עץ ודשא
הגליון שלפניכם היה מיועד במקורו לט”ו בשבט, ראש השנה לאילנות אחד מארבעת ראשי שנה שנמנו במשנה. יד הזמן ופגעיו הובילו להתעכבות הגליון עד לפורים. השדות בדרום התמלאו בפריחת אביב מוקדמת מעין רווית חורף ומים מדברית והיפקחות אל השמש. אודם הכלניות – מרבדים מרבדים מרהיב את העין. ואנשים שפסעו ב”דרום האדום”, סיסמת אזעקות מחד, טבע מרהיב מאידך ובנוסף מקום בו הקטל עבר, פסעו בדרום שהיה פצוע ומדמם וחשו שהפרחים הם כמו נבטי נשמות אבודות. ט”ו בשבט הפך בגלל שינויי האקלים כמעט לחג אביב יותר מאשר לחג חורף, ופריחתו העזה נמשכת לתוך ימי הפורים.
פורים, אותו חג המגולל את סיפורם של היהודים שישבו אי אז תחת שלטון אחשוורוש בארצות פרס ומדי שהאימפריה שלו כופפה 127 מדינות. פורים שנקשר במגילת אסתר ונדרש לאורך הדורות כמגילת הסתר. הסתר פנים. פני האל הנעלמות בעולם שכולו משתאות של בעלי הכוח. אכן הפורים משיק לחג הנורוז, ראש השנה החדשה, בתרבות האיראנית הזורואסטרית והוא מתחולל ביום השוויון באיראן (ה20-21.3). מנהג משלוח מנות בפורים דומה מאד לחגיגות הממתקים והמגדנות בחג הנורוז. השנה, זמן האביב כמו גם חג הנורוז באיראן מתרחשים בתקופה של שפל חברתי וכלכלי חסר תקדים; פירות העץ והאדמה, פירות יבשים המהווים חלק מרכזי בשמחת החג מגדנותיו ומטעמיו עלו בכ75%. חג הטבע הפך מקושר לטבח העצום שהתחולל לפני כחודש וחצי.
כי האדם עץ השדה?
מן המפורסמות הוא שבסוף הפסוק: “כי האדם עץ השדה” – אפשר להציב סימן שאלה או אז הקביעה היא שעץ השדה איננו אדם שיש לו רגליים ויכול לברוח בעת צרה, אפשר לכרות אותו חלילה ואין לו תקנה. או שאפשר להציב אחריו סימן קריאה ואז הטעון הוא שאדם הוא כמו עץ פורח פורה ומניב ולעתים מתמוטט ומת. עיתים בגלל שיבש וכמש ועיתים בגלל שעלה עליו הכורת.
בסיפורי גן עדן, עץ החיים עומד במרכז הגן ועימו עץ הדעת טוב ורע. גן עדן נקרא פרדס. במקורות איראניים פרדס הוא גן עדן. ולכן גם: “כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן.” חל איסור להשחית את עצי הפרי או עצי הזית המקיפים את העיר, את פרדסיה וכרמיה במטרה לצור על העיר; אתה לא יכול להשתמש בעצים שגדלים סביב העיר כדי לבנות את כל הקונסטרוקציה ש”תחנוק” את העיר ותוביל אותה להכנע. הדבר הזה יהיה השמדה של תוחלת החיים של אנשי העיר הזאת. “כי האדם עץ השדה”? שואל הפסוק. – העץ איננו אדם שיש לו רגליים ואשר יכול לרוץ ולהיכנס לעיר ולהחבא מפניך במצור. “ורק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אתו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר”.
מה שעולה כאן, זו שאלת המלחמה, שאלת העיר במצור – שאלת האחריות – של מנהיגים לבני עמם ושאלת הקורבן שהם מקריבים את בני עמם. מצב מצור איננו מתבטא רק בכך שבונים קונסטרוקציות מעצים וצרים על העיר. כך היה בזמן העתיק. בימים שלנו אפשר להשתמש בעוד הרבה טקטיקות; רעב הוא אופן של מצור. האפלה וניתוק מאינטרנט הם אופן של מצור. שימוש בהמון אנושי כשמיכת מגן בעל כורחו גם הוא סוג של מצור אלים. הפעלת אסטרטגיות החרמות גורפת היא גם כן סוג של מצור. מדוע מצור אחד מצליח להשמיע קול זעקה גלובלי ומדוע מצור אחר עובר בשקט תקשורתי?
