דברים שאני כבר לא זוכרת, כי עברו שנתיים. דברים שאני לא מסוגלת לזכור. דברים (כמה בנאלי) שלא אשכח.
שבת בבוקר, שש ורבע, הוא זוחל אלינו למיטה. אני מציצה בשעון, מבט אל בן הזוג. שווה להחזיר אותו למיטה שלו, יש עוד סיכוי שיחזור לישון. האם הוא קם להחזיר או שאני החזרתי? אולי בכלל אפשרנו לו להישאר, כי כבר היה שש ורבע? אני לא זוכרת.
כשהתחילה האזעקה הבטנו זה בזו בתמיהה. אני חושבת, לפחות כבר היינו ערים. לוקחים גם את הגדולה, משתופפים עם השכנים בחדר המדרגות. אני כותבת בווטסאפ: “אזעקה.” החברות עונות – מכפר סבא, נתניה, חיפה: “אזעקה.” נכנסים חזרה, משכיבים את הילדים במיטה. אני יושבת שעונה על כריות במיטה הזוגית הגדולה עם הטלפון. חברה מאורים כותבת שבן זוגה נפצע מנק”ל. מה זה נק”ל, אני מתביישת לשאול, מחכה שמישהי בקבוצה תשאל בשבילי.
בשעה הקרובה ייכתב הכל: יש איזו מסיבה שאמרו שנהרגו בה אנשים. אמרו שחטפו סבתא מקיבוץ. מחבלים נוסעים בכבישים, בשדרות.
אני מקריאה לאהובי, בשקט, דברים שכבר רצים בקבוצות. שברים של סיפורים, כותרות ראשונות. העיניים שלי הולכות וגדלות נוכח הדבר הזה. “זהו”, הוא אומר ומתווה מעגל גדול בשתי ידיו על הסלון. “מעכשיו אנחנו בבועה. מעכשיו זה לא נכנס לפה. מי שצריך, הולך לחדר עבודה להיות עם הטלפון ולהתעדכן.” אני מניחה את הטלפון על השידה. אני נכנסת איתו לתוך הבועה.
חברה שלי ובן זוגה והבן שלה לוקחים את הרגליים ונכנסים לאוטו ונוסעים את כל הדרך למשרד שלה בתל אביב. הדרך הייתה מלאה מחבלים, היא אומרת. אנחנו רק באמצע הבנו שזה מה שאנחנו רואים, המון-המון מחבלים. הגיס שלה נחטף לעזה. אחותה הוחזקה עם שתי הבנות בבית מול רובים. הם ישנו שלושה ימים במשרד. אני הייתי בתוך בועה.
מתי מגיע הרגע שבו לא לדבר על זה, זה בעצם לשקר?
*
“לא נפרק את הסוכה”, אני אומרת. היא קרובה למרחב מוגן. לגינות ממילא אי אפשר ללכת, שיבואו כל החברים לכאן, לחצר. עוד שבוע אחרי שהחג נגמר, נמשיך להכין קישוטים לסוכה.
הילדים משחקים, מקשטים, מתפלשים בחול. האימהות עומדות במעגל, מדברות בשקט. מדי פעם מישהי קוראת משהו בטלפון שלה ומתחילה לבכות. אנחנו מסוככות עליה, מסתירות אותה מפני הילד שלה שבדיוק יבוא: “אמא עסוקה רגע חמודי, אולי תראה לי מה קרה, אולי אני יכולה לעזור?” אנחנו משפחה אחת גדולה, בוכייה.
במרחב המוגן יש רצפת שחמט ושק-אגרוף.
*
מזל: הוא נמוך מדי ובשכונה שלנו תלו את רוב התמונות של החטופים מעל גובה הראש שלו. מזל: היא עדיין לא יודעת לקרוא.
החלטה הורית: לספר רק כשהם שואלים.
“אמא”, הוא שואל בתחנת הרכבת השלום. “יש פה תמונות של תינוקות וילדים. מה אמא, חטפו גם ילדים?” אנשים זרים ששמעו את השיחה מסובבים את הראש אלינו, מחכים לשמוע מה אני עונה. “הם כבר מזמן חזרו הביתה”, אני אומרת. “הם עם המשפחה שלהם עכשיו.”
“למה יש כל הזמן תמונות של החטופים?”
