיום,  הוקמו תלמודי תורה בעיר המתבססים באופן משמעותי (כחמישים אחוז) על בני הקהילה. הזהות החרדית של קהילת בני המנשה עיצבה במידה משמעותית הן את תהליך העקירה. מכיון שהם זקוקים לחינוך חרדי אין להם אפשרות להשתלב במערך החינוכי הממלכתי דתי שהוקם בים המלח ובמקומות אחרים. כך, ביום בו ישבתי לדבר עם הרב דוד, הגיעו שבע עשרה המשפחות האחרונות שהיו בים המלח לירושלים להתגורר יחד עם שאר הקהילה. 

 הרב דוד אומר שקרה להם נס. כשבועיים לפני הטבח, קיבל דוד טלפון מעירית שדרות שהודיעה לו כי מבנה בית הכנסת שלהם מוכן ושכדאי לעבור אליו באופן מיידי. הוא הציע לחכות קצת אבל הם התעקשו שהמעבר יתרחש עוד לפני יום הכיפורים. בית הכנסת החדש נמצא קרוב לשכונה בה הקהילה מתגוררת וכך  בשמחת תורה ניצלו בני המנשה מחציית כביש שעליו ישבו מחבלים  שמוביל אל בית הכנסת הישן. בפועל, אף אחד מבני הקהילה לא ניזוק. הרב דוד מפיץ את סיפור הניסים הזה באתר שלו ואף חולק איתי את התובנה לגבי עצם קיומו של הטבח: "בהתחלה אמרתי למה זה קורה ריבונו של עולם?" משתף דוד.  אחר כך הוא ראה את דמות הבודהה שקישטה את התפאורה בפסטיבל נובה: "אנחנו גדלנו בהודו, שם עובדים לאלילים והיה לנו רצון לעבוד את ה'… אדם כמוני שגדל עם עבודה זרה יכול להבין. אבל זה כואב, כואב מאד. גר צדק כמוני לומר על תינוקות שנשבו, זה כואב מאד".    

 

כפר מיימון

בכניסה ללאונרדו פלזה, המקום בו משתכנים אנשי כפר מיימון עוצרים אותי. בניגוד למלונות של אנשי שדרות בשייח ג'ראח, כאן לשומרים יש רשימה ורק מי שרשום בה נכנס. נראה שכאן הקהילה בוחרת איך לנהל את הארוע.  רכזת הקהילה שנמצאת בחוץ במקרה אומרת שהיא תוציא אלי מישהו. אני מתיישב ליד השולחנות בחוץ. בכניסה 3 נשים מרכיבות מתקני בגדים על גלגלים. הכל למסירה בחינם לנשות המלון. הם מצטלמות ומתחילות להוציא כמויות של שמלות ובגדי נשים מהרכב. 

אחרי זמן מסוים בחוץ אני מבין שהרכזת שכחה אותי. ככה זה בהרבה מלונות – יש אנשים שכמעט לא עושים כלום וכאלה שנמצאים בתנועה מתמדת. אבל בחוץ אני פוגש את מתי, פסל ואלוף שולחן טניס לשעבר  שיצא החוצה לעשן. ישראלי מאד, מחובר לאנשים רבים בכל אזור שער הנגב. בדיוק חזר משבעה של ידידו גיורא אלמוג שכמה מבני משפחתו נרצחו בכפר עזה.  מתי הוא עוף מוזר בכפר מיימון – דתי אבל ביקורתי כלפי "דתיות שיודעת את כל התשובות. כפסל, אני בעיקר שואל שאלות".  מעל לכל מרחפת אוירה של אי ודאות. "בשבוע הראשון היה כיף" הוא אומר "אבל כבר נמאס". 

 

מושב שלומית (בית ההארחה כפר עציון)

בירידה עם קובי מהחניה של בית ספר השדה בכפר עציון הוא מצביע על אשה צעירה עם עגלה ואומר "זו אחת האלמנות שלנו". ארבעה חברים מחברי כיתת הכוננות של שלומית נהרגו בשמחת תורה, לא במושב עצמו אלא בקרב שהתרחש ביישוב פרי הגן, לא רחוק משם. באוהל חדר האוכל פינת הנצחה עם התמונות שלהם. זו אחת מיני רבות. למעשה כמעט בכל מלון יש פינה כזו עם תמונות של הנרצחים והחטופים, מודעות אבל ונרות זכרון. 

