בדרך לבית החיים
הלמות תופים במרחק, אור נוגה
ברחובות
גוף לפני גוף
רגל ניגפת ברגל,
שחוחות ביגוננו המדומה
במבוכת יתמותנו החיוורת
זו כפרתנו
זו מחאתנו
בטרם יעלה השחר
בסוף הקיץ מת אבינו ממחלה ארורה והובא למנוחות באישון לילה. קהל רב התאסף מבעוד מועד מתחת לביתו בעיר קטנה ללוות אותו בדרכו האחרונה. באור הנגרע והולך המתינו המלווים ליציאת מסע הלוויה. דומם הביטו כה וכה, גמלו למכרים במנוד ראש עגמומי. מנו בליבם מי נוכח, מי נפקד-עד.
"יעברו הילדים של הנפטר וילכו אחרי מיטתו", נשמע הכרוז. ים הגברים העבדקנים נחצה לשניים ועדת בנותיו ובניו של האב, עברה בחרבה. "הנה הבכורה שעזבה את הדרך", שמעתי מלחשים-מנקרים בגבי בלכתי ראשונה אל מאחורי המיטה.
עד רדת הלילה מילאו המלווים את הרחוב ומבואותיו עד אפס מקום. זמן מה המשכנו לעמוד בציפייה ללא נודע. או אז, בהינתן אות נעלם, התחלנו לנוע בכבדות קדימה, כגוף אחד, לאורם הצהבהב של פנסי הרחוב. קהל הגברים השתוקים במעיליהם השחורים צועדים בראש המחנה, קומץ נשים בעקבותיהם. ואנחנו, בנותיו הטובות ואלה שסרחו הזדנבו מאחור, כערב רב ההולך בפאתי המחנה. מלמעלה, ממרפסות הבתים בירכו את אבינו המת, "לך לשלום, תנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין."
חלפנו על פני בניינים ישנים נכלמים בתריסיהם השבורים, על פני גני שעשועים נטושים ובתי כנסת מוארים. ככל שצעדנו, שרתה בנו הברכה. נחילי מלווים חדשים הגיחו מרחובות צדדיים. אצו-רצו לעברינו חפויי ראש ונטמעו בנו, ההולכים. מעשרות צמחנו למאות והיינו לגוי עצום ורב. צעדנו ולא ידענו לאן ועד מתי נלך. עד שנעצרנו באחת.
הקולות בקעו מלמעלה כמאיימים. "עקביא בן מהללאל אומר: "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון".
הקינה בהברה הגברית הזועפת, המוכרת משכבר, שטפה אותנו כגשם ואין מפלט. שפת האב המתה בי ללא רחם, כמו נדלתה ממצולות נפשי. לו יכולתי הייתי אוטמת אוזני משמוע.
כזיכרון ישן עלה בי קולו הסדוק של הרב שנהג לירות עלינו, תלמידות בית יעקב רכות וברות בליסטראות באלול. בגופו הצנום ובפניו הגרומות נראה כאחד הקדושים בציורים עתיקים ורק כשדיבר התגלה כוחו המצמית. פעם, על מנת שנחזור בתשובה שלמה, סיפר לנו על הכהן הגדול שנכנס בבגדיו הלבנים לקודש הקודשים בבית המקדש. "לבנים כתכריכים", לָאָט, עיניו מכווצות לכדי סדק. או אז הרים קולו וזעק, "בכל עת יהיו בגדיך לבנים, שצריך האדם למרק את חטאיו כל יום פן ימות היום". וסיים בהטחת אגרופו הקמוץ על הסטנדר.
לא הבנו איך מהגוף השדוף יצאה חבטה כה אדירה. אך האגרוף ננעץ בלבנו ההולם, בנות א' סמינר, ולא הרפה. בעשרת הימים הנוראים, בעידוד מורתנו, הגבירה ששפתיה הצרות הארגמניות היו שם דבר, התפללנו בעיניים עצומות, באימה חשכה, מייחלות שהמוות האקראי לא יגיע בשנתנו. עם תום הצום חדלנו לשעות לפיתוי הרך של מלאך המוות.
הגברים יצאו שוב לדרכם ואנחנו דידינו אחריהם. צעדנו כברת דרך ובהגיענו לרחוב שהיה צר מלהכיל את ההמון, מסע הלוויה הסתעף. נדחקנו למעבר צר בין בניינים. לפנינו על המדרכה ניצבו ארגזי ירקות ואברך ישב ביניהם, עורם ערמות של גזרים. אשה במטפחת שמוטה כרעה ברך ופשפשה בין גבעולי פטרוזיליה קמלים. היא לא הרימה ראשה בעוברנו לידה.
כשנפלטנו מהסמטה, נוכחנו לדעת שהקהל הגדול שהתאסף מכל קצווי ארץ עומד דומם ומאזין למספידים. תינוקות של בית רבן עמדו בחלונות בית הכנסת, השעינו יד על מרפק, עיניהם נקרעו בתימהון לשמע שבחי האב.
"הנפטר לא בא מבית של תורה רחמנא לצלן", נשמע הקול חזק וברור מעלינו. "יהודי שהתחזק במסירות נפש. בלי אמונה אדם אומלל, סובל מאוד. אדם שמאמין שהכול בידי שמים, שמבין מה המטרה של הקשיים, הוא אדם מאושר. צדיק באמונתו יחיה". הילדים היכו בידיהם על החלונות כמריעים.
