ט׳ באב, התשפ״ה
האהבה, כך מלמד אפלטון באחד הדיאלוגים המסעירים (פיידרוס), מתבטאת ברגע המופלא בו שניים צופים אל מרחב שהוא מעבר לאותם שניים; האירוס מתבטא בצפייה המשותפת אל יופי הנפלא מעבר לשניים הצופים. במה מתבטאת השנאה? במה מתבטאת המלחמה? שתי פעולות היסוד שיש להן ממשות נפשית ויכולת קישור סימבולית כיכולתו של אדם ועם זאת יש להן יסוד גופני ותחושתי המשותף הגדול ביותר עם החיה. הזיווג והטרף.
נדמה לי שהשלם הגדול מסכום חלקיו הוא המופיע והוא המצוי ביסוד של הכמיהה אל הטרנסצנדנטי אל מה שמעבר לאינטרס צר זה או אחר בחינת השתמש וזרוק באהבה או בשנאה, ומכאן נובע מושג המרחב הנוסף, זה שמעבר, העודף, המרחב השלישי שיש לו מסורת פילוסופית ארוכה מאד ומזוהה עם אחד מטעוני היסוד של הומי באבא.
האהבה יכולה להוליד יופי משותף יכולה להוליד ילד/ה בשר ודם, השתתפות בנס הבריאה, יכולה להוליד נשמות (יאמר ר’ חיים ויטאל בשם האר”י), יכולה להוליד אותיות שמנחמות בעצם החשיבה דרכן ובהיותן צוהר
מה מולידה השנאה? מה מולידה המלחמה? המלחמה מולידה אף היא מרחב נוסף הגדול מסכום חלקיו, מעבר לשני הצדדים הנלחמים ואפילו מעבר להתפלגות כל הכוחות האומות המדינות הטריטוריות הטרוריסטים התומכים בצד זה או בצד זה. המלחמה מולידה מפלצת. היא מולידה חיה. זה המרחב השלישי שלה.
זהו הרעיון המבריק שביסוד סרט הקולנוע “גודזילה מינוס אחת“, סרטו של טאקאשי ימאזאקי, זהו הסרט ה-37 בזיכיון סרטי גודזילה שהופקו ביפן והסרט (שזכה באוסקר בקטגורית האפקטים) יכול להתבאר בדרכים רבות וביקורות קולנוע שונות דנות בו. יש המציגים את הפמלצת המככבת בו כייצוג חיצוני לגיבור הסרט שיקישימה, טייס קמיקזי שבגד בייעודו ולא התאבד ורדוף עד סוף הסרט בדחף המאבק עם המפלצת שאיימה על יפן בעת מלחמת העולם השניה (התקיפה את בסיס האם שלו ורק הוא ועוד עריק שרדו אז). אחרי המלחמה שיקישימה אכול החרטה מוכן אף להתאבד עכשו לתוך לועה כדי לעצור אותה מלהמשיך לזרוע הרס חורבן ומוות בהיקפי ענק ברחבי יפן שלאחר המלחמה; מצד אחד תיקון כאן מצד שני מסירות ליעודו כמתאבד. הדחף להקריב את שלא הוקרב. כך עד אמצע הסרט.
תמהיל מבריק של סרט הנע בשני צירים, לכאורה לא נפגשים, חלקו מאבקי גודזילה כמיטב המסורת ועם אפקטים רבים (עליהם כאמור האוסקר) וחלקו השני לירי עדין כמיטב סרטי הקולנוע הליריים הפואטיים של הקולנוע היפני מקורסאווה ועד יסוג’ירו אושו ועוד רבים אחרים. סיפור בתוך סיפור, הטייס שלא התאבד מפתח אהבה עדינה עם נערה מיוחדת ותינוקת אסופית וחיים בין החורבות; שיקישימה לא נענה לאהבתה העמוקה אליו, רדוף הרצון להילחם עם המפלצת עד שלבסוף ברעידת אדמה אחת נעלמת גם הנערה. וזה עדיין לא סוף הסרט.