שלומית היא יישוב קהילתי לא חקלאי, קהילה חדשה שהוקמה אחרי הפינוי של גוש קטיף בחולות חלוצה. קהילה חזקה מבחינה סוציואקונומית המורכבת כמעט כולה ממשפחות צעירות. קובי מנהל צוות צח"י היישובי וסגן מנהל בית ספר במיתר טוען כי למרות הקושי, בשלומית אין טראומה משמעותית משום שלא הייתה חדירה ליישוב עצמו. "אנחנו חברה חזקים" אומר,  – כמעט כולם קרביים, הרבה יוצאי סיירות וכו'. ולמרות זאת מוסיף קובי, ישנו שבר משמעותי בתחושת הבטחון. כתושבי העוטף הם מתורגלים בכניסה לממדים אבל בעבר מעולם לא הייתה נפילה של רקטה ביישוב "כל מה שלא קרה בשלומית במשך שנים קרה עכשיו" אומר קובי. 

תפסתי אותם ביום העזיבה, רגע לפני טקס הפרידה שלהם מהגוש. זוהי לא חזרה הביתה אלה מעבר לתחנה הבאה, לבית המלון כרמים בקריית ענבים. ההחלטה על המעבר התקבלה במשותף ולא בקלות רבה. מעבר לקושי שבעקירה נוספת, קשה להמיר את המדשאות והמרחבים הפתוחים של גוש עציון במלון. הסיבה למעבר היא כפולה: בבית ההארחה יש הבדלים משמעותיים באיכות וגודל החדרים. כך, חלק מן המשפחות מרגישות כי חלוקת החדרים הייתה לא הוגנת וכתוצאה מכך החלו להתעורר מתחים פנימיים. בהתחלה ניסו לעשות רוטציה בחדרים אבל זה לא עבד. הוא מספר על אשה אחת שפונתה מגוש קטיף בילדותה שמסרבת בכל תוקף לצאת מהחדר. בשיחה טעונה על הנושא היא אמרה לו "אתם לא יכולים לקחת לי את היציבות!". הסיבה השניה היא שהחורף בפתח. אנחנו נפגשים בתחילת נובמבר ועדיין נעים להיות בחוץ אבל קר בגוש עציון ובקרוב השהייה בחדר האוכל הפתוח למחצה תהיה קשה.   

נושא החזרה, הפיל הגדול שבחדר הלובי של כל בתי המלון בישראל בשנת תשפ"ד, הוא מורכב.  במרבית המקומות שנעזבו  שעומדים על תילם נותרו חלק מן התושבים, בדרך כלל אנשי כיתת כוננות שאמונים על מניעת ביזה ועוד כמה בעלי תפקידים. יש מקומות שאי אפשר לשוב עליהם כי הצבא עושה בהם שימוש ומקומות אחרים כמו שדרות שניתן להגיע אליה בקלות יחסית  ואף לחזור להתגורר בה. בחלק מן המקומות, אין איסור על מגורים אבל הקירבה למלחמה והרעש המגיע מעזה הופך את החיים במקום למאד בלתי נעימים. משפחות צעירות נמצאות בבעיה נוספת  – מערכות החינוך סגורות וככל הנראה אינן צפויות להיפתח השנה בכלל. מדברים על שיבה ליישוב לכל המוקדם בסוף השנה האזרחית אבל יש כאלה באזור שלהם שכבר חזרו כמו הדור המבוגר של היישוב החקלאי ברובו בני נצרים "הם צריכים את האדמה שלהם", אומר קובי.

 

הקיבוצים

בניגוד לאנשי שדרות שפוזרו לכל עבר, הקיבוצים נקלטו פחות או יותר כיחידה אחת. חלק מהם, כמו כפר עזה ונחל עוז מתארחים אצל קיבוצים אחרים, היתר בבתי מלון. קולות כאלה, על ההבדלים ביחס ובהתנהלות בין שדרות לקיבוצים רוחשים ברקע ופורצי לפני השטח מפעם לפעם. כך, נאמר לי שבעלי המלונות הטובים ביותר דאגו לסגור במהירות עם הקיבוצים. אנשי שדרות ואשקלון לקחו את מה שנותר. 