ומה הייתה המטרה של הקשיים שלה? האם היא מאושרת? חשבה.
"אז מה אנחנו יכולים לעשות כדי שיהיו לנו חיים מאושרים?" אמר המספיד כהד לתהייתה. "מה תפקידינו בעולם הזה ובעולם הבא? כל אחד ואחד מאתנו, צריך חיזוק, כל אחד ואחד מאתנו חייב להשתדל, שנאמר, פתחו לי פתח כחודו של מחט ואפתח לכם פתח כפתחו של אולם".
ימים על ימים ישב בפינת המטבח ושתק וכשפתח פתח ליקטה את רסיסי סיפוריו כמו פירורים שפוזרו לציפורים. בתום סדר פסח, קם לרקוד עם הגברים בצעד כבד "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". יד על שכם, התנודדו בתנועה גמלונית פנימה והחוצה. קווצת שערה הארוך נתפסה בכפתור החליפה של אחד הגברים הרוקדים. "לְשָנה, לְשָנה, לְשָׁנה, לְשָנה".
אברך משי, פניו חיוורות פילס את דרכו קדימה. "פססט…יש מי שלא עשתה קריעה", לחש הצעיר לקהל. "לא עשתה קריעה", חזר על קריאתו בהרמת קול, פניו התכרכמו תחת עול המשימה. "אחת לא עשתה קריעה", עברה השמועה כברק בקהל. גברים כנשים הסתובבו אנה ואנה, ובלשו בעיניהם אחר הסוררת. בלשו בבגדים, בחולצות, בשמלות, עד אשר נמצאה החולצה האשמה, השלמה, שהעידה כאלף עדים שלא עשיתי קריעה.
אי משם הגיח הקברן ובידו מלקחיים, צבתות עקרב קטנות. הצבתות נקשו: הנה זו שלא עשתה קריעה.
"לא עשית קריעה"? נחרד הקברן.
סימנתי לו שיתכבד וימתין. הקברן קיבל את הדין ונבלע בקהל.
המשכנו לצעוד ברחובות חשוכים למחצה, חנינו מתחת לבתי כנסת ובתי מדרש. ובכל אתר הומטרה עלינו תהילת אבינו מלמעלה. מהספד להספד צדיקותו התעצמה, הז"ל נעשה לזצוק"ל .
"ניצחו אראלים את המצוקים", הכריז מי שהכריז. "בזמן שהצדיק בוער הוא הודו, הוא זיוו, הוא הדרו. יצא משם, פנה הודו, פנה זיוו, פנה הדרו".
"עלינו ללמוד ממעשי הנפטר, מהמידות, מהזיו והתפארת, כל זמן שהם עדיין טריים בזיכרון, ממה שאנחנו יודעים, ממה שאנחנו זוכרים. ולהתעורר ולהתחזק לעילוי נשמתו".
אבל מה היא יודעת? מה היא זוכרת? באחד מימי הכיפורים, כשנהמת הצופרים עלתה מקצה הארץ עד קצה, הוא המשיך לשכב על הספסל דומם. בצאתה מנתה את הבתים מכולל חזון-איש עד לביתה, פעימות לבה נשמעות למרחוק.
בהגיענו לבית הקברות, נעצרנו. אברך המשי נעמד והכריז בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים שאין קוברים את המת, עד שלא אעשה קריעה.
"יש עוד אחת. עוד אחת שלא עשתה קריעה", נשמעה לפתע הקריאה. "שתיים לא קרעו, שתיים לא קרעו", ענה הקהל כהד. בלשו, חיטטו, בדקו והנה, אחות שותפה לעבירה התגלתה.
נדחפנו שתינו לקדמת הקהל, שם, ליד רכב המתים, סגרו עלינו המלווים, הסתכלו עלינו בשתיקה של תליינים. היה ברור כשמש: זכותו של האב לא תגן עלינו, הבנות שלא עשו קריעה.
לפתע זע קהל המלווים על עמדו, התפתל כאחוז עווית ואחר הקיא את אחת מבנותיו ומחה את הקצף מעל השפתיים. נדחפה קדימה חמושה בפאה אדמונית, נקשה בצבתותיה.
לגזור בבגד החי ביקשה, להבה יוקדת. "תקרעי עוד, עוד קצת", קרא הקברן המשולהב.
"ועכשיו השנייה, השנייה" צעק.
"שתיים לא קרעו, שתיים לא קרעו", הקהל חזר כהד.
החתך בבשר החולצה צרב. אבל הקברן רצה דם.
"תבקשו סליחה מאבא" צווח. "עכשיו".
חפויות ראש, נעמדנו בגבנו לקהל, מול הגופה העטופה בטלית ושתקנו.
הדקות אזלו.
"אתה, רקיע, אחר מוות, רק אחד מבורך בלא כלום, לא אור ולא חושך, נצחיות ללא יום".
כשהסבנו ראשנו לאחור, הקהל פסע לעבר חלקת הקבר.
"עד כאן", אמר הקברן. "לכן אסור".
____
*מתוך "נהמה", אלן גינזבורג (י. מרכוס, ירושלים, תרגם דן עומר)
