ההיכרות הראשונה עם מנשה עידה
את מנשה עידה הכרתי לראשונה פנים אל פנים לפני מספר שנים, כאשר כיהנתי כיושבת ראש ועדת הפרס מטעם המכון למחשבה ישראלית. באותה שנה בחרה הוועדה להעניק את הפרס על יצירת פרוזה למשורר מואיז בן הראש. ערכנו ערב חגיגי מאוד בתל אביב, ואל הערב הגיע, יחד עם מואיז בן הראש, גם מנשה עידה. עד לאותו מפגש הכרתי את מנשה רק כעוקב בפייסבוק, כמגיב תגובות על דברים שכתבתי, אך לא נפגשנו מעולם פנים אל פנים.
החיוך המאיר והבלתי נשכח שלו הוא הדבר הראשון שנחרת בזיכרוני מאותו ערב. הצטלמנו יחד, ואני מנסה עדיין לאתר את התמונות היפות מאותו מפגש, שצולמו בצורה מקצועית על ידי צוות המכון בראשות פרופ’ אבנר בן זקן. הצטלמנו שלושתנו – מואיז, מנשה ואני – תמונות יפות מאוד, ואני מקווה שעוד אצליח להשיג אותן.
מתנת ה”דאו דה צ’ינג” ושיחה על חוכמת המזרח
מנשה הגיע לאותו ערב עם מתנה: ספר “דאו דה ג’ינג” (Tao Te Ching) של לאו דזה, עם הקדשה יפה מאוד. הבחירות שלו היו תמיד ספרים שאהבתי. אך אי אפשר היה לוותר על המתנה בגלל ההקדשה. ישבנו ודיברנו על חוכמת המזרח הרחוק, על כל מיני נושאים, ואז שאלתי אותו: “תגיד, האם ייתכן שאתה קרוב משפחה של ניסים עידה?” – שכן ניסים עידה היה חבר מאוד קרוב של סבי, חכם שאול, שהיה גם מורי ורבי בלימוד הקבלה. מנשה לא היה בטוח בדבר, אך אמר שהוא חושב שניסים עידה אכן היה קרוב משפחה שלו – לא אביו או סבו, אולי דודו.
ברצוני לתאר תצלום היסטורי שמלווה את משפחתנו, שצולם בדצמבר 1930 בבית הכנסת “אוהל רחל” בירושלים, ברחוב דוד ילין. בתמונה מופיעות דמויות מרכזיות מחוג המקובלים של ירושלים באותה תקופה.
מישהו סימן בעיגול אדום את חכם אהרן ששון, אולם מי שיושב במרכז התמונה הוא סבא רבא שלי, הרב יהודה פתיה, שהיה מקובל ידוע. הרב יהודה פתיה (1859–1942) היה מגדולי המקובלים של יהדות בבל שעלו לארץ ישראל, וידוע בעיקר בזכות ספרו ‘מנחת יהודה’ ופעולותיו בתחום תיקוני הנפש, פרשנות החלום והשיחות עם הרוחות כפי כותרת המשנה של הספר: רוחות מספרות.
חכם אברהם ברזני ומשפחת ברזני
עוד דמות בתמונה היא חכם אברהם ברזני. חכם אברהם היה אביו של משה ברזני (1926–1947), חבר לח״י, שנמנה עם עולי הגרדום. ערב הוצאתו להורג פוצץ משה ברזני את עצמו בתא הנידונים למוות יחד עם מאיר פינשטיין, כדי שלא יוצאו להורג בידי שלטונות המנדט הבריטי. כשהייתי קטנה הייתי הולכת אליו עם אמי; הוא היה קורא לי בכף היד, והיה אדם מדהים באמת. חכם אברהם היה נצר למשפחת ברזני המפוארת, והתייחס במוצאו לאוסנת ברזני – מדמויות הנשים המופלאות ביהדות כורדיסטן במאה השבע עשרה, שעמדה בראש ישיבה ולימדה תורה – היא הייתה מאמותיו. גם המשוררת אמירה הס מתייחסת לאוסנת.
סבי חכם שאול, אשר זבדה וניסים עידה
שלושת האנשים העומדים בתמונה מאחורי סבא רבא שלי, הרב יהודה פתיה, (ממש מאחור זה כנראה חכם יהושע פתיה ולידו) הם: סבי, חכם שאול; חברו אשר זבידה; וחברו ניסים עידה. אלו היו שלושה חברים קרובים, כולם בני העדה הבבלית (יוצאי עיראק), שחיו בתל אביב ונסעו פעם בשבוע לירושלים כדי ללמוד בלילה עם המקובל הרב יהודה פתיה, הם היו מגיעים גם לתיקונים שערך סבי בקבר רחל בימי מלחמת העולם השניה, על כך יש עדות כתובה מרתקת של אליהו נאווי ז”ל מי שהיה ראש עירית באר שבע.