חיים בתוך חיים
כמו כולנו כיום בעזה ובישראל. חיים את החיים הקטנים אוהבים נואשים מוקפים במעגל של החיים הגדולים הגורליים הכבדים מכתפינו. על פי הפירוש שאני מציעה הגודזילה נולדה על ידי גרמניה וארצות הברית ויפן, הן על ידי התומכים בנאצים והן על ידי בעלות הברית, הן על ידי בעלי הכוונות האסוניות ובעלי הכוונות הלא מבוררות ובעלי הכוונות הטובות – זהו תהליך בלתי נשלט. כל כניסה למלחמה, ואפילו מלחמת קיום ומסיבות צודקות, מולידה לבסוף חיה שמובילה לבסוף את כל המרכבה, אותה מרכבה שבאותו דיאלוג בפיידרוס מתוארת כמיטלטלת בשל המאבק בין הסוס השחור ובין הסוס הלבן המובילים אותה. במלחמה הופכת מרכבה זו כולה רתומה למפלצת המייתרת את המשמעות של מאמרים מלומדים על צדק ופשע כי כמויות כאלה של קורבנות הם קורבנות הם קורבנות והכל הולך לאבדון.
הגודזילה (ביפנית, בתעתיק, זה נשמע: גוג’ירה), טווח המשמעויות של המלה כך מסבירים לי נע מלוויתן ועד גורילה. אני מציעה שהגודזילה מייצגת את גלגל ההרס הגורלי הענק שנוצר מרגע התחלת המלחמה, את האופן בו החיה סוחפת אוכלוסיות חפות מפשע את הקושי לעצור אותה, כי המכניזם הגורלי כבר בפעולה ויותר מכל את הדחף להמשיך ולהרוג, ולהמשיך ולנקום. עוד אני מהרהרת, היא מייצגת כמו כן את הטראומה הרב ממדית הקולקטיבית שנדונו לה שני עמים לדורות קדימה אנחנו כבולים לחיה.
זה איננו בא להסיר אחריות מהחמאס מהפקרת אוכלוסיות ככלי משחק וכמעטפת מלחמה! זה איננו בא להסיר אחריות מממשלת ישראל! זה איננו בא לתת רשיון למפלצת להמשיך ולהתגלגל! זו קריאת כאב עצומה זעקה על המפלצת שאיננו מצליחים לעצור. זו נקודת הראות ממנה ראיתי את הסרט ובכיתי.
טייס הקמיקזי הוא למעשה סוג של שאהיד בתרבות היפנית. זו המתודה שאומצה על ידי טרוריסטים בפיגוע במגדל התאומים. אולם הטרנספורמציה שהוא עובר בסרט זה היא מצבא לחברה אזרחית ומבחירה בהתאבדות לבחירה בחיים, וכאן יש מקום לציוויה של האהבה, של הנערה, לקריאתה של האם. זו הטרנספורמציה המשיחית הרכה היחידה הראוייה.
זו יפן שלאחרי הירושימה ונגאסקי. 1945. האם באמת צריך להכביר מלים על הגאוניות של טאקאשי יאמאזקי שבחר למקם שם את הגודזילה הגבוהה כגובה גורד שחקים ושכל צעד שלה הורס בניינים והורג אנשים?
זה גם החורבן עצמו וזו גם הטראומה כחורבן.
*
בשמחת תורה, 7 באוקטובר 2023, התורה חגרה שק, ואסון מאוד גדול שקרה באותו יום ממשיך למסגר אותנו מאז ועד עכשיו. 666 ימים.
שמחת תורה, 7 באוקטובר, הפך ליום של תשעה באב. והשאלה הגדולה שניצבת לנגדנו עכשיו, אם אנחנו נשכיל מתוך החורבן – שזה יום, היום הזה בתולדות היהדות – זה יום שאלפי שנה צברו בו קינות, זיכרון של אסונות וחורבן על חורבן ופוגרומים.
והאם אנחנו חיים כאן כדי למסגר את עצמנו בחורבן, או שאנחנו נשכיל להפוך מתוך הזעזוע העמוק על מה שקורה לאחינו בשר ודם ישראלים החטופים בעזה בזעקה על מדינה שנחטפה ועל יהדות שנחטפה.
מדינה שנחטפה מערכיה ויהדות שנחטפה מערכיה, כי בשם חורבננו אנו אמורים לזעוק ולכאוב ולמחות ולעצור את מה שקורה לאחינו בני אדם בני ישמעאל הנתונים לחורבן ורעב בעזה.
מה דורשת מאיתנו הממשות הזאת שמתחילה להיראות כמו חלום הבלהות של משחקי רעב, שבתוכם אנחנו נידונים לחיות?
