בעקבות התערוכה מיינה דיפרסיה של היוצרת מיכל הלפרין בן צבי
בשנה האחרונה קרה דבר מוזר מאוד. מיכל כתבה וציירה את התערוכה המופלאה הזאת שאנחנו רואים כאן מולנו, שקושרת בין ההתבוננות ביום הנוראי הזה, השבעה באוקטובר – יום שאנחנו ממשיכים לחיות כבר 538 ימים – לבין ההתבוננות בציפורים. זה כשלעצמו מעניין, רב השראה, אבל לא מוזר. אלא שבאותו הזמן שהדבר הזה אירע באביחיל שבשרון, בירושלים ישב לו המשורר אמיר מנשהוף וכתב את “הודעות מארץ רחוקה”, יומן פואטי שמתעד את תגובותיו בימים שאחרי השבעה באוקטובר, ובו משולבים רישומי ציפורים שרשם לצד הטקסטים. עד כאן זה נשמע כמו צירוף מקרים ולא כמו “דבר מוזר מאוד”, אלא שממש לפני כמה ימים הסתיימה תערוכת היחיד הנהדרת של אידית פישר-כץ בגלריית בארי שכותרתה “על ציפורים ואנשים ושבי ותעתועים” וכבר מהכותרת אתם מבינים שבין החומרים שמהם עשויה התערוכה, שוב נמצאות הציפורים ואותו רוע המוחלט שהתפרץ בשבת ההיא.
מתקפת הציפורים הזאת זורקת אותי למלא מקומות אבל קודם כל – איך לא – להיצ’קוק ולמותחן האימה שלו משנת 1963. סרטו מתאר מערכות יחסים מעט משונות בכפר קטן לחוף האוקיינוס, אשר מותקף על-ידי ציפורים ללא הרף. מה שמאוד מעניין בסרט הזה הוא שעד סופו לתקיפות האלו אין ממש הסבר. לו היה הסבר, הסרט אולי היה זוכה בתהילה המפוקפקת של “הסרט הטוב של השנה”, אבל משלא ניתן הסבר מניח את הדעת, זכה הסרט בתהילת עולם. הרבה חוקרים ומבקרים ניסו לענות על השאלה מדוע הציפורים תוקפות ומה המשמעות של כך? איעזר בסקירתה של רחל קואסטל במאמרה “ציפורי האהבה של היצ’קוק” כדי לתאר שני כיוונים מרכזיים לתשובות, כיוונים שיעסיקו אותי בהמשך ביחס לתערוכה שלפנינו.
“הפרשנויות הראשונות”, ואני מצטט ממאמרה של קואסטל, “מתמקדות בציפורים עצמן, ללא קשר לעלילה. באופן כללי אלו פרשנויות אקולוגיות, שרואות בטבע, בגילום הציפורים, זרוּת חיצונית שנוקמת באדם ההרסני, כאשר העלילה נתפשת כמשנית ומשמשת כמעין תפאורת רקע להתרחשות המרכזית”. ניתן לומר שלפי גישה זו הרוע נמצא בחוץ, בטבע, בציפורים עצמן, ותהא סיבתו אשר תהא.
לפי כיוון שני, ואני שוב מצטט “התקפת הציפורים מתפרשת מנקודת המבט הפסיכואנליטית כביטוי של אחרות בתוך העצמי, כלומר ככוח אי-רציונלי שנובע מתוך התשוקות המודחקות של הדמויות”. לפי גישה זו “התקפות הציפורים המתגברות משקפות בו זמנית את הנחישות של מלאני שמנסה להיכנס לתוך המערכת הקיימת, ואת הדחף הנרקיסיסטי של מיץ’ להרוס את הפולשת […או שהן] השתקפות של הסופר-אגו האימהי המבקר את היצרים הארוטיים של הילד ומונע מהם להתממש”. עד כאן הציטוט. מבלי להיכנס לזהות הדמויות שהזכרתי, ניתן לומר שלפי גישה זו, החוץ הוא בסה”כ השתקפות של מה שמתחולל בתוכנו, והציפורים בסרטו של היצ’קוק הן ציפורי נפשן של הדמויות. דרך אגב, הזיהוי בין האדם לציפור נאמר במפורש בסצנת הפתיחה בסרט במהלך השיחה בין מיץ’ למלאני אבל נניח לזה לעת עתה.