דור החכמים הבבליים בשנות השלושים: מעבר לקטגוריות
מן הראוי לתאר את הדור הזה של חכמי יהדות בבל בשנות השלושים של המאה העשרים, שכן הוא מגלם דגם ייחודי ונדיר של זהות יהודית מזרחית. אשר זבידה וניסים עידה היו נוסעים מתל אביב ומגיעים פעם בשבוע ללמוד בלילה עם המקובל הרב יהודה פתיה. הם הלכו לעתים קרובות בלי כיפות, לפעמים חבשו מגבעות, ולא הגדירו את עצמם כ“דתיים” במובן המודרני של המילה. בוודאי שהמושג “חרדי ספרדי” לא היה קיים אז ולא היה תקף כלל.
סיפורי המופת שגדלתי עליהם בבית סבי ובבית הורי נסובו על מעשי צדקה. סבי וניסים עידה היו שותפים בחנות לעשיית גבינות ומוצרי חלב ברחוב יוסף בן מתתיהו בתל אביב. בימי המנדט הבריטי הם היו משיגים מזון ומחלקים אותו לנזקקים: ניסים עידה היה שומר על האוכל בחנות, וסבי היה מחלק פתקים לאנשים עניים כדי שילכו לחנות וניסים ייתן להם מאותו שק תפוחי אדמה – שהיה בבחינת פך השמן שאינו כלה – כבסיפור אלישע הנביא, המצווה על האישה האלמנה למלא כלים בשמן, והשמן אינו פוסק עד שאין עוד כלי (מלכים ב ד, א–ז).
שלוש תכונות יסוד: רוח, מודעות סוציאלית ומיסטיקה
שלוש התכונות שאפיינו את הדור הזה של החכמים הבבליים התגלמו גם במנשה עידה, כעין ירושה רוחנית שעברה מדור לדור. התכונה הראשונה היא מודעות סוציאלית אדירה – אותה מודעות שביטאה את עצמה כבר בשנות השלושים בחלוקת מזון לנזקקים, במודעות ובהתנגדות להפליה עדתית, ושבמנשה עידה באה לידי ביטוי במאבקו הבלתי מתפשר למען צדק חברתי. התכונה השנייה היא האלמנט הרוחני והמיסטי – לימוד קבלה ומיסטיקה בלילות, עיסוק מתמשך בעולמות פנימיים ובשאלות של נפש. והתכונה השלישית היא עמידה חופשית מעבר לקטגוריות: לא ‘דתי’ ולא ‘חילוני’, אלא עמידה מחוץ להגדרות המקובלות, יחד עם יכולת מופלאה להיות בנקודה הפנימית של הדברים.
ממקום זה, מתוך הכרות עמוקה עם שורשים אלה, ראיתי במנשה עידה אדם תם, אחד מל”ו הצדיקים הנסתרים שעליהם העולם עומד (מסורת שמקורה בבבלי סנהדרין צז ע”ב). בלי קלישאות – אני אומרת זאת ממש כפשוטו: ראיתי בו אדם שבזכות אנשים כמוהו, בטוהר העמוק והפנימי שלהם, העולם ממשיך להתקיים.
המפגשים האחרונים: שירה, ספרים וחיוך
כל פעם שמנשה היה מופיע, הוא בא עם אותו חיוך מאיר ועם עוד מתנת ספר. הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה בערב שנערך באוניברסיטת בר אילן, שערכו אבי אלקיים, שלומי מועלם ואורה קובלקובסקי; הוא עמד בחוץ ליד עמדת מכירת הספרים של הוצאת ‘אידרא’. גם אז הוא הופיע עם ספר ועם הקדשה – נדמה לי שתמיד קנה חצי מהספרים – והפעם היה מדובר בספר השירים של יונוס אמרֶה, המשורר הסופי הטורקי הגדול מהמאה השלוש עשרה ‘דרוויש יונוס: נשמתו של העם התורכי’ או ‘אותי שיגעה אהבתך: אנתולוגיה של שירים סופים’.
מנשה היה מדקלם קטעים שלמים של שירה וספרות בעל פה, והשילוב הזה – של ידע רחב, של אהבת ספרים, של חיוך ונדיבות, ושל שורשים עמוקים בעולם הרוח – נתן לי תחושה שיש עדיין עוגן ובית בעולם; שיש עוד אנשים שיודעים מי היינו, מה רצינו ולמה נשאף.
החיבור שלו לספרי המופת של המזרח הרחוק מחד ולמיסטיקה הסופית היה חזק, הרגשתי שמסלול חיינו מבחינה זאת עבר באותן תחנות ממש ונדהמתי שוב שוב מהאופן בו כל מלה כתובה הפכה אצלו לקול החי.
הנצחה בכתב העת ‘שפה חדשה’
לסיום, כפי שאמרתי גם לאורה, אני מזמינה את כל מי שדיבר הערב, וכל מי שמעוניין, לשתף תמונות ודברים לזכרו. נקדיש לו את המדור ‘ארון הספרים היהודי: לצאת מהארון’ בגיליון כתב העת ‘שפה חדשה’, נשמח מאוד לעשות את הפסיפס הזה לכבודו ולכבודנו.
