הפעם הראשונה שבה נאלצתי להתמודד עם דילמה אתית הייתה בראשית עבודתי כצלמת עיתונות. אז בדיוק פרצה מלחמת לבנון הראשונה, יוני 1982. החושים העיתונאיים שלי חיזקו אצלי את המוטיבציה לתעד, לצלם, בלי צנזורה עצמית, בלי עכבות כאלה ואחרות, את כל מה שאני רואה. גם את השמחה שניבטה מעיני תושבי הכפרים בדרום לבנון, כשראו את השיירות של חיילי צה״ל דוהרות לתוך לבנון. אבל גם את הצדדים הפחות יפים של המלחמה הזאת. את השיירות הארוכות של הפליטים שהחלו לנוע צפונה על כביש החוף, את המבט המבועת בעיני הילדים שנדחסו בין החבילות על המשאיות, את תושבי מחנות הפליטים שחששו מעקירה נוספת, את הצדדים הקשים, המכוערים של המלחמה. את הסבל האנושי.
ואז נדרשתי להתעמק בשאלה שאין לה תשובה אחת, ובוודאי שאין לה תשובה נכונה או לא נכונה.
מי אני: האם אני קודם כל עיתונאית חסרת פניות, שמחויבת לזכות הציבור לדעת, שמשרתת את האינטרס הציבורי, או שאני קודם כל ישראלית, פטריוטית, שרוצה בנצחון המדינה שלה על האויב שסומן.
הדילמה הזאת היא דילמה עמוקה, שכל צלם עיתונות וכל עיתונאי מתמודד איתה. והיא התחזקה באופן משמעותי במלחמה האחרונה בעזה, וחלקה השתקף בתערוכת צילומי העיתונות והצילומים הדוקומנטריים, עדות מקומית 2024, שהייתה לי הזכות להיות האוצרת שלה.
עם הישמע האזעקות הראשונות, ב-6:30 בבוקר ה-7 באוקטובר, בעוד רוב אזרחי ישראל מחפשים את המרחבים המוגנים, עשרות עיתונאים וצלמי עיתונות עשו את דרכם דרומה. הם נכנסו לתופת, הם סיכנו את חייהם, חלקם נקלעו לאש צולבת. הם הגיעו לזירות לחימה עוד לפני שהצבא או המשטרה הגיעו אליהם. הם ראו מראות שלא ניתן לשכוח.
הם פעלו מתוך מחויבות עמוקה לתיעוד. מחויבות לאמת, לעובדות, למקצוע. הם היו הראשונים שהבינו את התמונה הגדולה. הם היו הראשונים שהבינו את היקף הטבח, האסון, המחדל. הם היו הראשונים שהצליחו ללקט תמונה לתמונה, סיפור לסיפור, זירה לזירה וביחד יצרו את הרצף שחשף את היקף הזוועה.
וכך המשיכו לעשות גם בימים ובשבועות ובחודשים שאחרי.
צלמי עיתונות סיקרו את כל הזירות כל הזמן. היו בכל המקומות שבהם בוצע טבח, שמהם נחטפו אנשים, שבהם התבצעו קרבות, שבהם נרצחו, נהרגו, נלחמו באומץ חברי כיתות כוננות כמעט בידיים חשופות כדי להגן על הקהילה ועל המשפחה.
התמונות השותקות סיפרו את הסיפור.
האמירה ״העיתונות היא הגירסה הראשונה של ההיסטוריה״ מיוחסת למו״ל של הוושינגטון פוסט, פיליפ גרהאם.
אין ספק שלעיתונאים יש תפקיד חשוב בשרשרת התיעוד וחקר האמת. עיתונאים מיומנים באיסוף נתונים, ביצירת קשר עם מקורות, ביכולת להפוך הרבה פרטים לתמונה גדולה, במהירות, בניתוח ובשרטוט מהלכים מבוססי עובדות. בהסתייגויות המתבקשות, בוודאי כשמדובר באירוע מסדר גודל של ה-7 באוקטובר, שהיה מרובה גזרות, במיקומים רבים ובהיקף הבלתי ייאמן של מספרי הנרצחים, הנחטפים וההרס.