במתחם המלונות של עין בוקק, ים המלח, אני חולף על פני מלון דוד בו שוהים אנשי קיבוץ בארי. איכשהו, הבחירה במלון הזה לשיכון בארי, מרגיש לי טבעי – דוד הוא מלון  קצת יותר מבודד, רחוק יותר מהחוף. למרות שכל המלונות מאכלסים מפונים מהעוטף, התחושה היא שבמקרה של בארי מדובר במציאות אחרת לגמרי. אבדן החיים המשמעותי, החטופים בני הקיבוץ ואולי בעיקר העובדה שאין להם לאן לחזור, מבדילה ביניהם לבין אנשי שדרות והיישובים האחרים.  אני רוצה מאד להיכנס למלון ולדבר עם מישהו. פעם אחת אני אפילו חונה מול המלון ונע לעבר הכניסה אבל לא מעז לנסות. האבל עדיין טרי כל כך ואני לא רוצה להטריד אותם. 

ויש עוד משהו: אני מודע לנראות הדתית שלי ולפער החברתי ביננו. הרושם הראשוני עשוי להרתיע. גם זו חלק מהמציאות הזו. האימה הזו התרחשה אחרי שנה של מאבקים מרים בתוך החברה הישראלית שהגיעו לשיא (לפחות בעיני רבים מהדתיים) ביום הכיפורים האחרון. לכאורה אלה חדשות ישנות. אבל הזרות שלי מובהקת ואני חושש לעורר רתיעה.  אחרי שהיה של רגע במגרש החנייה אני נכנס לרכב ונוסע הביתה. 

 

ירידה ראשונה לים המלח (סעד, שדרות)

בראש חודש כסלו ירדתי לים המלח לתפילת שחרית של בית המדרש להתחדשות עם הרב דוב זינגר ואהרן רזאל יחד עם אנשי קיבוץ סעד הנמצאים במלון נבו. התפילה נערכת מחוץ ללובי ברחבה הגדולה שצופה לים המלח. במבט ראשון על קהל המתפללים אני שם לב לשני סרטים כתומים מהסוג שלא ראיתי שנים – אחד על תפידנית והשני על עגלת תינוק. אני תוהה מאיפה הם שלפו אותם? אחרי התפילה אני מסתובב חסר מנוחה בבנין, מתלבט איך אפשר לגשת לאנשים. הם נראים סך הכל בסדר אבל אני מודע לכך שאני יושב להם במרחב שכרגע משמש להם כבית. 

בינתיים אני מטייל למלון רויאל שבו שוהים מפונים משדרות.  בלובי של המלון אני פוגש 3 עובדות סוציאליות שהם גם מפונות וגם עובדות עם אוכלוסיית המלון שמייצגות חתך של אנשי שדרות: מלי, אשה מזרחית שגדלה בעיר,  גלינה ממוצא רוסי, ואביגיל הדתייה עם כיסוי ראש מלא. מלי שואלת אותי איפה אני גר ואחר כך אם זה לא מפחיד לגור ביהודה ושומרון (אנחנו חודש וחצי אל תוך המלחמה. הפחד ממה שעלול להתפרץ עלינו עדיין נוכח מאד). אמרתי לה שמתרגלים וגלינה אומרת "כמו שאנחנו מתרגלים לטילים". מלי מתעצבנת : "אני לא התרגלתי. בחיים לא אתרגל ואסור להתרגל". הנושא הזה והצורך להצהיר על סירוב להתרגל חוזר שוב ושוב בשיחות עם אנשי שדרות. בכל שיחה כזו יש תחושה חמוצה שהיה כאן ניצול. יכולתם המופלאה של תושבי האזור להתרגל לחיים הלא נורמלים של סבבי לחימה מפעם לפעם בעשרים השנים האחרונות נוצלה לרעה. באותה נשימה מלי מצהירה על אהבתה לשדרות, מקום שבו "מי שנופל עוטפים אותו" ומוסיפה שהיא בחיים לא תעזוב את העיר ושזה המקום הכי טוב בעולם. "כמו שאתה לא תעזוב את הבית שלך גם אם יהיו אלף פיגועים. זה המקום שלי". 

סך הכל הם בסדר אבל מלי אומרת שהדבר הכי קשה זה חוסר המעש. "זה מעייף מאד לא לעשות כלום". למרות שיש פעילויות ומפעילים מועדון קשישים וחלק מהאנשים גם נוסעים לעבודה אבל זה קשה להם כבר להיות בבית מלון. על פי אביגיל הבעיה העיקרית בשבועות הראשונים הייתה ריבוי ידיים מתערבות בשלב הראשוני (עמותות שונות וגם אזרחים פרטיים) נושא ששמעתי עליו גם ממפונים אחרים. כרגע הדברים נרגעו כי התקבלה החלטה שעיריית שדרות תקח על עצמה את הטיפול במפוני העיר [רק בביקור הרביעי שלי הבנתי שהפוסטרים העצומים על חלק מהמלונות ("הלב בשדרות ואנחנו בים המלח") נועד גם לצרכי ניהול ושליטה ולסמן מלונות מסוימים כטריטוריה השייכת לעיריית שדרות או לקיבוצים השונים]