אם כן, ברור לכולנו שהציפורים הן דבר בין הדברים שנמצאים מחוץ לנו ובו זמנית הן גם ציפורי נפשנו, ראי הנפש שלנו. די לחשוב על השירה העברית ושלל דימוייה הציפוריים כדי להבין כמה המבט אל הציפורים הוא מבט פנימה אל תוך עצמנו בעצם: כזו היא ביקורה של הציפור בחלונו של ביאליק (“שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת, / מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל־חַלּוֹנִי”), כזהו הדימוי האלתרמני המרגש “כציפור מבוהלה בתוך כף יד” בתארו את בִּתו המפרפרת בין חיים למוות, כזוהי ה”ציפור רבת [ה]יופי” האלמותית של זך, וה”צִפּוֹר אֲחוּזַת [ה]קֶסֶם” של זלדה, וכמובן הציפורים של הורביץ, וולך ומשוררים ומשוררות אחרים.
אבל מבין כל הציפורים, אני רוצה לדבר על ציפור אחת מתוך הסרט של היצ’קוק, זו שהוזמנה מחנות הציפורים בתחילת הסרט על-ידי מלאני ושהזמנתה התעכבה ולא הגיעה אליה עד סופו – המיינה. אבל לא על המיינה החסרה בסרט אני רוצה לדבר, אף שזה מעניין מאוד כשלעצמו, אלא על שלושה סוגים של מיינות ביצירה הכל כך מרגשת של מיכל.
“בעולם מושלם לא היו כינים, זיעה בין הרגליים, חמאס ומיינות”.
זו מיינה מספר 1: המיינה שמייצגת את הרוע המוחלט. זהו הרוע שקיים בעולם, שאמנם נתפס ככזה בשל השפעתו הרעה על הסובייקט, אבל הגדרתו ככזה היא כמעט אובייקטיבית ומתבקשת. יש גם מובן אובייקטיבי יותר לרע כדבר שהינו “בעל איכות ירודה”, אבל כשמדברים על טוב ורוע, מתבקש יותר להתייחס לרע כהגדרתו הנוספת של מילון אבן שושן: מה שהינו “מזיק, מסוכן, גורם צרות”. מכאן ואילך, במילים “רוע מוחלט” אכנה את מה שלא ניתן לחשוב עליו מחוץ להגדרתו כ”מזיק, מסוכן, גורם צרות”, בלי קשר לעוצמת הנזק ולגודל הצרה. מבחינה זאת, טפילים, הפרשות, רוצחים (אפשר להוסיף עוד כמה תארים במשבצת הזאת אבל נחסוך מאיתנו את התענוג) ופולשים, כל אלו ללא ספק זכו ביושר בסיווגם כרעים.
הרשימה הזאת של מיכל היא רשימה מאוד מתוחכמת, שכן מצד אחד ארבעת הפריטים בה נראים שווי מעמד, אבל מצד שני קשה שלא לסווג אותם לשלושה מדמים ומדומה אחד – החמאס. מניית שלושת הפריטים הראשונים – כינים, זיעה והחמאס – באותה נשימה, יוצרת ברגע הראשון טון הומוריסטי, עד שעולה השאלה: רק רגע, מה בכל זאת קושר את שלושתם? הבלעדיות של הרוע כנראה, שהרי האם יכול לצאת משהו טוב משלושת אלו? לא. רק גירוד, שפשפת והשבעה באוקטובר. אבל אז, ההומור מתחלף בזעזוע (לפחות אצל כל מי שאלימות – בטח אם היא אלימותו שלו – עדיין מזעזעת אותו), כי תיכף ומיד מתברר גם מה צריך לעשות עם הרוע הזה – להיפטר ממנו. צריך לפלוט, לייבש ולהשמיד. למה?
על השאלה הזאת עונה המיינה. בעוד שהצמדת החמאס לשני הפריטים/המדמים הראשונים ברשימה – כינים וזיעה – מייצרת את הטון ההומוריסטי של הטקסט הזה, הצמדתו למדמה האחרון, המופיע מיד אחריו – למיינה – מייצרת את הטון האניגמטי. מה קשורה המיינה.