האם רק יד ההאפלה האינטרנטית הכפוייה כאן שאכן השיגה את מטרתה של השתקה עולמית? ההאפלה האינטרנטית בימי הטבח המהיר של עשרות אלפים היתה האפלה שנעשתה בשום שכל ובקור רוח בידי אותם כוחות שתמכו במניפולציות עזות במדיה העולמית. מיד ב7.10, כפי שמראים מחקרים, אותה יד ארוכה של איראן ושלוחותיה ייצרה את האור המלאכותי החושפני של מראות ודימויים שנועדו למן הרגע הראשון להכפיש את ישראל – עוד לפני שהמציאות באה וסיפקה תיעוד מיידי בזמן אמת של סלולרים ומצלמות. כך השחתת מושג העדות ותפקידו היא אחד הפרויקטים המרכזיים של התמהיל ההזוי של עמדות אינטלקטואליות פוסטמודרניות יחד עם אימפריליזם שיעי קיצוני; הייתכן כי החשבונות התקשורתיים שנעשו כאן היו קשורים לקווים הדיכוטומיים העולמיים ששורטטו זה מכבר בידי הפוסטמודרניזם ואשר האירו פנים לאימפריה השיעית מוסלמית, עוד מזמן מאמרו של פוקו ב1978 באמצעות טעון ההבל שלאסלאם השיעי לבדו איכות של רוחניות פוליטית? (עיינו גם: תומר פרסיקו, ׳אנחנו לא יכולים לסלוח לעצמנו על כך שהפכנו למודרניים׳)
מגילת הסתר
מה הן הנחות מוקדמות אלה? מה הן העיניים העיוורות? בדרך כלל העיוורון קשור לביקורת המשבחת צד אחד אך ורק מתוך שהיא תאבה לגנות צד אחר. ברור למשל שההתלהבות של פוקו מהאסלאם השיעי היתה כרוכה באקסטזה של ביקורת המודרניזם בה היה שרוי. מקובל מאד בדיונים העוסקים בתיאוריה וביקורת להשוות את המודרניזם לעץ ואת הפוסטמודרניזם לדשא. אולם גם העץ וגם הדשא עשויים להיות מערכת רעילה, מערכת חנק. זה שאינטלקטואל כזה או אחר, הילל את המהפכה האיסלמית ב-78, אינו הופך את החסידים המגבים עמדות אלה כיום ב2026 לאינטלקטואלים ואף לא מניח אותם בצד “הנכון” של המפה, גם אם איראן שוללת את קיומה של הציונות אותה הם שוקלים אך ורק בעיניים של קולוניאליזם.
המודרניזם שהוביל לערכים של אחדות האמת הטוב היפה והטהור ובאותה נשימה ייצר את הדחייה של הרע והמכוער הוא זה שגיבה את הנאורות מחד ואת הקולוניאליזם מאידך. העץ יכול להיות נתון בתוך מצור או לספק את הקרשים מהם בונים את המצור. אבל הדשא גם הוא איננו רק חופש. הוא רשתות של עשבים, כמו רשתות של פטריות מתחת ליערות, מערכת שתי וערב שלמה וסבוכה שבלעדיהן היער העבות על כל גזעיו הגבוהים וצמרותיו הנישאות יתמוטט. העשבים נרמסים כשדורסות אותם מגפיים. בין 30 ל40 אלף בני אדם נהרגו באיראן בתוך יומיים בלבד בין ה8-9 בינואר. עשרות אלפים נפצעו ועוד רבים המשיכו להיירות בעודם פצועים בבתי חולים. ובכדי להקטין את מספר האנשים שייתלו על עצים.
פרי העץ תחתיו בא פרי המוות. קללת אלהים תלוי. מאז סיפור המגילה ועד היום.