 

סעד

אני משוטט חזרה למלון נבו ופוגש את תרצה, רכזת ועדת הדת של קיבוץ סעד שאירגנה את התפילה עם הרב דוב. היא מספרת לי על סעד, קהילה חזקה ומביעה שביעות רצון על כך שהקהילה נשארה ביחד "זה מאד עוזר". נעשתה כאן עשייה רבה: הוקם מערך חינוכי של גנים ופעוטונים, יש הסעות לערד ולירוחם, יש התארגנות לגיל 60 + דרך הרשות המקומית. מי שנותר במידה מסוימת ללא מענה אלה נשות המגויסים שנאלצות לטפל בילדים לבד במשך שעות ארוכות ביום. כמו  אחרים תרצה מדברת על החזרה הכפויה לחיים קולקטיבים "צחקו על זה שחוזרים לקיבוץ של פעם, כולם אוכלים יחד בחדר אוכל, בכל יום שלישי אסיפת חברים…". זה נחמד וטוב אומרת תרצה אבל לפעמים קצת מחניק. בשבועות הראשונים כולם היו יחד בשבתות, אבל כיום, כחודש וחצי אחרי פרוץ המלחמה כמחצית מהמשפחות במלון (400 מתוך 800) נוסעות לשבות במקומות אחרים. 

למרות שמחבלים לא חדרו לסעד, תרצה מספרת שכמויות של צעירים פצועים ממסיבת נובה נמלטו לסעד וטופלו על ידי רופא ומספר אחיות שמתגוררים בקיבוץ. אחרי שנהג האמבולנס הראשון שנשלח מנתיבות נרצח, מגן דוד אדום הודיעו להם שאין להם עוד אמבולנס לשלוח ואנשים מסעד פינו פצועים תחת אש ברכבים פרטיים לנתיבות ומשם לבית החולים סורוקה. "הכי קשה זה לשמוע על כפר עזה" אומרת תרצה. פחות מקילומטר מפרידים בין סעד וכפר עזה ויש כאלה שטוענים שהם שמעו את צעקות הנרצחים משם בזמן אמת ("אני לא יודעת אם זה אפשרי אבל ככה הם אומרים"). תרצה עצמה הייתה אצל בתה ביישוב יתד שם לא הייתה חדירה (אני שומע ממנה סיפור לא ברור על מחבלים שנתפסו ונקשרו לגדר "למען יראו וייראו") אבל המלחמה סערה סביבם. בתוך כך, תרצה ובתה מנסים לדאוג למצבם הנפשי של הילדים:  "שרנו את ההלל שלוש פעמים כדי שהילדים לא ישמעו את היריות".  

מעל לכל מרחפת התחושה הדומיננטית של הפקרה – ההמתנה הארוכה כל כך לכוחות הצבא שלא הגיעו עד אחר הצהריים. "בנירים חילקו לחברי המשק סכינים מהמטבח" מספרת תרצה באימה. להפתעתי, היא מזכירה טענה שעד כה שמעתי רק פעילי שמאל על כך שגדודים הועברו ליהודה ושומרון ושבכל בסיס נותר רק טנק אחד יחיד. 

החזרה לקיבוץ איננה אפשרית כרגע (הצבא יושב בתוך הקיבוץ והלחימה בצפון הרצועה מתנהלת במלוא הכוח). המבוגרים רוצים לחזור אבל לגבי הזוגות הצעירים זה לא כל כך ברור. בהתאמה לסרטים הכתומים שראיתי מסתבר שהילדים שנולדו אחרי ההתנתקות רוצים לחזור לגוש קטיף: "פתאום מבינים מה זה כשלוקחים חבל ארץ ומעיפים ממנו אנשים". 

 

ים המלח – ביקור שני

במלון רויאל כמה  רוסים מבוגרים עם חלוקי אמבטיה בדרך לבריכה ("ספא רויאל") אני שם לב למיעוט האנשים בבריכות גם כאן וגם במלונות אחרים. על קירות המלון המחופים לוחות עץ, מודעות מודבקות בסלוטייפ. מסביב לספא בחללים שמתחת ללובי, גני ילדים וכיתות בית ספר. בלובי שני אנשים עם מחשבים ניידים. השאר יושבים בחוסר מעש.