כשנסגר מועד ההגשה בכפוף לקול הקורא לתערוכה, הגיעו למערכת עדות מקומות ב-9,000 תמונות של עשרות רבות של צלמי עיתונות וצלמים דוקומנטריים. זו כמות עצומה של תמונות. שכמעט כולן, הרוב המכריע שלהם עסק באופן ישיר באירועי ה-7 באוקטובר. בסופו של דבר נתלו על קירות המוזיאון 124 תמונות בגדלים שונים ועוד יותר משלושים תמונות סטילס בשחור-לבן בשלוש סדרות של שלושה צלמים שיצרו מיצב וידיאו עוצמתי שנקרא טבע. דומם.
הדילמה הראשונה שאיתה צריכה הייתה מערכת עדות מקומית להתמודד הייתה איך אפשר לבנות תערוכה שמסכמת אירוע שעדיין מתרחש. איך אפשר לייצר פרספקטיבה במקום שבו אין פרספקטיבה. לייצר מבט מסכם למשהו שעדיין מתגלגל, וחי, ומדמם.
ולראייה, על אחד הקירות המרכזיים בתערוכה, הוצג פוסטר ענק ועליו תמונותיהם של ארבע מחמש התצפיתניות שנחטפו לעזה. זה היה צילום של זיו קורן, מתוך הפגנה, שבה נראתה שורת מפגינות, שכל אחת מהן מחזיקה בידה שלט ועליו פניה של אחת התצפיתניות החטופות, כשהן מחייכות ומקרינות חיות. ולמטה החזיקו המפגינות באנר שעליו הודפסה תמונה מתוך סרטון שלהן בשבי חמאס, ששוחרר לפרסום. זו הייתה תמונה עוצמתית ומטלטלת. להבחין בפער העצום בין הנשים הצעירות המחייכות והשמחות, לבין אותן נשים עצמן, זמן לא רב אחר כך, חבולות, פצועות, מדממות, מוזנחות, עצובות ומאוד מבועתות.
כאשר החלטתי להציב את הפוסטר הזה במקום מרכזי בתערוכה, חשבתי על הנשים הצעירות האלה, ותהיתי האם ומתי יש סיכוי שישוחררו.
מבקרים שבאו לתערוכה בשבועות הראשונים לקיומה, התמודדו עם רגשות של כאב, דאגה עמוקה וחשש גדול כאשר ניצבו מול התמונה הזאת.
אבל, במהלך השבועות שבהן הייתה התערוכה פתוחה, החל שחרור חטופות וחטופים, וחמש התצפיתניות היו בין המשוחררים הראשונים באותו הסכם. וכך, התחלף רגש הכאב והדאגה ברגשות של שמחה והקלה. הדינמיקה של החיים גברה על הפרספקטיבה של התערוכה והעניקה לה חיים משלה.
לתמונת סטילס יש כוח שאין לחומרי וידיאו. תמונת סטילס מאפשרת להתבונן בה שוב ושוב. היא מאפשרת ומזמינה אותנו לעמוד מולה ולבחון אותה. לעמוד מולה ולבחון את הרגש שהיא מעוררת בנו. לעמוד מולה ולראות כל פרט, כל מבט וגם את התמונה בכללותה. לתמונת סטילס יש כוח תיעודי עצום. וכוח שפועל עלינו.
וגם לגודל יש לעיתים משמעות. ולכן ההתבוננות בתצלום הזה של זיו קורן אפשרה לעמוד מולו ולפתוח את עצמנו למנעד רגשות רחב.
הסיפור הזה ממחיש את חוסר היכולת לייצר את הפרספקטיבה הנדרשת מתערוכה מוזיאלית, ובוודאי מתערוכה שאמורה לסכם בתמונות שנה של אירועים פוליטיים, חברתיים, ביטחוניים, תרבותיים.
דילמה נוספת שאיתה נאלצנו להתמודד הייתה רמת החשיפה של קהל המבקרים לזוועות הטבח, ההרס, השריפה וההשמדה.