אני חושבת שעניין המפלצת הוא גם אופן לומר שעלינו להתכנס יחד לפעולה הנכונה השמה קץ להליכתה הדורסנית של המפלצת ביננו. אין לתת את כל המשקל על הסברים וניתוחים אידיאולוגיים. יהדות וישראליות אינן שער בגבול שכל אחד יבדוק אם אתה אומר שיבולת או סיבולת (הסיטואציה המקראית של מלחמת אחים אותה מהדהד אחר כך פול צלאן ובעקבותיו דרידה). למרות שאבדה לנו יכולת הסיבולת ואין די שיבולים להאכיל ולהצדיק את הבצורת הנשמתית.
לא להתעכב על הסברים צידוקים ופרשנויות. היות ולא ניתן לתווך בין שפות לדיון במציאות ההשמדה החורבן והמלחמה יש להתכנס לפרקטיקה המוסרית. המלחמה מתנהלת מתוך האוטומטיות של עצמה. צריך לעצור ולדרוש את הפסקת צעדי המפלצת. הפסקת המלחמה עצירה מיידית כדי לשהות ולהבין מה קורה לנסח אפשרויות. הבנה מול מציאות עירומה של אוכלוסיה בסדר גודל שכזה שגוועת למות ויש צורך בפרקטיקות מאד רחבות ועמוקות לעצור זאת. החזרת החטופים נגרפת לתוך משחקי רעב. אנחנו נדרשים להתכנס למציאות ריאלית. להסדרים פוליטיים. להסכמות. העניין הזה הוא הרבה, הרבה יותר רחב משאלה של ימין ושמאל.
הדבר הזה הוא בעצם נוגע במציאות קיומנו האנושי. האנושיות מכילה את היהדות ולא היהדות את האנושיות. האנושיות מכילה את היהדות וזהו המקום שאליו אנחנו יכולים וצריכים להתכנס. חוזרת ואומרת, מימין ומשמאל, לפני השאלה איך רואים את האסטרטגיות, את הטקטיקות, את ההסדרים שבהם מעוניינים – זו התכנסות לצו הקטגורי המוסרי שדורש מאיתנו להתנגד, לדרוש את החזרת החטופים, לדרוש הסדרה של סוגיית הרעב בעזה בצורה הכי מלאה, ולא להסתתר מאחורי הצנחת מזון, כי הפתרון של המצב הנואש הוא רק בהסדרה מלאה וכוללת של מצב מדיני ופוליטי. וצריך לחשוב על זה ביום הזה, ביום שבו אנחנו נדרשים לצום ולרעוב כדי לזכור את זכר החורבן.
צריך לעצור את המלחמה. זכר החורבן יכול למסגר אותנו לעד במצב של טראומה קולקטיבית ישראלית, טראומה קולקטיבית יהודית, טראומה קולקטיבית בין שני עמים – ומזה אנחנו רוצים להיחלץ. לא החור השחור של העבר, לצאת מהמנהרות ולבנות עתיד. הניצחון המוחלט הוא בהבנה של המשמעות: מהי ישראליות מתוקנת ומהי יהדות מוסרית. זה הניצחון המוחלט – אין ניצחון אחר. בשיר פעמוני המאה כבר כתב אביב גדג’
על חורבות ירושלים
על הריסות תל אביב
על שאריות בת ים
על שרידי הרצליה
על שאריות באר שבע
על שרידי תלמי אליהו
מה שחשוב הוא לא הבנין הפיזי אלא הרשת הסימבולית המעגנת המעניקה משמעות עלינו לעצור בכדי שלא נגיע להתממשות האפוקליפסה הזאת פעימה של מאה אחרי מלחמת העולם הראשונה. פחות ממה שנים מתום מלחמת העולם השניה. הבה ניתן סיכוי ל25 שנה הבאות לדור הבא. נזרע ניצני עתיד
**
אנחנו צריכים להתחיל לעבוד על החור הענק שנפער בלב כל עם הלאום היהודי והלאום הפלסטיני ועל החור המשותף שהוא לועה של המפלצת. המפלצת היא הנכונות להשמדה סימבולית. ההתנגדות למפלצת היא התנגדות להשמדה סימבולית כי הרעב של גודזילת ההשמדה סימבולית הוא כל כך גדול שהוא מחריב אוכלוסיות בניד עפעף. אין מנצחים. “הזאב לוקח את כל הקופה” כותב ע’יאת’ אלמדהון.