המיינה היא מין פולש, שלקראת התערוכה נדהמתי לגלות כי הוא הגיע לארץ רק בשנות ה90 (הייתי בטוח שהוא כאן מתמיד מרוב שהן נמצאות בכל מקום), ומאז משתלט על המזון ואתרי הקינון של המינים המקומיים, דוחק את המינים האלו ומהווה סכנה לקיום שלהם. רק כדי לסבר את האוזן, מיינות נצפו בפארק הירקון נכנסות לתיבת קינון שבה היו זוג דרורים וארבעה גוזלים, הוציאו ממנה את הגוזלים וכעבור שבוע נצפו זוג המיינות מקונן באותה התיבה. סיפורים דומים על פלישה אקטיבית יותר והשמדת זוגות עם כל ילדיהם, מוכרים לנו מאוד לצערנו ויכולים להסביר איך חמאס והמיינות נכנסו לאותה רשימה.
אבל המשך הקריאה בויקיפדיה הייתה מסעירה אף יותר. התברר לי שכליאת המיינות לא מועילה כי הן מצטיינות בבריחה מהכלא, לכן רשות הטבע והגנים התירה לירות בציפור הפולשת ללא כל הגבלה (כן כן, בדקתי את זה בהיתר הרשמי של רשות הטבע והגנים). שוב עולה השאלה: מה זה אמור להביע שחמאס והמיינות נמצאות באותה רשימה?
זו שאלת השאלות שמעלה בפנינו המיינה מספר 1 ביצירתה של מיכל, וכמובן היא נשענת על תפיסת רוע כמשהו אובייקטיבי, כדבר מה שמצוי במציאות, ושנמצא בסתירה גמורה ל”משאלת לב לטוב”, שאיתה בקענו אל העולם, כמו שמציינת מיכל בטקסט אחר. המיינות האלו, מיינות מספר 1, הן “פולשות. ציפורים רעות.” כמו שהן מתוארות בפשטות בטקסט נוסף, ואולי בשל כך, לצד משאלת הלב שאיתה בקענו אל העולם, אט אט בוקעת משאלת לב חדשה: “להשמיד את המיינות מעל פני האדמה”.
“אבל יש גם רגעים אחרים,
רגעים שבהם אתן מרצפות את האספלט ויוצרות קורים שחורים-אפורים עם מעט צהוב ומקשטות את מה שיכול היה להיות שגרה סדורה, רק אוטו, בית וכביש,
ואני אסירת תודה שבכל זאת יש איזה בעל כנף שבחר לחיות ככה בינינו”.
מיינה מספר 2: זו המיינה שמייצגת את הרוע היחסי – ביחס לשאון הנורא של כביש החוף, כפי שנכתב בטקסט אחר, ציוצי המיינות יפים, ומשום כך רעים פחות. הרוע שמיינה מספר 2 מצביעה עליו הוא הרוע שקיים בתוכנו ותלוי בנו ובתפיסה הסובייקטיבית שלנו. זהו רוע שנתון במשא ומתן עם עצמנו ועם הסביבה. עוצמתו נקבעת לפי נקודת הייחוס שלפיה הוא נמדד, ואם נזיז את נקודת הייחוס על ציר דמיוני, עוצמת הרוע תפחת בהדרגה עד שתתבטל ואולי בכלל תהפוך לטוב.
שאלת השאלות של מיינה מספר 2 היא: איך הרוע המוחלט הופך בהדרגה ליחסי עד שהוא נעשה לטוב? איך אותן מיינות שמיכל הגדירה כ”ציפורים רעות”, נקודה, הופכות ברגע אחד, כמתואר בטקסט אחר, לדבר מה מנחם, מענג וחברי? פשוט כי מיקומו של הרוע השתנה. כשהטוב והרע הם ערכים אובייקטיביים חיצוניים, אפשר להפשיט את הדברים מהתגלמותם המוחשית ובאיזה מן כושר ראייה בעל אופטיקה משוכללת לאתר את הערכים המוחלטים שמאחוריהם כאילו היו תכונה של הדברים עצמם. ואולם, אם הטוב והרע הם ערכים סובייקטיביים פנימיים, הם תמיד יחסיים, ואם כבר יחסיים, אז מתוך אמפתיית יתר, זהירות יתר, או הוגנות יתר (שאפשר לכנותה שוויון), אין לנו אלא להפשיט את הדברים מהתגלמותם הרגשית והמנטלית שלנו, ובאיזו מן אינטרוספקציה דקת אבחנה נגלה שהכל בעצם הוא טוב מיסודו, שלהכל מניע חיובי, או שיש איזה מסר חיובי, שהדברים – כל הדברים – טומנים בחובם עבורנו.