בין 9,000 התמונות שנשלחו לשיפוט, היו גם תמונות שתיעדו זירות טבח בלי שום פילטר. שתי זירות זכורות במיוחד. זירות שצלמי עיתונות הגיעו אליהן עוד לפני בואם של כוחות הביטחון. שתי זירות שצלמים תיעדו בהן גופות לא מכוסות. זירות שלא ניתן היה לפקפק בהיקף ובאכזריות הטבח שהיה בהן.
הזירה האחת הייתה של הגימלאים משדרות שבדיוק התאספו ליד האוטובוס שאמור היה לצאת איתם לטיול. הם נטבחו שם. בהמתנה ליציאה לטיול.
הזירה השנייה הייתה של מיגונית המוות של חוגגי מסיבת הנובה. גם זו הייתה זירה של גופות לא מכוסות, שמצבן העיד על רצח אכזרי במיוחד. זה ליד זו, ליד זה.
אין ספק שתיעוד הזירות האלה, כמו זירות אחרות שקשורות ל-7 באוקטובר הוא תיעוד חשוב. הוא בדיוק מתכתב עם אותה אמירה לפיה העיתונות היא הגירסה הראשונה של ההיסטוריה. אין ספק שלצילום יש כוח תיעודי שאין למילים. אין ספק שצריך היה לתעד את הכול. ככל שאפשר.
הדילמה שאיתה התמודדנו הייתה האם להציג את התמונות בתערוכה. האם על התערוכה להסיר את הפילטרים, ולהציג גם את אותם דימויים ״קשים לצפייה״.
חלק מהצלמים חשב שחובתנו להציג את התמונות האלה. שאנחנו חייבים את זה לנרצחים, למשפחות שלהן ובוודאי שיש חובה לראות את התמונות למען ההיסטוריה. כדי שחלילה לא יהיה מי שיכחיש שזה מה שקרה.
מצד שני כאוצרת, וכמערכת עדות מקומית, חשבנו אחרת. חשבנו שהתערוכה פתוחה לקהל הרחב. שבקהל הרחב יהיו, מן הסתם, גם מי שיש להם קשר ישיר למה שקרה ביישובי הנגב המערבי. מי שיש לו קרובי משפחה שנטבחו, חברים, מכרים. ותמונות כאלה עלולות להפעיל טריגרים מיותרים. זו תערוכה שמגיעים אליה הרבה מאוד בני נוער. תלמידי תיכון שבאים בקבוצות. וגם משפחות. ולכן, כדי לאפשר לציבור גדול ככל שאפשר לבקר בתערוכה, עלינו לשים גם על עצמנו גבולות.
הראייה היא ששום כלי תקשורת ישראלי – מתקשורת המיינסטרים – לא הציג תמונות כאלה של גופות נרצחים ישראלים לא מכוסים. לא מציגים תמונות כאלה גם מזירות רצח פלילי, או מפיגועים, או בכלל. זה קו אדום ברבות ממערכות התקשורת.
ובנוסף, חשבתי שיש לשמור על כבודם של המתים ולא לחשוף את גופותיהם כפי שנמצאו בזירה. החוק מחייב קבלת אישור מהמשפחות לפרסום תמונות של גופות קרוביהם. יש לציין, שצלמים שצילמו את התמונות האלה קיבלו את אישור המשפחות. ולמרות זאת, חשבתי שאני לא רוצה להציג אותן בתערוכה.
מאידך, הצגנו בתערוכה כמה תמונות של גופות עטופות ומכוסות. גם בזירות הטבח עצמן, למשל, בקיבוץ בארי, וגם כשהובאו לזיהוי במכוניות קירור למחנה שורה.
דילמה נוספת הייתה נושא הצילומים מעזה.
עוד בבוקר ה-7 באוקטובר הפעיל חיל האוויר סידרת הפצצות על עזה, ובהמשך החלה הכניסה הקרקעית לרצועה. גם עמוק לתוך השנה השנייה של המלחמה, כניסת עיתונאים וצלמי עיתונות לרצועת עזה אפשרית אך ורק באמצעות דובר צה״ל. אין כניסת עיתונאים לעזה באופן עצמאי.