*
עידן זה הוא עידן שמרוב מאמץ לשוחח את השיח הפוסט מודרני הידק וחיזק מחדש את הקווים הדיכוטומיים ושרטט מפה עולמית של שחור ולבן טוב ורע כמיטב דרכו של המודרניזם. רגע חמור זה של גלישת המסמנים, דהיינו רגע שבו השפה הופכת לנזילה חמקנית והגדרותיה משתנות תוך כדי תנועה, דורש שפה חדשה לשם היכולת להציע תיאוריה וביקורת מהודקות ועם זאת להוסיף ולקבל השראה מעמדות רוחניות ממיסטיקה ומיתוסים בלא לרתום אותם אל הפוליטי. העידן החדש מתרחש בכל המישורים ומבטא שינוי מיסגור יסודי של הזמן והמקום בהם נתון העולם כלומר קריסתן של אידיאולוגיות. עידן זה מצטייר גם מאובדן צורות השיח שגיבו את צורות השיפוט והתמיכה במדינות ובלאומים על פני הגלובוס. עולם תאגידי אשר עסוק יהיה יותר ויותר בשימור יחסי כוח בטרם ייערכו צעדים שיובילו להחרבת היקום פשוטו כמשמעו.
הפיוז’ן העכשווי של הסתר וגילוי יוצר מצב בו הכל מתערבב: אניסות והסתר, הפגנה בחוצות, טרור מבית וטרור המדינה. המצב הכי נואש בו אנשים רוצים להתנגד לשלטון הכופה ואונס אותם לדת ולתקנות חיים בהם אינם חפצים ועימם אינם יכולים לחיות.
אותה מדינה המכופפת את בני עמה ומוכנה להוציאם להורג היא מדינת אסלאם שיעי. אותם מפגינים נגד ישראל האם משום כך לא יפגינו נגד איראן? נראה שכך הוא. השיח הפוסטמודרני שהביא עד הקצה את שיח הזהויות, את שיח התמיכה באיראן בזמן המהפכה השיעית הביא עד הקצה את ההשוואה בין מדינות נלחמות ובין גופי טרור. למן הימים בהם טבעת האש שהיתה אמורה להקיף את ישראל היתה מגובה בפרוקסיס של איראן ועד ימי התערבות איראן במלחמה. כמה היה טוב אם הפתרון אליו שואפים היה בהיר אחיד וניתן להנחלה על הכל כאחת.
בסבך הזה תנועת מצור משרטטת דרכה. הבוחרים בטקטיקות של החרמה מבקשים להשתמש בסוג של אסטרטגית מצור. לחולל השמדה סימבולית. המאבק הפוסט מודרני יכול להתבטא בכל דרך מחרם מסודר ועד גיבוי “טרור של התנגדות” שליפת סכינים בחוף ובמסיבות לשם הרג יהודים. אין כאן עניין של צדק מוחלט של אמת ושקר שחור ולבן. יש כאן עניין של סיבוך גורלי. פיתול כפול. טבעת חנק. משום כך נחוצים הסכמים והסדרים. כאלה שנערכים עם אויבים. לא עם אוהבים. משום כך בעידן בו המדיה מהנדסת תודעת המונים החבירה של אינטלקטואלים בשפה כמו פילוסופית-אתית לטרור היא כה הרסנית.
מלחמות מקומיות אינן יכולות להיבלם עוד בלי בלימה גלובלית באמצעות כוח שמפגינות מעצמות. גם אופיים של מנהיגים פוליטיים דומה כעת לראשי תאגידים המאזנים זה את זה. עולם בו אין מדינות ויש רק תאגידים כפי שצפה המדע הבדיוני מראשיתו וכפי שמתהווה עתה לנגד עיננו ממש (וראו גם מאמרו של דוד סורוצקין, ׳לשאלת הגבולות: משברי 2023 והחזרה לנקודת המוצא של הציונות׳) וטוב שהשפה במישור זה תהא שפת הפעולות. אחרת הדיסוננס בין שיח אידיאולוגי לבין פעילות בשטח ימשיך לגבות את המחיר שהוא חייהם של מליונים. כפי שרואים באוקראינה באפריקה באיראן ובישראל. וכפי שמשום מה קוראים תגר נגדו רק בקווי המיתאר המעמיקים את המשולש הקטסטרופלי שבין יהדות אסלאם ונצרות המתנקז לארץ ישראל. (ראו פדיה, ׳במשולש קטסטרופלי׳)
מגילת אסתר מגילת חג הפורים מספרת על נצחונו של מיעוט אולם גם היא מציבה דרישה בדרכה. אם כאשר הכוח במציאות לצידה של היהדות – כפי שהיא מתגלמת במדינת ישראל – תוותר היהדות על האתוס שנוצר בזמן שהייתה מיעוט דחוי ודחוק, מדובר יהיה בזילות וביזוי לכל הרצף המסורתי העמוק שממנו הגענו.
