מנשה עידה – לזכרו
הכרתי את מנשה עידה בערב השקה לספר של אידרא, כשקראתי שיר שלי על טקס סוּפִי שנכחתי בו במצריים: ” חֲגִיגוֹת הַמּוּלָד / שִׁירָה סוּפִית מְהַפְּנֶטֶת / גְּבָרִים מְנִיעִים אֶת רֹאשָׁם מִצַּד לְצַד / נוֹפְלִים מְעֻלָּפִים עַל רִצְפַּת הַמִּסְגָּד / אַתָּה נִדְחָק לְתוֹךְ הַקֶּבֶר / מִתְפַּלֵּל לִשְׁלוֹם אִמָּא אֲנִי לוֹחֶשֶׁת אִתְּךָ / לָא אִלְלַהַ אִלַא אַלְלַה – אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ אֲדֹנָי אֶחָד”.
ראיתי אותו מביט בי קוראת, העיניים שלו היו דלוקות, והרגשתי שהוא ממש שם איתי בתוך הרגע הזה. ואז הוא בא והתיישב ליידי, והתחיל לדבר בלי הקדמות. בהתחלה חשבתי שהוא הגיע לשם במקרה מרחובות פלורנטין, הוא לא נדבק לי לקהל המהוגן והאקדמי שמילא את האולם, אבל אז הוא סיפר לי שהוא חבר ב”דרך אברהם” של הסופים היהודים, וידיד של הוצאת אדרא. בלי לחשוב כתבתי לו הקדשה ונתתי לו את הספר. היה לי אתו חיבור מידי של שני אנשים בלי עור, שני אנשים עם דלתות תודעה פתוחות שהרוח מנשבת ביניהן.
וכך היה גם בשיעורים. למדנו יחד בחוג העיון של פרופ’ אבי אלקיים, ומנשה היה מקשיב קשב מרוכז, כמו מיתר מתוח שעומד להתפקע – ואז הוא היה מתחיל לדבר. בדיבור נוקב, אסוציאטיבי, גואה, חד, נחרץ, מתפתל, מסתעף לסעיפים ועוד ענפים… ואני הייתי מכושפת. אהבתי להקשיב לו. לפעמים הרגשתי שאולי אחרים מאבדים את חוט המחשבה שלו, אבל תמיד ידעתי שיש שם איזה שביל של אש שהוא הולך בו ואני בעקבותיו. זכר כל ספר וכל כותב. תיאוריות קונספירציה אנטי ציוניות השתלבו בדיבור נבואי על אותו דבר חמקמק שאי אפשר ללכוד במילים.
ביני לביני קראתי לו “מג’זוב”. כינוי סופי למי שהאל משך אותו אליו והוא מלא ג׳זבה, אנרגיה רוחנית – מעין שוטה קדוש. הייתי באה לשיעור ושמחה לראות אותו, התלמיד החרוץ ביותר והמופרע ביותר. עם השרוואל והכיפה הסופית, והסיגריות, והדיבור המאנפף. ידע לצטט מאיזה ספר הדברים נלקחו עוד לפני שהמרצה אמר, זכר מי הרצה איפה ועל מה ואיזה ספר יצא. באמת קרא הכול ולמד הכול וזכר הכול, כמו שסקולר אמיתי צריך להיות בעיניי. אנטי ממסדי. עם בעירה אינסופית של חיפוש רוחני.
אחרי השיעור הוא תמיד היה יושב על הספסל בכניסה ומעשן, ומחכה לי. “אחותי!”, והיה נכנס לטראנס של דיבור שלפעמים היה גודש ולפעמים מרתק ופותח עוד דלת ועוד דלת בדלתות התודעה. תמיד הרגשתי שאני מנתקת אותו לפני הזמן. כי מחכים לי לטרמפ. כי אני צריכה כבר לחזור הביתה. כי כבר נגדשתי. ואז הייתי נכנסת לאוטו וחולפת על פניו, יושב על שפת המדרכה ומעשן לאט בחושך. כאילו הוא לא יכול לעזוב את חוט המחשבה שעוד נשאר מהשיעור. והייתי מרגישה צביטה של אשמה.