מרגע שהרוע הופך מתופעה חיצונית לזיהוי פנימי, המוחלט הופך ליחסי, והוא יעבור שורה של הכללות עד שהרע יעשה לטוב. יוצא מכאן שהמיינה השנייה תשלול את הרוע המוחלט בעולם – זה שהמיינה הראשונה הצביעה עליו – לו רק ניתן לה דריסת כנף בתוך העולם הפנימי שלנו.
הן מיינה מספר 1 הן מיינה מספר 2 מצביעות על הנטייה שלנו לעבור מהכללה אחת להכללה שמעליה, כך שוב ושוב, עד שמגיעים לתחום השיפוט הערכי הבסיסי ביותר של הטוב והרע. מיינה מספר 1 דוחפת אותנו לעשות את זה ביחס למציאות החיצונית עד שנצליח להבחין כמיטב יכולתנו ברוע שבחוץ, שייתכן מאוד כי אין מנוס מלהשמידו לאחר שזיהינו אותו (אם לקבל את גישתם של רשות הטבע והגנים). ואילו מיינה מספר 2 מעודדת אותנו לעשות זאת ביחס למציאות הפנימית עד שהיא מצליחה לחשוף את הטוב שבתוכנו, שאל מולו הרוע החיצוני מתבטל. ויש גם מיינה מספר 3.
את מיינה מספר 3 – “נוצות סדורות על גוף” – כמילותיה של מיכל – מייצגות בעיקר המיינות המצויירות. הן מצביעות על הנטייה ההפוכה: במקום לעבור מהכללה להכללה עד שמגיעים לטוב ולרוע, יש להתקדם בדיוק בכיוון ההפוך – מהיפרטות להיפרטות – עד שנוכל לראות את המיינה בכל דקויותיה בלי להיסחף אחרי שיפוטים ערכיים. שתי המיינות הראשונות – נציגותיהן של ההכללות הערכיות – שתיהן חשובות לחיינו כאורגניזמים מוסריים. מיינה מספר 3 – המיינה של ההיפרטות – חשובה לחיינו כבני אדם.
הפסיכולוג ג’ימס הילמן כתב ב”מחשבת הלב ונשמת העולם”, שיצא בהוצאת בבל בתרגומה של מור קדישזון, שעלינו להעניק “תשומת לב לכל אירוע ואירוע” כי היא “פעילותה הראשונית של הנשמה”. אלא מה, כותב הילמן ואני מצטט, “תפיסתנו הסובייקטיבית של המציאות הנפשית צמצמה [אותה…]. כאשר אני נשאל, למשל, ‘איך הייתה הנסיעה באוטובוס’, אני עונה ‘איומה, נוראית, מייאשת’. אלא שמילים אלה מתארים אותי, את רגשותיי, את החוויה שלי, ולא את נסיעתו של האוטובוס, שהייתה רצופת מהמורות, צפופה, מהבילה, דחוסה […]. ה’אני’ בלע את האוטובוס״. תשומת הלב שהילמן מדבר עליה עושה את התנועה ההפוכה מאותה תנועה שהצביעו עליה המיינה מספר 1 והמיינה מספר 2. הן הצביעו על תנועה של הכללות ערכיות הולכות ומתרחבות אל עבר הטוב והרע, הפנימי והחיצוני, במחיר איבוד הפרטים שבדרך. לעומתן, הילמן מצביע על התנועה ההפוכה, תנועת ההיפרטות, שמוותרת על הטוב והרע לטובת הפרטים. עליה מצביעות גם המיינות המצויירות שמסרבות להתאים לתבניות המוכללות, כמו אותה מיינה סילמן, למשל, המהפנטת בעקשנותה.