חג הנורוז אינו אהוב על ידי האסלאם השיעי בשל שורשיו הזורואסטריים. הוא מעוגן בתרבות האיראנית לעומקה ונפוץ בכל המרחב מאיראן ועד פקיסטן והודו מחד וקזחסטן וכורדיסטן מאידך. אפילו כשהייתי בנפאל ראיתי את השלכותיו ומאפייניו. התרבות הזורואסטרית העתיקה היתה דואליסטית במהותה וחילקה את העולם לשתי רשויות לטוב ולרע.
אלפי שנים אחר כך, אחרי מסע ציוויליזציות ארוך, אנו עומדים בתקופה שהמודרניזם הסתדר באופן דואליסטי והנאורות הפכה למאפייני עידן זה יחד עם השואה והשואות אליהן הובילה. ואילו הפוסטמודרניזם הסתדר אף הוא באופן דיכוטומי ולשונות השיח הביקורתי שלו הפכו לתומכים במאבקי זהות בלא לתת את הדעת על מחירים שמשלמים ההמונים, בעת שחסידים אינטלקטואלים שוטים מגבים טרוריסטים מחד ומדינות טרור מאידך. האם אין זה פן מחולן של תרבות דואליסטית עמוקה החוצה בין האל הטוב ובין האל הרע? האם בעידן המדיה המהנדס המונים העולם יכול להכיל את התלכדות הסמי-אינטלקטואלים עם כוחות טרור בלא לקרוס?
הדרישה האתית
האם המסקנה היא שהעץ נכרת והדשא קמל. האם מול הרוע הממסגר תהליכים גדולים ומסכן במלחמות גדולות יש הרשאה למי מאיתנו להתעלם מן הדרישה האתית לתיקון בגבולות מדינת ישראל? לא. אין. יש להמשיך ולעמול על קלה כבחמורה במכלול האתיקה הפוליטית הנדרשת. להמשיך לעמול על תיקון ובנייה. האם בשל עוורון בתוך ישראל ובין חלקיה אבריה ומגזריה על האינטלקטואלים הבקורתיים שביננו להתיישר לפי שיח חסידי המגמות האינטלקטואליות של שנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת? גם כאן התשובה היא לא.
להילחם על העמדה האתית הנכונה בזירה הלוקאלית ולהילחם בזירה הגלובלית זו עדיין מלחמה קשה אחת ועם זאת אין זה מאבק של שיכפול עמדות והשלכתן התיאורטית ממרחב למרחב זהו מאבק דורשת תעצומות נפש יכולת לומר אמת ולספוג חבטות אולם אנחנו כמו במציאות שנושלה מהאידיאולוגיות שלה צריכים לנסח הכל מחדש.
כי האדם עץ השדה, וכי עץ השדה הוא אדם. התקווה להגיע לעץ החיים שבאמת יעמוד במרכזו של פרדס, פרד”ס שיאפשר את קריאת המציאות כפי שהיא – מפוצלת ומרובדת, מורכבת מממשות ומסמלים, מקיומנו שלנו ומקיום האחרים, בטרם נייצר בה אחדויות של שווא – וצמיחה למקום טוב יותר.
**
הגליון שלפניכם שהתימה המלכדת אותו היא התשוקה לצמיחה מחודשת ולנטיעת עץ החיים במרחב מרובד בכמה רבדים. ימי הטבע וראש השנה לאילנות מתבטאים בעבודות צילום של אהרון קריצר וביצירתו של האומן אלי שמיר כמו גם בצילומי שדות הדרום הישראלי הפורח. מאבקי הטבע מתבטאים גם במתח בין מילותיה של יונה לב ארי-ישראלי בתיקון שלג ובין מנהגי הדילוג מעל האש המאפיינים את חג הנורוז. ביטוי נוסף למרחב המרובד של עץ החיים ניכר בעבודתה של עדי אליאל לשם.