נזכיר, שעד ה-7 באוקטובר התאפשרה כניסת עיתונאים זרים לרצועת עזה דרך מחסום ארז. לא מעט עיתונאים זרים נהגו להיכנס לרצועה מעת לעת. רבים מכלי התקשורת הגדולים בעולם החזיקו צוותים בעזה והיו איתם בקשר רצוף.
אבל מה-7 באוקטובר מעבר ארז חדל מלפעול. המקום נכבש באותו יום על ידי חמאס, שחדרו לשם ואחר כך למושב נתיב העשרה הצמוד לגדר וביצעו שם טבח נרחב.
וכך, מי ששולט באופן בלעדי על כניסת עיתונאים לעזה הוא דובר צה״ל. דובר צה״ל מחליט מי ייכנס, מתי ייכנס, לאיזה גזרה, ועם איזו יחידה ואפילו את מי אפשר יהיה לראיין. אין ספק שלדובר צה״ל יש מטרה לגיטימית מבחינתו: קודם כל לוודא שפרטים מבצעיים חסויים לא נחשפים לעיני הציבור באמצעות העיתונות, לדאוג לדימוי החיובי של הצבא וגם להראות לעולם, באמצעות העיתונות, את אכזריותו של ארגון חמאס, את השימוש הפסול שהוא עושה באוכלוסיה אזרחית ובתשתיות אזרחיות ועוד. אבל המטרה הזאת אינה בהכרח מתיישבת עם זכות הציבור לדעת, עם עצמאות התקשורת ועם עיתונות חופשית.
ומכוח שליטתו, עושה דובר צה״ל שימוש בעיתונות כדי להשיג את המטרות האלה. כך החליט דובר צה״ל לקחת דווקא עיתונאי של ניו יורק טיימס ולהראות לו כיצד חמאס חפר מנהרות מבצעיות מתחת לבית החולים הגדול ברצועת עזה, בית חולים שיפא. או לקח צוות של פוקס ניוז, כדי להראות להם אתר אחר שגם בו נעשה שימוש במתקנים אזרחיים למטרות מבצעיות של חמאס.
ובנוסף לכל אלה, כל הצילומים מעזה מפורסמים רק אחרי בחינה של הצנזורה הצבאית.
כאמור, מטרתו של דובר צה״ל היא לשרת את צה״ל ואת התדמית שלו. אבל לעיתונות יש מטרה כמעט הפוכה. עיתונות שואפת לחקר האמת, עיתונות שואפת לחשוף דברים סמויים מהעין, עיתונות רוצה ללקט כמה שיותר פרטים כדי לייצר תמונה רחבה, מכל הזוויות, שמאפשרת להבין טוב יותר את המציאות.
יש לומר בהקשר הזה, שגם התמונות שיוצאות מעזה מהצד הפלסטיני נמצאות תחת אותן מגבלות (עם כל ההבדלים המוסריים, כמובן). חמאס שולט ברצועה. ומן הסתם עיתונאים פלסטינים שמצלמים שם נתונים למרותו של חמאס.
למערכת עדות מקומית הגיעו רק תמונות של צלמים ישראלים שצילמו בתוך עזה בחסות ובשליטה של דובר צה״ל. הגיעו גם לא מעט תמונות של צלמים מקצועיים שהיו במילואים ביחידת התיעוד של דובר צה״ל.
בעולם מושלם, לא ניתן היה לקבל תמונות כאלה לתצוגה, משום שהן בעצם תמונות יחסי ציבור. במקרה הזה יחסי ציבור של צה״ל.
יש לציין שבכלי תקשורת רציניים בעולם עושים כל מאמץ לא להשתמש בתמונות יחסי ציבור מהסוג הזה, אלא רק בתמונות שצולמו על ידי צלמי עיתונות מקצועיים.
ובפני מערכת עדות מקומית עמדה הדילמה הזאת. האם לעמוד בצד של האתיקה, ולפרסם רק תמונות של צלמי עיתונות מקצועיים שצילמו בתוך עזה? האם צלמי עיתונות מקצועיים שנכנסו לעזה בחסות דובר צה״ל עשו עבודה עצמאית לגמרי? בוודאי שלא.