לפי המיתוס היהודי העולם נברא באותיות ונחרב באותיות.
מיכאל בן אבו נטע הררי נבון ואורנה אורין מנסים לאחוז בטראומה של ה7.10 דרך שפה התפרקותה וצירופה, בשפת האותיות (בן אבו) בשפת הטבע (אורין) ובשפת הדימויים והגופים (הררי-נבון). תנועה דומה אנחנו רואים ביצירתו של עדו שלמון בה נסיון אמיץ לחצוב בלא-מודע.
בגליון שלפנינו שחותם את השנה העברית נסיון לשקף כאב באמצעות השפה ונסיון לרפא באמצעות השפה. שפה מילולית וחזותית ומוזיקלית.
וכלום אין אנו כולנו במרחב תוך כדי שאנו בוראים את הגודזילה שלנו כפופים לגודזילה שנולדה ב1945? מה שהביא את הבמאי הצעיר העכשווי החי ביפן של היום לדון בכך הוא מה שיכול להביא את כולנו לשאלה האם עודנו נעים מוקפים מכוח אותה שואה תוך כדי שנחרבים ומחריבים. אנחנו עדיין למרמס גודזילה 1945. אלגיה מתונה על כך בעומק פילוסופי ופסיכואנליטי ניתן לקרוא בפרק האחרון של ספרה של שרה קולקר מהי העצבות הזאת שראה אור בימים אלה.
ימי הירושימה. ימים בהם פצצת אטום הכריתה אוכלוסיה באחת.
בן בן-עמי נדרש לכור האטום בערבית-יהודית, תוך כדי דיון במקובל אלכימאי מופלא מכלוף אמסלם הוא נודד לאפשרויות חשיבה וחלימה את עצמנו מחדש. על הפצצה דן גם ישראל עמנואל במסה שלו לאהוב את הפצצה , אלה חלפנו בעוד מבצעים ובעוד מלחמה מלחמת איראן. עינת סיני פסטרנק באוסף עבודות ייחודי איראן אהובתי ו׳8׳. רינה בובראוגלו נוגעת אף היא בחיה הנוראה הזאת ובנחמה שהיא מצאה בצורת פרח ורד מהשירה הצופית. אלדד פרדו מוצא נחמה בתרגומיו משירת אבן ערבי.
התערוכה המרגשת ׳האדמה זזה׳ שאצר דורון פולק בגלריה על הצוק בנתניה משקפת את רעידת האדמה הגדולה של הישראליות דרך פרספקטיבה מרתקת הפותחת מנקודות מכוננות בתולדות אומנות האדמה בישראל ועד יצירות עכשוויות שנוצרו במיוחד אחרי ה7.10. וכך אנו מתבוננים ביצירותיהם של עזרא אוריון, בני אפרת, שחר דור, נורמה דרימר, נוי הוד, קורן הרשקוביץ, יוסי וסיד, אבי חי, אמיר כהן, מייקל לזר, עידן ססטיארי לביא, נוי עזורי, דורית פלדמן, עזרי קידר, ישראל רבינוביץ’ ואבי שפרבר.
שחיטת החיה. ההצלה והמלחמה יכולות להתבטא באמצעות חיה שלישית. זה בא לידי ביטוי בעבודה המוזיקלית חד גדיא בניהול האומנותי והלחנת רוחמה כרמל יחד עם האומנים אסף שחורי, אורי זורניצר וצ׳הירו טזורו ובשת”פ עם הקדם סדר שערכתי וההגדה לפסח שהוצאתי ובה בחרתי למקם את חד גדיא בפתיחת ליל הסדר. שאלה עמוקה על קורבן ומקרבן הצייד והנצוד, תמימותו של השה ושל הגדי ואכזריותה של המפלצת. אותו שה המהודהד בעבודתו של אבי שפרבר הפותחת את התערוכה האדמה זזה. את הדהוד בור השביעי אנו שומעים בביצועו של יגל הרוש במילות קינה שכתב ״וְעֵינִי הַנּוֹבַעַת / תַּשְׁקֶה בְּאֵרִי״ יובל חן נוגע במות החיה בהעלמה בהיכחדותה. חורבן הטבע כשלעצמו, חית הזיכרון והאדמה – הצב. ובה במידה עולה שאלה כמה אנו מחריבים את מטעני הזכרון בעודנו בונים לכאורה.