במלון לוט אני משוחח עם זוג מקרית שמונה שיושבים בבית הקפה שליד הבריכה, על עוצמה וחולשה. השבר האישי של העקורים מהצפון מעורבב בתיאור ההשפלה לאומית.  "תראה איך אנחנו נראים!" אומר לי הבחור מקרית שמונה. גם הוא מתלונן על העובדה שהם לא עושים הרבה. לילדים יש בית ספר ("לא משהו רציני") אבל למבוגרים אין כל כך פעילויות. היתרון של ים המלח מבחינתו הוא שיש שקט: "לא מרגישים את המלחמה כאן. אין אזעקות ואין כלום". הם ניסו לעבור למלון בנתניה אבל חזרו אחרי לילה אחד בלבד ("אנחנו אנשים שלא כל כך אוהבים שכונה. לא התחברנו"). בניגוד לסעד, כאן אין קהילה: יש להם זוג אחד של חברים טובים שנמצא איתם מהתחלה אבל מעבר לזה הם לבד. 

אני חוזר למלון נבו לדבר עם כנרת, מטפלת ומלמדת מקיבוץ סעד שנמצאת לקראת עזיבה של המלון לטובת ירושלים. הרקע לשיחה עם כנרת מותאם באופן מדויק לתוכן – אנחנו יושבים בחדר המשחקים עם בנה בן הארבע שממשיך לפנות אליה בשאלות ללא הפסקה לאורך כל הזמן שלנו יחד. מלכתחילה היה ברור לה שהיה צריך להגיע למלון  כי "צריך להיות עם כולם ועם הדומים לי". ואכן יש שיתוף פעולה מעולה עם המלון אפילו בתחום התעסוקתי וחלק מאנשי הקיבוץ השתלבו בעבודות שונות במלון. אבל במובנים רבים התיאורים שלה הפוכים לאלה ששמעתי במלון לוט. הזוג  מקרית שמונה נראה לי תלוש וחסר הקשר קהילתי. אצל כנרת ניכר כי הקהילה חונקת אותה. בניגוד לבחור מקרית שמונה שמתנחם בשקט, כנרת  מרגישה שים המלח הוא מיקום לא טוב עבורה  – הריחוק מהמרכז משמר את תחושת החירום התמידית "יצאנו מדרמה וזה המשך של הדרמה". אמנם אין אזעקות אבל התחושה עבורה היא של העדר נורמליות. "בירושלים יש חיים רגילים" היא אומרת. "כאן אין נורמליות. זה לא דומה בשום דבר למציאות של החיים שלי". 

 

ים המלח – ביקור שלישי (דצמבר 2023)

על הגשר של מלון נוגה שלט גדול מסמן שמדובר במלון בו שוהים אנשי קיבוץ כיסופים. אשה שיושבת עם בעלה מחוץ למלון רואה אותי מצלם וצוחקת. קוראים לה רויטל ולו קוראים מריו. הם זוג בגיל העמידה, הוא מארגנטינה במקור, היא מאופקים ("אנחנו לא דתיים אבל אנחנו צמים ביום כיפור. יש לי את זה מהבית"). הקשר שלה למסורת מייחד אותה לעומת שאר חברי הקיבוץ החילונים לגמרי. היא צוחקת ומספרת לי את סיפור ההצלה הלא יאמן שלה. בערב יום כיפור השנה היה לה חלום שההורים שלה (שניהם נפטרו כבר) נמצאים אצלה ועומדים בשני צדדיה, מכוסים. כשהיא התעוררה היא אמרה סיפרה למריו על החלום והוסיפה :"אנחנו מוגנים". מריו מפעיל מלגזה במפעל וכמה ימים לאחר מכן הוא נפל עם המלגזה לבור בעומק מטר  – סיפור מסוכן שהוא יצא ממנו ללא פגע. רויטל הייתה בטוחה שהחלום שלה התגשם. 