“כי לא יודעים איפה הם אהוב שלי. אבל כולם מחפשים ומחפשים אותם.”
“ותכף ימצאו”, מוסיפה החברה שלידי בהדגשה. הוא מחייך אליה בהקלה.
האם בעוד עשר שנים, עשרים, שלושים – האם ישאלו אותי מה היה אז? יבקשו ממני להיזכר? האם אאלץ מתישהו לספר להם את כל הדברים שאני מסתירה?
*
חישובים: הטילים של חמאס הם תמיד לקראת מהדורת החדשות של השעה שמונה. בשעה ארבע אני כבר מאיצה בילדים להתקלח, חמש שעות לפני השינה הם כבר מסתובבים בפיג’מות. בכל זאת פעם אחת לפחות כל אחד מהם יצא החוצה רק עם מגבת, ופעם אחת גם אני, שמלת-האזעקות שלי רטובה בשדיים, קצף-שמפו בשיער.
אזעקה. השכן מלמעלה יורד עם ילדיו. בדרך כלל הם נעצרים בקומה שלנו, הילדים עושים האחד לשני פרצופים משני צידי המסדרון. הפעם הוא יורד בפנים מודאגים, מרים את גבותיו לעברי, מסמן: למקלט. החלטה הורית: אני מחליטה לרדת לשם בעקבותיו כי הוא גבר, הוא בטח יודע משהו שאני לא יודעת על המלחמה.
בתיק למקלט יש כל כך הרבה דברים חשובים, שהוא כבד מדי, וברגע האמת אני לא יכולה להרים אותו. אם הבניין יתמוטט על הראש שלנו, לפחות שהדרכונים שלנו יהיו איתי. אני שולחת אותה לפני במדרגות, העיקר שתגיע. אני מחזיקה לו את היד כשאנחנו יורדים חמש קומות, יותר מכל מפחדת שאחד מאיתנו יחליק וניפול. “רוצי,” אני אומרת לה. “אני כאן מאחוריך. אל תחכי לי, אני אגיע.”
החלטה הורית: להתקלח רק כשהוא בבית. כמו כשהיא רק נולדה, וקול הזמזום של הזרם נשמע לי כמו הבכי שלה בכל פעם שהעזתי להיכנס למקלחת אחרי שנרדמה.
בעזה מפציצים בניינים ואין אזעקה, אין מקלט, אין תיק למקלט ואם יש דרכונים, הם חסרי תועלת.
*
פנטזיה הורית: אני אעשה את העולם הזה טוב יותר בשביל הילדים שלי.
החלטה הורית: אני אלמד אותם שירים על השלום. לא שרו כאן כאלה מאז הפסטיגלים של שנות ה-80.
ברכבת לירושלים אנחנו סופרים חולצות של הבאים לועידת השלום העממית.
“ספרתי חמש סגולות!”
“אלה ‘עומדים ביחד’.”
“צעיפים כחולים זה גם נחשב?”
“כן. אלה ‘נשים עושות שלום’.”
בבנייני האומה שומעים את “צפרדי וקרפד” בעברית ובערבית. צובעים קשת שתהיה לגשר בין שני צידי האולם. מקבלים תמרים ברכבת השלום הדמיונית, שנוסעת מדמשק לקהיר דרך ארץ ישראל המנדטורית. על דפי הצביעה מצוירות יונים, מנדלות, סמל השלום והמילה PEACE באותיות חלולות.
החלטה הורית: לתלות בבית, ליד המפה, את מפת-האהבה-והשלום של אנגלמאייר. עכשיו לכי תסבירי למה הכוונה ב”מפלי הסולידריות”, גן הקקטוסים של עודד ליפשיץ, חורשת נורית פלד-אלחנן.
*
הסרטון הבודד בו צפיתי רודף אותי עד היום: על החלק הפתוח של טנדר טויוטה לבנה עומד מחבל – אדם עם רובה – ומישיר מבט למצלמה. הוא נראה בדיוק, בדיוק כמו בן דוד שלי. הלא אנשים אחים אנחנו.
בעתיד, כשאראה ברמזור טנדר טויוטה לבנה עומד לידי ברמזור, לא אבין בדיוק מה קורה לי בגוף. אהיה עצבנית, חסרת שקט, כעוסה פתאום. בלי סיבה יבואו לי המחשבות: שירי ביבס והתינוקות, שירי ביבס והתינוקות.