בהשקפה לימים בהם המורים הרוחניים של הדור התמודדו עם טראומת גירוש ספרד שלי אלקיים מצגיה את ר’ ישראל נג’ארה כמי שמציע עם המוזיקה שלו גישה של ריפוי מונע ועבודת ריפוי קבוצתית בחבורות.
ועוד משירת אהרן ישראל, שלמה בכר, מיכל פרי, טל מאיר, אושרי אלזם ומאיר שבתי המדהדות כל אחת בדרכן את החורבן, הפירוק וההרכבה. שמעון פינטו בטקסט מרצד בין שפה מדעית לבין ביוגרפיה ספרותית פוסח בין הסעיפים והקטגוריות הקלאסיות.
במדור לצאת מהארון היהודי, יצירתי ׳קדיש ואשכבה לאם׳ בה שיתפתי פעולה בזמנו עם פרץ אליהו. אני מצמידה אליה את התרגום העברי שלי לפתיחת זהר איכה בו שתי קבוצות אחים רבות ביניהם מי ראוי להספיד ראשון את האם, הקרובים או הרחוקים אלה שחיו אתה בבית בירושלים בארץ ישראל או אלו שכבר חיו בגלות. זו אמא, אבל זה ויכוח מה משמעות שכינה במה מתבטאת נוכחות האל? באדמה ? בהתגלות? במעשים טובים?.
יש אגדה שמספרת שהיה מאבק בירושלים בין שני בתי כהונה, ששנאו מאוד אחד את השני. כבר לא היה כסף, כבר היה רעב, כבר הייתה בצורת. כולם הסכימו שכדי שהמקדש ימשיך לפעול עם קורבן התמיד, יש להתעלות ולשתף פעולה. שני הצדדים המנוגדים תמכו אחד בשני כדי שקורבן התמיד ימשיך להיות בבית המקדש.
עד שאחד מהצדדים במלחמת האחים הזאת התחכם ובעצם הכשיל את קורבן התמיד. במקום למסור את מה שהיה נהוג (כבש), מסר משהו אחר (ראש חזיר), עשה איזו הטעיה, מין חתול בשק.
זה אירוע שהמשמעות האלגורית שלו חשובה מאד. אין מדובר בשנאת חינם ואין מדובר בסתם שנאת חינם. מדובר בנכונות להכשיל את כולנו ושהסירה תטבע! הסירה הזאת היא מדינת ישראל. היא היהדות. משמעות שנאת האחים היא שאנחנו לא משכילים להתעלות לטוב המשותף הכללי. הטוב המשותף הכללי שהוא גדול יותר מסכום החלקים של שני המחנות – של ימין ושמאל, של יהודים וערבים, של קורבן ומקריב. וזה לעולם לא יושג בלי הצטמצמות לפרקטיקה לפרגמטיזם פוליטי. לעשייה מוסרית.
היכולת להתעלות למקום הזה ולהגיד: אנחנו רוצים את הפסקת המלחמה עכשיו, את החזרת החטופים בצורה כוללת ומוחלטת, את הפסקתם של משחקי הרעב מיד, את השבת היהדות למקום המוסרי שלה והשבת הישראליות למדינה מתוקנת שפועלת בצורה המתוקנת ביותר שאפשר.
וזאת גם הרגע הראשון שאפשר יהיה לדבר על שמחת תורה מאז השביעי באוקטובר.
השיבנו ה’ אליך ונשובה
הבה נעצור את האופן בו נחיה לדורות עם חור עצום חור שחור עם מקום לשגשוג מפלצת שתאכל אותנו לשני הצדדים. אפשרות לעצירה כזו מופיעה ביצירתה של אפרת בזרקון, בה המפלצת מתפרקת לאותיות ומילים ומקבלת מלבוש חדש.
הקריאה של מגילת איכה והאופן שבו בלב מגילת איכה נמצאת הקינה של ירמיהו שנזרק לבור ומקונן בסדר של האלף-בית, נותנת לנו השראה ותקווה רק אם אנחנו נשכיל לייצר מחדש את הדרישות שלנו ואת הסדר שדורש אלפא ביתא חדש כמו שהבינו גם אם התקוטטו ביניהם שתי קבוצות האחים בזוהר איכה.