והמתנות. היה מביא לי ספר. ריבת אתרוגים. סידור בת ישראל שקנה לי בחנות קודש תימנית. תמיד עם הקדשה. “לסיגלית חברתי הטובה, אוהבת תורה ולומדיה”. וחיכיתי, תמיד חיכיתי, לשמוע מה חשב על ספר השירים שלי. ואז פעם אחת שאלתי אותו, והוא ענה לי במבוכה שהוא לא מוצא אותו. שכנראה הלך לו לאיבוד. אז הבאתי לו עוד אחד עם הקדשה. “למנשה אחי, נביא רחוב, תלמיד חכם, גאון מבריק, חושב מחוץ לקופסא, רגע, לא, אין לך קופסא”. והוא התעקש לקנות אותו ממני למרות שלא רציתי, כי הייתה לו גאווה.
וכשהעברתי את המפגש על ר’ אברהם אבולעפיה והנחיתי את מדיטציית האותיות העבריות, הוא נשאב פנימה, אל תוך המימד של השתיקה. היה חסר מילים. בפעם הראשונה. וזה היה הרגע שהרגשתי שהיינו הכי מחוברים. הגענו לאיזון. שתקנו ברגע שמעבר לשפה, מעבר לספרים, ולרעיונות, אל תוך ההפשטה של האותיות העבריות, בהדהוד הקול וההתמזגות הנשימה והנשמה.
ועכשיו, אחרי לכתו, כשהתבקשתי לשאת דברים לזכרו, נזכרתי ששלח לי הודעות מסנג’ר. אני מתביישת להגיד אבל לא פתחתי אותן. הן כוסו בריבוע שחור עם הכיתוב “התמונה מכוסה כדי להגן עליך מפני תוכן לא רצוי. יש להקיש כדי לראות תמונה מטושטשת”. חשבתי שהאלגוריתם איתר תמונות מביכות והתריע.
ואחרי השיעור הראשון בלי מנשה פשוט ישבתי באוטו, לא מסוגלת לנסוע ולהתרחק מנוכחות ההיעדר שלו – ופתחתי את ההודעות. בזו אחר זו. הראשונה הייתה ציטוט שסימן בספר: “התשוקה הראשונה של חווה אל העץ, החמדה הראשונה שהיא חומדת אותו – כי אפשר להשכיל דרכו. חווה הייתה המורה הראשונה, ועם זאת היא תוארה בצורה מבישה, כאילו מיד הבינה שתמות ושניתנה גם לאדם כדי שימות איתה. משהשכיל כמוה קבר את יכולתה להשכיל עוד”. ישבתי במכונית ופרצתי בבכי. איך יכולתי לחשוד במנשה, העדין, המכבד, שכותב לי על האישה וההשכלה, איך החמצתי את ההודעות האלה, וכמה יכולתי עוד להשכיל דרכו.
פתחתי את התמונות הבאות. פסיפסים נפלאים וצבעוניים שלו, צ’ה גווארה בהילת זהב, אריה ברעמה בוערת. הריבוע השחור הבא נפתח ונגלה לי החתול שלו, אפרפר עם סינר לבן מביט למצלמה. תחתיו הוא כתב לי את שמו: “קלוד פרנסואה”. התמונה הבאה היתה של אוכל שבישל. ביצים חומות על פרוסות חצילים מטוגנים, כמו הזמנה.
מתחת לכל תמונה שלוש אפשרויות. אישור. מחיקה. חסימה. מעולם לא לחצתי על אף אחת מהן. בהודעה האחרונה, מה22 בספטמבר הוא כתב ארבע מילים. כמו תחינה. “בקשה לאישור חברות. תודה”. הבקשה מעולם לא אושרה.
וכך ישבתי באוטו, הדמעות מרטיבות את המסך, ולחצתי על אישור. מנשה. אני מאשרת את החברות ביננו. אני מאשרת שאתה כבר אינך. אני מאשרת שאני אחותך. אני מאשרת שלא אשכח אותך.