האם סירוב להציג תמונות של צלמי מילואים נכונה במקרה הזה?
גם כאן הרעיון המארגן והמנחה היה טובת התערוכה וטובת המבקרים. למבקרים ולתערוכה מגיע לקבל תמונה רחבה של אירועי השנה. רחבה ועמוקה ומפורטת ככל שניתן, תוך שמירה על סטנדרטים של צילום מקצועי, איכות התמונות והיכולת שלהם לספר את הסיפור.
אילו לא היינו מאפשרים להציג תמונות של צלמי מקצועיים שהיו במילואים, היינו מקבלים תמונה עוד יותר חלקית של המלחמה בעזה. דווקא צלמי המילואים, שהוצמדו ליחידות לוחמות, יכלו לתעד את ״השגרה״ בתוך הלחימה בעזה. את השימוש בבתי התושבים שנאלצו להתפנות, כמקום מסתור, כדי לישון בהם, כדי לתצפת מהם. צלמי המילואים יכלו לתעד מצבים בשעות שונות של היום. ובעצם להביא מבט רחב יותר ועמוק יותר על המלחמה בעזה. מבט שלא ניתן היה לקבל מצלמים שקיבלו היתר מדובר צה״ל להתלוות ליחידה צבאית לפרק זמן קצר וקצוב.
ולכן ההחלטה המערכתית בדילמה הזאת הייתה בכמה מימדים: גם לקבל לתערוכה תמונות של צלמי מילואים, ובלבד שמדובר בצלמים שעומדים בקריטריון של התערוכה – צלמים נושאי תעודות עיתונאי או צלמים שפירסמו והציגו תמונות שלהם. גם לכתוב במפורש שמדובר בצלם שהיה במילואים ביחידת התיעוד של דובר צה״ל וגם להסביר בטקסט האוצרות, שכל הצילומים מתוך עזה הם צילומים שנעשו תחת מגבלות ופילטרים מאוד מחמירים – כלומר: רק באמצעות דובר צה״ל.
וכך, אפשר לחזור לשאלת ההתחלה. האם העיתונאי המסקר וצלם העיתונות המתעד הם קודם כל עיתונאים? או קודם כל ישראלים שמעוניינים שישראל תנצח במלחמה?
ככל שצלם עיתונות רואה עצמו קודם כל כעיתונאי מצלם, הרי שהנאמנות שלו והחובה שלו הם כלפי הציבור, כלפי זכות הציבור לדעת. ולכן הוא צריך לתעד את מה שרואות עיניו, ולשאוף ללכת דווקא למקומות שאותם רוצים להסתיר, ולחשוף גם את הדברים שפחות מחמיאים למדינה שלו, לצבא שלו. ככל שמתרחשים דברים כאלה, וככל שהוא או היא נתקלים במציאות כזאת. לא להסתיר, לא לצנזר, לא ליפות את המציאות, לא לרכך את התמונה. כאשר עיתונאי או צלם עיתונות מגדיר עצמו קודם כל כישראלי, האינטרס שלו הוא קודם כל שישראל תנצח, אבל גם שתדמיתה של ישראל, ושל צה״ל יהיו חיוביים.
חודשים אחדים אחרי תחילת המלחמה התנהל דיון בקרב העיתונאים: האם העיתונאים צריכים רק לדווח על המלחמה, או שתפקידם גם להרים את המורל של העם. השאלה הזו היא חלק מאותה דילמה.
זו דילמה כמעט בלתי ניתנת ליישוב. בעיקר במציאות הישראלית, שבה כמעט כל אחד מאיתנו מכיר מישהו שהיה קורבן לטבח ה-7 באוקטובר, או משפחה שנאלצה לעקור מביתה, או שהוא עצמו עשה מילואים, או שמישהו ממשפחתו נמצא בצבא, או נקרא למילואים, או נפל בקרב.
קשה לעשות אבחנה של מעבדה בין האישי לציבורי. בין הפרטי ללאומי.
ולכן כל תמונה מהמלחמה הזאת יש לראות דרך הפריזמה הזאת. ולהבין שיש עוד נקודות מבט למלחמה הזאת, וגם להן יש מקום ולגיטימיות.