אם זו הייתי אני, האם הייתי עדיין בטוחה שידי-האם שלי מספיקות כדי לגונן עליהם גם בפני הזוועה הזאת? אני הולכת איתם ברחוב, נותנת יד מכל צד, הם הבודהיסטוות שמגינים עלי.
“אני הולכת ברחוב עם העגלה ועם הבטן שלי, מתגלגלת, ואף אחד לא יכול לי. אני אמא – אין כוח יותר גדול מהכוח של האימהות, נכון?” היא קורנת. ההיריון שלה פורץ ממנה, כשהיא הולכת עם ההיריון והילד ברחוב היא בלתי מנוצחת. יש לה חיים, הם פורצים מתוך העגלה, מותחים את בד שמלתה.
פחות מיממה אחרי שתלד, נשמעת אזעקה. התינוקיה היא מרחב מוגן. “אבל מה איתי”, היא שואלת את האחות. “אני לא יכולה לרדת מהמיטה, יש לי תפרים.” “שימי את הכרית שלך על הפנים”, מייעצת לה האחות.
*
חינוך לדמוקרטיה: ילדים לא באים להפגנות. קודם כל צפוף וזה מסוכן. אפשר להירמס או ללכת לאיבוד. שנית, האווירה קשה. העימותים, הצעקות, הייאוש. שלישית, ללמד ילדים לצעוק קריאות קצובות, רק בגלל שזה מה שאני צועקת – זה לא חינוך לדמוקרטיה. זה פאשיזם.
“מה אומרים בהפגנות, אמא?”
“את כולם. עכ-שיו.”
*
מבשלות: “בסוף הייתי צריך למשוך אותה מהמטבח, שלושה שבועות של המתקפה באיראן היא לא הפסיקה לבשל ולבשל, רק זה הרגיע אותה.”
מבשלות אוכל לשלוש מאות חיילים בריענון בשטח כינוס; לארוחת ערב במטה משפחות החטופים; לשורדת אחת עם שני ילדים ותינוק, בודדה בדירה בחיפה.
אופות עוגות טבעוניות לריטריטים של יוגה, עוגיות לקשישים בודדים.
תורמות כסף למאפיה הקהילתית בעזה, בה הינד וחאדיל יאפו פיתות שיחולקו ל-150 אנשים לפחות, חינם.
מרתיחה על מדורה מי-עדשים לתינוק שהחלב של אמו יבש.
עומד בתור לאוכל מהסיוע ההומניטרי כדי שמשפחתו לא תמות ברעב. מת מירייה של רובה.
עלי ועל ראשי, זה עלי ועל ראשי. איך אספר לילדים על העת הזו, מה אספר להם, איך אודה באשמה. מה אני צריכה לעשות כדי שתהיה לי פחות אשמה להודות בה.
*
ההורים צריכים להחליט: לפתוח את הדלת לילד שדופק? לשים את התינוק על אדן-החלון? האם לצאת מהבית הבוער אל המחבלים שממתינים בחוץ? האם להיכנס לאוטו או להתחבא מתחתיו? איזו מיתה למנוע מהילדים?
ואם אלה היינו אנחנו. האם ברגעים האחרונים, מנסים לקבל את ההחלטה ההורית האחרונה שלנו יחד, היינו מגיעים להסכמה מיידית?
אני לא יכולה לבכות. אני פשוט לא מרגישה כלום. אני לא חושבת שאבכה אף פעם, אי פעם. נגמרו לי הדמעות לדורי-דורות קדימה.
כמה כעס יש בעולם, מרירות, טינה, יאוש. עדיין המילים האחרונות של כולם הם מילות אהבה. מה הייתי אומרת להם אם הייתי מבינה שאני צריכה להיפרד מהם? אני אוהבת אתכם, אני אוהבת אתכם, אתם הדבר הכי חשוב בחיים שלי, אני אוהבת אתכם, תורידי ראש בובי, בוא אלי מתוק שלי, מטמינה את הפרצופים שלהם בתוך החזה שלי, שיחנקו מהאהבה שלי לפני העשן בממ”ד. ככה אני צריכה להגיד להם כל הזמן, אני חושבת, ואז אני כועסת שהשאירו גזירי-נייר על הרצפה, שלא החזירו את המגבת למקום.
את השעה הזו אני מורישה לצאצאי.