בשמחת תורה הם שמעו ערבית בבית והבינו שנכנס אליהם מחבל. "כבר נפרדנו אחד מהשני" היא אומרת כשהמחבל פתח את דלת הממ"ד. "קמתי עליו, הסתכלתי לו ישר בעיניים ושאלתי אותו מי  הוא ומה הוא עושה פה". הוא ענה (בעברית) שהוא ערבי מעזה, ביקש את מפתחות האוטו שלהם ואמר שלא יקרה להם כלום. נתנו לו את המפתחות לקח ונעלם. אחר כך הם ראו שחוץ מקצת נזק הוא לא עשה כלום "אפילו לא לקח את האוטו!". רויטל רואה ששולי מתחיל לבכות ואומרת "עכשיו אני צוחקת אבל וואי, וואי, כמה שאני בכיתי!" זה היה בסביבות 11 בבוקר ורק באמצע הלילה באו לחלץ אותם. הם יצאו בלי כלום – היא הייתה יחפה, מריו עם מכנסיים קצרות ופלאפון. מריו מביע התפעלות מהיקף התרומות. בימים הראשונים הוא ראה רכב אחרי רכב פורק תרומות אל תוך המלון, הכל מתרומות, אפילו הבגדים שלגופו. ("אפילו בושם. היא אמרה בצחוק שאין לה בושם ולמחרת הביאו לה"). 

יש איזושהי יוזמה להעביר אותם למגורים זמניים, אבל נראה שהם לא מאד מוטרדים מהנושא. לפחות בשלב הזה אני מקבל את הרושם שבניגוד לאנשי סעד ושדרות, העקירה היא החוויה המשנית. העמידה מול האימה ובמקרה של רויטל ומריו האופוריה של אחרי הנס, הם הסיפור העיקרי כאן.  

לפנות ערב, יושב בלובי של מלון Vert  שמאכלס בעיקר אנשים משדרות. אני שומע שיחה בין שני נשים שנפגשו במלון על מצבה הנוכחי של העיר (אחת ממוצא בוכרי השנייה מרוקאית נמצאת שם עם אבא שלה, יהודי מבוגר מאד על כסא גלגלים עם כיפה של ננחים). אחת הנשים מביע דאגה עמוקה ממצב בו היא תאלץ לחזור לשדרות

"אני לפני שבועיים באתי לעשות כביסה. חתול אין בחוץ. שופרסל ורמי לוי פתוחים עד אחת. הכל סגור…מי ישלם עלינו? מי ישאיר אותנו פה? "

"למדינה יש הרבה כסף. אל תדאגי"

"מישהו אמר שעוד לא מצאו את כל הגופות בשדרות.. הריח בשדרות לא טוב. אמרו את זה הדתיים האלה.."

"זק"א"

"כן…מי נשאר בשדרות? רק מי שצריך להביא סחורה!" 

"כן אלה האתיופים, עובדים בעלית"

"אסור לחזור לשם. אסור! אבא הוא אומר, אני רוצה את הבית את הפינה שלי. אנחנו ישנים טוב אבל…"

שני אנשים ניגשים להגיד שלום לאבא על כסא הגלגלים שככל הנראה מוכר בשדרות. הם מכנים אותו 'צדיק'. אחר כך הם ניגשים אלי ואני מדבר איתם קצת. אחד מבוגר יותר עם פנים עצובות. אומר שהמלון יפה אבל "מי שאומר לך שהוא ישן פה משקר". השני מעיד עליו שהוא בקושי ישן. נמצא בלובי בארבע בבוקר. שוב עולה הנקודה שעם הקאסמים הם הסתדרו אבל מה שקורה עכשיו…

אנחנו מדברים קצת על חווית המלון ועל הבריכה. הבחור הצעיר יותר (אולי בסביבות חמישים) אומר שאם הוא היה מגיע למלון לשלושה ימים הוא לא היה יוצא מהבריכה. עכשיו הוא כאן חודשיים וכף רגלו לא דרכה בה. 

סיפר שהוא נסע להציל את הבת שלו בשמחת תורה כי היא גרה בשכונה המערבית והקרובה ביותר לעזה. בדרך על הכביש הוא ראה טנדר של החמאס בעיניים ובכל זאת דפק גז והצליח להגיע אליה. שאלתי איך הוא ידע שזה הם והוא אמר 

"בשדרות, בשמחת תורה, אין כל כך דברים כאלה..ואני אגיד לך, אני מוכן להשבע שהיה מחבל אצלנו בבית הכנסת בליל שמחת תורה!" הוא אומר. בבית הכנסת הוא ראה בחור עם זקן ובלי שפם, כיפה שחורה גדולה וג'ינס ונעליים מרופטות לגמרי. לא מדבר רק מחייך. אף אחד לא מכיר אותו. הוא ניסה לגרום לכך ששוטר יבדוק אותו אבל לא הצליח אז הוא ניגש אליו בעצמו. האיש לא דיבר רק לחץ לו את היד "והיד, אני אומר לך, הייתה כמו נייר זכוכית!" 

