האדמה זזה | גלריה הצוק
אוצר: דורון פולק
האמנים המשתתפים: עזרא אוריון, בני אפרת, שחר דור, נורמה דרימר, נוי הוד, קורן הרשקוביץ, יוסי וסיד, אבי חי, אמיר כהן, מייקל לזר, עידן ססטיארי לביא, נוי עזורי, דורית פלדמן, עזרי קידר, ישראל רבינוביץ’, אבי שפרבר.
המונח “האדמה זזה“ מבטא יותר מהפחד מרעידת אדמה. הוא מסמן שינוי עמוק, חוסר ודאות, טלטלה – מצב שבו משהו יסודי מתערער. כמו האדמה עצמה, גם עקרונות, אמונות, ערכים ויחסים עשויים להשתנות לפתע. הביטוי מעורר תחושה של אובדן יציבות, כאילו הקרקע נשמטת תחת הרגליים. התגובה האנושית השכיחה לכך היא הלם, שיתוק, חוסר יכולת לפעול.
בהקשר הגיאולוגי, מדובר ברעידת אדמה, התפרצות געשית, סחיפה, שקיעה, תזוזת קרקע – תהליכים המעצבים מחדש את פני השטח של העולם. שינויים אלה אינם רק פיזיים, אלא פועלים על תודעת האדם, על קהילות, תרבויות ומערכות אמונה. פני השטח מתפרקים, אך מתוך ההרס צומחת גם אפשרות לבנייה מחדש – לרוב שברירית, זמנית, משתנה.
בחקר החלל, רעיון ה”אדמה הזזה” מרחיב את גבולות המושג – אל מחוזות של אי-ודאות קיומית. תיאוריות בלתי מוכחות על חומר אפל, אנרגיה אפלה, המפץ הגדול וחורים שחורים מציבות אותנו מול גבולות הידיעה. הקרקע הקיומית עצמה מתערערת – מי אנחנו? מה מקומנו ביקום? במובן זה, האדמה זזה אינה רק תופעה טבעית – אלא חוויה פילוסופית של חוסר יציבות קיומית, של חיים על סף הבנה, על גבול הידוע.
גם באמנות – על גווניה – המושג מקבל עומק חדש: בשירה, האדמה זזה היא סמל טרנספורמטיבי רווי מטען רגשי. היא משמשת כמטפורה לזעזוע נפשי עמוק, לרגע שבו העולם הפנימי מתמוטט ונבנה מחדש. זוהי חוויית התפוררות של זהות, של שפה, של הוויה. משוררים עוסקים ברגע שבו המציאות מאבדת את אחיזתה – בין אם בשירי אהבה, שבר, פרידה או מחאה. תנועת האדמה מגלמת את השבר הרגשי, אך גם את החיפוש אחר משמעות בתוך הכאוס. היא מבטאת את השפה כגוף זז – שפה שנאבקת לייצר אחיזה דווקא כשהעולם מתערער.
במוזיקה, האדמה זזה היא לא רק שינוי קצבי – אלא ביטוי של תודעה רוטטת. מוזיקאים יוצרים זעזועים פנימיים באמצעות חוסר יציבות הרמונית, מקצבים שבורים, השהיות דרמטיות, הפסקות פתאומיות, או מעבר קיצוני בין רגיסטרים. יצירה מוזיקלית “זזה” כשהיא מאתגרת את הציפייה, כשהיא מערערת את המבנה הסימטרי לטובת מהלך פתאומי, מסוכן, חסר מנוחה. המאזין מוצא עצמו ללא אחיזה, נדרש להתמסר לתנועה, לשיבוש, לרגש גולמי. האדמה זזה במוזיקה היא קריאה לחשיבה שאינה ליניארית – לרגש לא פתור.
באמנות החזותית, האדמה זזה הופכת לקונספט צורני. אמנים יוצרים תחושת תנועה, שבר ואי-יציבות באמצעות מרקמים, קווים אלכסוניים, שכבות שקופות, צבעוניות צורמת, עיוותי פרספקטיבה. אך מעבר לאסתטיקה – זו אמירה על העולם עצמו. הקומפוזיציה ה”רועדת” משקפת חברה רועדת, תודעה סדוקה, מציאות שנשמטת. יש בה ניסיון להמיר זעזוע למבנה, לאסוף את השברים לתמונה חדשה – אך כזו שאינה שלמה, אלא זמנית, פתוחה, נושמת.
גם מושג האוצר משתנה – התערוכה עצמה כמבנה זז, כמערכת מתהווה של תכנים ופרשנויות. האמנים המשתתפים מביאים קולות שונים, טכניקות מגוונות, חומרים המגיבים למציאות בתנועה. כל יצירה בתערוכה היא תגובה אישית-אמנותית לרעידת אדמה – גיאולוגית, חברתית, פוליטית, או פנימית.
לסיכום, האדמה זזה היא לא רק תיאור של שינוי – אלא קריאה לאומץ להישיר מבט אל התנועה, אל האי-יציבות, אל הלא נודע. בתוך התזוזה, בתוך אי-הוודאות, נוצר גם הפוטנציאל – ליצירה, לחשיבה מחודשת, לאנושיות עמוקה יותר.