אסופה של שירה איראנית מבטאת ומעניקה קול וכתב למאבק הבולט ביותר כיום בזירה העולמית. המתרגמות אורלי כהן ואורלי נוי תרמו לגליון זה מפרי תרגומן שגם ראה אור באסופות שערכו. כך יש לנו מקולות המהפכה וכיכר החירות העקובה מדם בתרגומי אורלי נוי, ומשיריו של מהדי מוסווי ותרומת תרגום חדשה של אורלי כהן משיריה של פאטמה אח׳תסארי, אלדד פרדו המלווה את גליונות שפה חדשה מראשיתם בתרגום יפהפה ומפעים של תפילת הזוהר מאת האימאם מוחמד בן עלי ׳אל-באקר׳.
הדיאספורה האיראנית בישראל ובעולם מקיימת יחס כאב והזדהות עזים עם הסובלים תחת משטר האיטולות. אנו מביאים כאן מפרי עטן של שלוש נשים בולטות מפזורה זאת בישראל, מורין נהדר זמרת ומשוררת וחוקרת הפיוט האיראני זה שנים רבות, ג’נט יהודיאן, זמרת ואשת מרפא, אסתר שקלים חוקרת ומשוררת. הרב והמוזיקאי אייל סעיד מאני משתף בשירתו משירת אנוסי המשהד באיראן ביצירות יפהפיות ומרטיטות.
המחשבה על עומס האניסות של יהודי איראן על אובדן חלקים מתרבות הכתב ועל מעגל ההשתקות בתוך השתקות של התרבות הנשית בתוכה מובילה לדאבון לב ולמחשבה שאולי משום כך המסורת המוזיקלית של יהודי איראן טרם זכתה למקום הראוי לה בכותל המזרח של יהדות הפיוט. כאילו התנייה עמוקה להסתרה ולהורדת פרופיל קודמת לכל דיבור ולכל כתיבה.
דמות שחלפה מן העולם כאחד מאותם ל”ו צדיקים נסתרים איש שחיבר לב קול וכתב היא מנשה עידה. חבריו מוקיריו ואוהביו, ראובן מירן, איתן בלום, אורי מילשטיין סיגלית בנאי ואני, סופדים לו ומתארחים במדורים ארון הספרים היהודי ולחשוב אותנו מחדש.
את תחושת האניסות הכבדה הזאת משלימה “מעשיה מז’ באדר” שחיבר נועם הר אבן המפליא לכתוב על משה שמקום קבורתו לא נודע כדרכם של אנוסים הקוברים הכל בליבם.
בן בן-עמי ודרורית גור אריה, האחד במסה מלאת תנופה על אלי שמיר והשניה במסה מעין זאת על חן שיש.
כיצד צומחים מחדש? אולי צמיחה היא משאלתו של העץ להתפלל. בנושא התפילה מרחיב חנוך בן פזי. בנושא התיקון הכללי והפרטי צדוק עלון קורא את גדעון אלעזר ור׳ נחמן מברסלב. עוד חיפוש אחרי הנסתר בשאלותיה של אתי בן שימול על אתי הילסום ובדיאלוג הנמשך בין טל דותן בן-שושן אל מול המסה שלי עצמי. שאלת החיפוש, העיבוד והשיבה מופיעה גם ביצירותיהן של רינה בובראוגלו בעקבות מולדתה איסטנבול ובפעולה הכיאורוגרפית של סיגל ארמוזה בעקבות אירועי השביעי, בביצועה של שירה גלינקה.
***
איננו יודעים ומבינים עד תום איך חידת הקול והכתב מתנהלת מעתה באופן חברתי פוליטי בעולם הAI. אנחנו יכולים לשער קצת מן הקצת על אופיין של מלחמות עתידיות שתתרחשנה בשדה המדיה ובאפשרויות של טבח ריאלי ונשק גרעיני תוך הצפת סיסמאות דתיות.
כיצד נצליח בעידן של קריסת אידיאולוגיות להתחיל מחדש בשפה של פעולות בונות? לא שפת התנגדות גורפת ולא שפת הסכמה גורפת. עבודה שקטה, מחויבות לשתילי עץ החיים.