הריח של המוות, המחבל בבית הכנסת, האימה מהחזרה אל הבית שחולל ונטמא.  

 

לאונרדו פלאזה – כפר מיימון

אני חוזר למלון שאותו הכרתי בילדותי כמלון פלאזה לפגוש את רבקה מצוות החירום של כפר מיימון-תושיה. הבטחון בכניסה למלון מקפיד מאד שלא להכניס אף אחד בלי מארח שמגיע לפגוש אותו (עולם אחר מהמצב במלונות בשייח' ג'ראח). בלובי רעש והמולה רבה  – מתחילה הופעה של תזמורת עם כלי נשיפה רבים. אנחנו עוברים לשבת מול הכניסה. 

רבקה מתגלית כמושבניקית פרגמטית מאד וקשוחה למדי. בתיאור המצב שלה יש הסתייגות כלפי עצם הפינוי, אולי אפילו שמץ של בושה. הראשונים שהגיעו למלון היו כמה משפחות שהתפנו מיוזמתם "יש כאלה שיוצאים מיד עם השריקה הראשונה של הטיל הראשון". היא עצמה הייתה חוזרת לכפר אבל הבת שלה במלון עם ילדים קטנים ובעל מגויס. בנוסף בשלב הזה של שהלוחמה בצפון הרצועה עדיין מתנהלת במלוא עוזה מאד לא נעים להיות שם מבחינת רעש, בעיקר בלילה. 

עבור רבקה, יש הבדל מהותי בינם לבין אנשי הקיבוצים שנפגעו באופן ישיר מהטבח. "במלונות בים המלח מאד שקט" היא אומרת. אני שואל למה והיא עונה בתקיפות "בגלל שיש שם נפגעים!..אנחנו בכלל לא באותו מקום". כן, אנשים אומרים שהיו מחבלים על הגדר ושהם ניצלו בנס אבל רבקה מביעה סקפטיות. נכון ש"באיזשהו מקום אפשר לומר שזה נס" אבל המסוק שמתי דיבר עליו לא היה באמת קרוב למושב אלא בכלל באמצע הדרך בין סעד לעלומים. הוא לא  באמת קשור אליהם. כל הדיבור הזה על הצלה (ואולי קירבתו של הארוע בכלל) נראים לה קצת מוגזמים. 

 

כיסופים

ס. , תושבת הדרום  ועובדת וותיקה במשרד החינוך צוותה בתחילת המלחמה לאנשי קיבוץ כיסופים בים המלח כדי להקים להם מענה לימודי. התחנה הראשונה של אנשי כיסופים הייתה בלאונרדו פלזה. היה קשה מאד במלון הזה כי הוא ענק – הקהילה כולה מונה 220 איש והם לא תפסו את כל נפח המלון. יחד איתם היו גם מפונים משדרות ואשקלון ואפילו כמה תיירים – היה כאוטי לחלוטין "והיו גם חיכוכים עם הקהילות האחרות". הקהילה רצתה מקום קטן משלה. 

כשהיא הגיעה ידעו על עשרה הרוגים מהקיבוץ ("חשבנו שהיו חטופים שבעצם נרצחו. אחרי בדיוק חודש הגיע קצין העיר להודיע שעוד חטופים נרצחו") 

כל הסיפור נשמע מאתגר מאד בכל הרמות (ולא פחות מכך אולי הדבר המשמעותי ביותר שהיא תעשה בחיים). הם לא קיבלו רשימות שמיות של חברי הקיבוץ – היה צורך לאסוף את כל האינפורמציה בעצמם. בנוסף, קיבוץ כיסופים היא קהילה במשבר מתמשך. "המושג 'קיבוץ מתחדש' זה לא מה שחשבתי". בפועל הקיבוץ מתנהל כמו יישוב קהילתי.  "לא היו כוחות פנימיים". כל בעלי ההשפעה המשמעותיים, כולל מנהל הקהילה, הגיעו מחוץ לקיבוץ (מנהלת גני הילדים הגיעה מאופקים ועברה להיות עם הקהילה במלון) ."פתאום הצלחנו לזהות בת של בת הקיבוץ מכברי שמנהלת רשת גני ילדים בתל אביב ופונתה ללאונרדו פלזה. היא פרסמה שדרושים מתנדבים להקמת גנים והם קיבלו מאה ועשרים פניות ! התלבשנו על הרשימות שלה והתחלנו לעבוד יחד.. בואו תתנדבו למינימום חודש – הדבר הכי נורא זה פרצופים מתחלפים…צריך דמויות קבועות". אחרי שבוע הרגישה שהילדים זקוקים ללמידה משמעותית "אם כל הכבוד לעבודות יצירה ואני לא מזלזלת" ותוך שבוע היה לו"ז מלא של למידה, דבר שהתקבל בשקיקה ("מעולם לא ראיתי ילדים שכל כך רוצים עפרון ולא צבעי גואש") 