צריך דיבור חדש. נעמה אושרי מביאה את הפרספקטיבה של הבודהיזם על מוות וחיים ביד הלשון במסה העדינה שלה ע’יאת’ אלמדהון משורר סורי הגולה לשבדיה מטלטל בשירה שכותרתה “ניסיתי לתרגם לך את המלחמה”, השירה בתרגום החזק של דניאל בהר ובעריכת פרדוס חביב אללה
כבר דניאל אולי הבין את התובנה שכל מלחמה יולדת חיה כשהמשיג ודימה את האמפריות השונות את הציווליזציות השונות הבאות זו אחר זו לחיות.
מושג ארבע המלכויות, המחלק את העידנים ההיסטוריים לארבע תקופות עוקבות, שורשיו בשני חזונות ענק שבספר דניאל. (פרק ב ופרק ז).
גם את הפסל (בפרק ב) וגם את החיות (בפרק ז) ן אני מגדיה כ”דימויים תואמים של הזמן” (מתוך זיקה לתיזות על ההיסטוריה של וולטר בנימין). אני חושבת שהמסורת האפוקליפטית העמידה תמונות אלה כדי לתאר באופן פיגוראטיבי את התחושה שמה שנראה כהיסטוריה ופוליטיקה גרידא יש לו צד שני של תמונת זמן שעומדת לפוצץ את ההיסטוריה מבפנים ולהכריע אותה כליל בנקודת השיא של ההיבריס שלה.
בנבואת החיות העולות מן הים, המלכות הראשונה מדומת לאריה מכונף בכנפי נשר, השניה לדב, השלישית לנמר מכונף, בעל ארבעה ראשים. נבדלת היא החיה הרביעית שאין לה כל בסיס בחיה ממשית ובכך יחודה. היא פנטסטית לחלוטין. הברזל שהוא מאפיין התקופה הסופית [כך גם בחזון הצלם בפרק ב], נזכר בחזון זה בקשר לשיניה (דניאל ז 7). חיה זו היא בעלת רגלים מזיקות ועשר קרניים, המשתנות במהלך הזמן (שם שם 8). לדברי החזון “וְהִיא מְשַׁנְּיָה מִן כָּל חֵיוָתָא דִּי קָדָמַהּ (=והיא משונה מכל החיות אשר לפניה)” (שם שם 7).
אחד מגדולי היוצרים שחי ביננו מאיר אריאל נתן בשירו חיית הברזל פירוש משלו למלכות הרביעית. המלכות הרביעית היא הגלובליזציה, הקולוניאליזם הסמוי של תרבות המערב, עידן הרשת עידן האינטרנט שהוא עשרות קרניים ובתוכן, אכן , פה המדבר [TALKING AND TALKING BACK ] רברבן, חית הברזל נוכחת בשפיצים באנטנות במגדלים באלקטרוניקה, הגריסה של תרבות הכוח והכסף, הגריסה של המדיה: “מוצצת ויורקת, משתמשת וזורקת” וזה משווק כחופש הדיבור. השלט רחוק של הקרן והעיניים הרואות למרחוק הפן אופטיקון הנמצא בכל מקום זה בעצם אותו חזון בעותים שנמשך מדניאל ל-1984 למשל מצד אחד ולמדונה המיכנית במטרופוליס ועד למטריקס בו האדם עצמו הופך לדימוי הנע בתוך הרשת. מה שנמשך מכל מקום הוא תרבות הכיבוש והשליטה דרך המדיה בשלט רחוק.
(מתוך האלבום “רישומי פחם” של מאיר אריאל, עננה 1995)
אולם כיום אנו נגרסים בתוך מלחמה באמצעות המדיה ושטיפות המוח מכל הצדדים. הפה המדבר גדולות הוא העידן שלנו שאחרי העידן הפוסט מודרני בו ממשויות רחבות נחרבות מכונות הברזל הגיעו לשיא שליטתן ועדיין בכוחו של הדיבור ובפריסתו במדיה בבתי כנסת ומסגדים בחוקות וממשלות במעבדות טראומה ובעיתונות להמית ולהחיות. בכמיהה לשפה חדשה ובתפילה שהשפה של הצדק לא תחצוץ בין כל לוחמי הצדק והשלום, מכל צורות ההסברים שבאפשר חשוב להתכנס לפרקסיס המעגן הסדרים בזכויות פוליטיות במוסר בחוק ובהגנות הדדיות על כל מה שזכויות בני אנוש מבקשות.