הילמן, וכמוהו גם מיינה מספר 3, דוחה מעליו את מיינה מספר 2, זו שהאני בלע. מהרבה סיבות הילמן דוחה אותה, אבל המרגשת מכולן היא כי כשאנחנו בולעים את המיינות אולי אנחנו נפטרים מהרוע, אבל אנחנו הורסים את הסיכוי שלנו להימצא באינטימיות בעולם, ובמילותיו: אם נעניק לדברים מחדש את פניהם החיות אז “החיפוש הנואש אחר אינטימיות יוקל מעט, וכמוהו גם הפרסונליזציה הצרה של האהבה, הפחד מבדידות. זאת משום שאינטימיות, מתקיימת כאשר אנו חיים בעולם של אירועים פרטיקולריים, קונרטיים, כאלה שאנו מבחינים בהם”.
אז מה? נחזור למיינה מספר 1 ונישאר עם הרוע המוחלט? לא. מיינה מספר 3 מציעה לנו את עצמה, מפורטת לפרטי פרטים, בלי הכללות ערכיות. היא מבקשת מאיתנו תשומת לב ולא שיפוט ערכי. היא מציגה את עצמה כמות שהיא ושאלת השאלות שלה היא: האם נצליח לראות אותה ככזאת?
הצורך בהכללות ערכיות הוא צורך מובן, צורך בריאותי לפעמים (בריא לא בריא), צורך מוסרי לפעמים (צודק לא צודק), צורך אסתטי אם יש דבר כזה (יפה לא יפה), צורך אישי המקרב אותנו להגשמה, סיפוק וייעוד (זה מדויק לי או לא, מקדם אותי או לא), צורך הישרדותי (מסוכן או לא), צורך חינוכי (ראוי או לא), צורך תרבותי (קנוני או לא), צורך חברתי (מקובל או לא), צורך פסיכולוגי (שמיתרגם למונחים של עונג או כאב) אני יכול להמשיך את רשימת הצידוקים לאותן הכללות של מיינות 1 ו-2, אבל הבנתם…. כל הצורך המיינדפולי בלהיות כאן ועכשיו מתנגש עם הצורך לכוון אותנו לעתיד טוב יותר (בריא, צודק, יפה, ראוי, מקדם וכיוצא באלו). כתרבות ניו אייג’ אנחנו מאוד אוהבים להגיד שמיינדפולנס זה הדבר הנכון והטוב וההווה הוא כל מה שראוי לפעול למענו, אבל כחברה אנחנו מבעירים את הרחובות בגלל המלחמה על עיצוב העתיד של המדינה הזאת. אנחנו לא רוצים להיות שיפוטיים כדי לראות את האחר כמו שהוא, אבל רק בתנאי שהוא נראה כמו שאנחנו רוצים שייראה, אחרת אנחנו שולפים את הטוב והרע, שיצדיקו את המלחמות שלנו.
המיינות הכתובות (מספר 1 ומספר 2) מציבות בפניי מראה שלפעמים קשה להסתכל בה, בעוד שהמצויירות (מיינה מספר 3) מושכות אותי אליהן, מבקשות את תשומת הלב שלי, מציעות לי להסתכל מעבר לטוב ולרוע, בעיקר מעבר לרוע בימים האלו, וכמה שאני זקוק להן בתקופה הזאת. ההעדפה שלי למיינות המצויירות, לא מייתרות את שני הזנים האחרים שמיכל הביאה בפנינו. שלוש הזנים חשובים לנו לחיים: חשוב הזיהוי האובייקטיבי של הרוע בחוץ כדי שניזהר מפניו, חשוב המאמץ הסובייקטיבי למצוא את הטוב בתוכנו ובאחר, וחשובה יכולת ההתבוננות השקטה, נטולת המאמץ, בנו ובעיקר בעולם. איך לבחור את המיינה הנכונה להביט בה בכל רגע ורגע, זו השאלה הגדולה של התערוכה בעיניי. אם תשאלו אותי, תמיד רגע לפני שנהיה מאוחר עדיף לבחור במצויירות, בהתבוננות השקטה, “נוצות סדורות על גוף”. תודה.