נוסף על הכל היה צורך להעביר הכל כמה פעמים – בתוך המלון ובין מלונות. בהתחלה רצו שבית הספר ישאר בלאונרדו והקהילה תעבור לנוגה אבל מנל המלון לא הסכים. המעבר בין המלונות היה קשה במיוחד  – "220 איש צריכים לעזוב דירה בו זמנית…אחרי שבועים כבר יש קצת מטלטלין" והחליטו להעביר קומה אחת בכל שעה כשסיגלית הופכת לכתובת לכל דבר וענין. במלון נוגה שאליו הם עברו לא היה המון מקום. שמו את כיתות ה-ו בחלל הספא "בחלל שבדרך כלל משתזפים בו" ואת שכבה ג-ד במקום שבו עושים מניקור. כשהילדים מסיימים, מגיעים הנוער שלומד על ארבע. כלומר סך הכל עבדו עם שכבות שונות משמונה עד ארבע.  "המון עבודת החזקה… רק בתשע וחצי בלילה אתה יכול להתפרק". 

חלק גדול מן האתגר היה בתחום המוגנות והגבול המובהק בין המלון לעולם. ההוראה הראשונה, שלה הייתה שאסור לצלם. "כל הזמן הגיעו אנשים לצלם ילדים כאילו אנחנו בגן חיות". תוך זמן קצר התחילו להגיע גם שרים וחכ"ים והם נאלצו לשים שומר בשער של בית הספר שלא יכנסו אנשים. כל בית הספר, 87 ילדים, היו בחלל אחד ועל החלל הזה היה צריך לשמור. יש צורך לשמור על הילדים מזרים. ילדה אחת בכיתה ב' שאבא שלה נרצח "עשתה לנו בית ספר". זה היה כבר במלון נוגה – ביום השלושים, אמא שלה החליטה לא לקחת אותה לבית העלמין בקיבוץ ולא ממש סיפרה לה על ההחלטה. הילדה רצה במלון ואחר כך יצאה החוצה בצעקות "אני אגיע לאבא שלי ברגל!" ס. לא ידעה מה לעשות – היא לא יכולה לעזוב הכל ולרוץ אחרי הילדה אז היא מנסה להביא אנשים שרק ישמרו על קשר עין. מזעיקים את הסבתא אבל גם היא לא יודעת מה לעשות. זה היה היום הכי קשה שלה שם. 

כשדיברנו, היא  הייתה כבר אחרי הפרק הזה.  כשהיא העבירה את המושכות למנהלת אחרת היא חזרה הביתה והייתה חולה ומושבתת לגמרי לכמה ימים. כששאלתי לגבי שמירה על קשר עם אנשי כיסופים היא אמרה "זו שאלה מורכבת" והיא קשורה מאד לקושי המנהיגותי שהיה בקיבוץ. "משבר זה מגבר" אומרת סיגלית ומספרת על הקושי הגדול להגיע להחלטות. נשמע שגם נהיה צד של תלות: "באיזשהו שלב הם צריכים לצמוח לבד והם לא הצליחו לייצר מנהיגות". בהתחלה חשבו שעוברים לנחשולים אבל בסוף החליטו על עומר למרות שהם נורא חששו מהבדואים של תל שבע. "אבל אתם גרתם ליד עזה!" היא צוחקת בקול רם. 

 

ים המלח 8.1.24 (סוף טבת)

כמו בירושלים השמירה על המלונות הולכת ומתהדקת. במלון VERT שבו היו לי מפגשים משמעותיים בעבר השומר הרוסי לא נותן לי להיכנס בלי להתקשר למארח שלי (שלדאבוני לא קיים) "בשבילך זו עבודה" הוא אומר לי בגילוי לב "אבל בשביל מישהו אחר זו אולי הטרדה".  על חוף הים, תיירים רוסים ספורים בתוך המים. מוזר, איכשהו הם תמיד כאן.